א ט֥וֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב וְי֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ׃ ב ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כָּל־הָאָדָ֑ם וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ׃ ג ט֥וֹב כַּ֖עַס מִשְּׂחֹ֑ק כִּֽי־בְרֹ֥עַ פָּנִ֖ים יִ֥יטַב לֵֽב׃ ד לֵ֤ב חֲכָמִים֙ בְּבֵ֣ית אֵ֔בֶל וְלֵ֥ב כְּסִילִ֖ים בְּבֵ֥ית שִׂמְחָֽה׃ ה ט֕וֹב לִשְׁמֹ֖עַ גַּעֲרַ֣ת חָכָ֑ם מֵאִ֕ישׁ שֹׁמֵ֖עַ שִׁ֥יר כְּסִילִֽים׃ ו כִּ֣י כְק֤וֹל הַסִּירִים֙ תַּ֣חַת הַסִּ֔יר כֵּ֖ן שְׂחֹ֣ק הַכְּסִ֑יל וְגַם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ ז כִּ֥י הָעֹ֖שֶׁק יְהוֹלֵ֣ל חָכָ֑ם וִֽיאַבֵּ֥ד אֶת־לֵ֖ב מַתָּנָֽה׃ ח ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ׃ ט אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ׃ י אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה׃ יא טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י הַשָּֽׁמֶשׁ׃ יב כִּ֛י בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף וְיִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחָכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ׃ יג רְאֵ֖ה אֶת־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לְתַקֵּ֔ן אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ׃ יד בְּי֤וֹם טוֹבָה֙ הֱיֵ֣ה בְט֔וֹב וּבְי֥וֹם רָעָ֖ה רְאֵ֑ה גַּ֣ם אֶת־זֶ֤ה לְעֻמַּת־זֶה֙ עָשָׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים עַל־דִּבְרַ֗ת שֶׁלֹּ֨א יִמְצָ֧א הָֽאָדָ֛ם אַחֲרָ֖יו מְאֽוּמָה׃ טו אֶת־הַכֹּ֥ל רָאִ֖יתִי בִּימֵ֣י הֶבְלִ֑י יֵ֤שׁ צַדִּיק֙ אֹבֵ֣ד בְּצִדְק֔וֹ וְיֵ֣שׁ רָשָׁ֔ע מַאֲרִ֖יךְ בְּרָעָתֽוֹ׃ טז אַל־תְּהִ֤י צַדִּיק֙ הַרְבֵּ֔ה וְאַל־תִּתְחַכַּ֖ם יוֹתֵ֑ר לָ֖מָּה תִּשּׁוֹמֵֽם׃ יז אַל־תִּרְשַׁ֥ע הַרְבֵּ֖ה וְאַל־תְּהִ֣י סָכָ֑ל לָ֥מָּה תָמ֖וּת בְּלֹ֥א עִתֶּֽךָ׃ יח ט֚וֹב אֲשֶׁ֣ר תֶּאֱחֹ֣ז בָּזֶ֔ה וְגַם־מִזֶּ֖ה אַל־תַּנַּ֣ח אֶת־יָדֶ֑ךָ כִּֽי־יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים יֵצֵ֥א אֶת־כֻּלָּֽם׃ יט הַֽחָכְמָ֖ה תָּעֹ֣ז לֶחָכָ֑ם מֵֽעֲשָׂרָה֙ שַׁלִּיטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ בָּעִֽיר׃ כ כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא׃ כא גַּ֤ם לְכָל־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔רוּ אַל־תִּתֵּ֖ן לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תִשְׁמַ֥ע אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ מְקַלְלֶֽךָ׃ כב כִּ֛י גַּם־פְּעָמִ֥ים רַבּ֖וֹת יָדַ֣ע לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר גַּם־את (אַתָּ֖ה) קִלַּ֥לְתָּ אֲחֵרִֽים׃ כג כָּל־זֹ֖ה נִסִּ֣יתִי בַֽחָכְמָ֑ה אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְהִ֖יא רְחוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּי׃ כד רָח֖וֹק מַה־שֶּׁהָיָ֑ה וְעָמֹ֥ק ׀ עָמֹ֖ק מִ֥י יִמְצָאֶֽנּוּ׃ כה סַבּ֨וֹתִֽי אֲנִ֤י וְלִבִּי֙ לָדַ֣עַת וְלָת֔וּר וּבַקֵּ֥שׁ חָכְמָ֖ה וְחֶשְׁבּ֑וֹן וְלָדַ֙עַת֙ רֶ֣שַׁע כֶּ֔סֶל וְהַסִּכְל֖וּת הוֹלֵלֽוֹת׃ כו וּמוֹצֶ֨א אֲנִ֜י מַ֣ר מִמָּ֗וֶת אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁר־הִ֨יא מְצוֹדִ֧ים וַחֲרָמִ֛ים לִבָּ֖הּ אֲסוּרִ֣ים יָדֶ֑יהָ ט֞וֹב לִפְנֵ֤י הָאֱלֹהִים֙ יִמָּלֵ֣ט מִמֶּ֔נָּה וְחוֹטֵ֖א יִלָּ֥כֶד בָּֽהּ׃ כז רְאֵה֙ זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אָמְרָ֖ה קֹהֶ֑לֶת אַחַ֥ת לְאַחַ֖ת לִמְצֹ֥א חֶשְׁבּֽוֹן׃ כח אֲשֶׁ֛ר עוֹד־בִּקְשָׁ֥ה נַפְשִׁ֖י וְלֹ֣א מָצָ֑אתִי אָדָ֞ם אֶחָ֤ד מֵאֶ֙לֶף֙ מָצָ֔אתִי וְאִשָּׁ֥ה בְכָל־אֵ֖לֶּה לֹ֥א מָצָֽאתִי׃ כט לְבַד֙ רְאֵה־זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְהֵ֥מָּה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁבֹנ֥וֹת רַבִּֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📜
תרגוםרבותינו זכרונם לברכה29 פסוקים
📜
רש"ירש״י65 פסוקים
📜
אבן עזראאבן עזרא31 פסוקים
📜
רלב"גרלב"ג11 פסוקים
📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי10 פסוקים
📜
דברים טוביםאלשיך11 פסוקים
📜
מצודת דודרבי דוד אלטשולר65 פסוקים
📜
מצודת ציוןרבי דוד אלטשולר25 פסוקים
📜
נחל אשכולר' חיים יוסף דוד אזולאי8 פסוקים
📜
תעלומות חכמהיעקב בן יעקב משה מליסא52 פסוקים
📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי6 פסוקים
📜
תורה תמימההרב ברוך הלוי אפשטיין76 פסוקים
📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ29 פסוקים
📚

מאמרים על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט"א
הרב חיים בן סניור שליט"א

טוב ללכת אל בית אבל... והחי יתן אל ליבו

הרב מרדכי אליהו ז"ל
הרב מרדכי אליהו ז"ל

וְאִשָּׁ֥ה בְכָל־אֵ֖לֶּה לֹ֥א מָצָֽאתִי – מדוע אמר זאת שלמה המלך?

רלב"ג

רלב"ג

פסוק א:
ביאור המלות:
טוב שם. הנה השם יגיע לאדם בכשרון המעשה כשיתנהג עם האנשים בדרכים המשובחים כי בזה ישבחוהו האנשים ויהיה לו שם טוב מהם.
פסוק ו:
הסירים. ר״ל הקוצים.
פסוק ו:
הסיר. היא קדרה כטעם כשבתנו על סיר הבשר.
פסוק ז:
כי העושק. הנה העושק לב מתנה הוא השכל הנתון בשפע השכל הפועל והוא אשר יקראוהו השכל. או יהיה הרצון בו רצון מתנה כי לב יאמר בענין הרצון:
פסוק יג:
ביאור דברי הפרשה:
אמר להודיע מעלת כשרון המעשה טוב לאדם שם טוב מבני אדם מהתענוג אשר ישיגהו בשמן הרוקח ויום המות יותר טוב מיום הלידה כי הוא סוף ותכלית לנפש האנושית ובהיות הענין כן אין ראוי שימנע האדם משלמות הנפש או בכשרון המעשה מפני אהבת התענוגים ולזאת הסבה בעינה טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה מפני שהמות הוא סוף כל האדם ובהליכה אל בית האבל תועלת שיתן האדם אל לבו ענין המות ולא תמנעהו אהבת תענוגי עולם מהשלים עצמו בכשרון המעשה ובשלמות המושכלות. ואמר עוד כי אע״פ שהכעס מדה מגונה הנה הוא טוב מהשחוק כי השחוק מושך האדם תמיד אל התענוגים ואין הענין כן בכעס ולזה ייטב לב האדם באופן מה ברוע פנים. ולזאת הסבה בעינה ימצא לב החכמים בבית אבל ולב כסילים בבית משתה. ואמר עוד לבזות תענוגי העולם שטוב הוא לשמוע גערת חכם כי בזה תועלת ללקיחת המוסר מאיש שומע שיר כסילים שאין בו תועלת רק התענוג לבד וזה בי כקול הקוצים תחת הסיר כאשר ישרפו וישחיתו העצים אשר אצלם וידליקום כן שחוק הכסיל כי הוא ישחית הכסיל וזולתו מאשר סביבו וילהיב להבת התאוות ולזה יתבאר שהכעס טוב והשחוק רעה וגם זה הבל הנה העושק יכעוס עליו החכם ויהולל אותו לרוב כעסו אותו ויאבד לב מתנה והוא השכל הנקנה שנתנו לו מושכליו באמצעות החושים והשכל הפועל וזה כי רוב הכעס יהיה סבה מצד טרדתו בו שלא יוכל להשתדל בהשגת הדברים העיוניים או ירצה בזה שהעושר יאבד מהחכם לרוב כעסו עליו הרצון אשר לשכל הפועל לתת לו המושכלות והודעת העתידות להשגחה עליו וזה מבואר בנפשו כי הכעס ימנע מהאדם קבול שפע השכל הפועל. או ירצה בזה והוא הנכון שהחכם אם יאהב העושק והחמס הנה זה יסיר ממנו חכמתו וישימהו הולל בי הטרדות במחשבות המגונות ההם תמנע ממנו בקשת החכמה ויאבד ממנו הרצון אשר לשכל הפועל לתת לו המושכלות. טוב אחרית דבר מראשיתו כי התכלית הוא היותר נכבד שבסבות ובזה טוב להאריך רוחו ולעיין במתון מה שראוי לעשות בדבר דבר ממי שיהיה גבה רוח ויעשה מה שיעשה בזולת עצה וישוב אבל ימהר לעשות העולה על רוחו. אל תמהר לכעוס על הדברים אם לא אחר ישוב והחקירה אם זה דבר ראוי לכעוס עליו כי הכעס הוא תכונה דבקה לכסילים כי הם לחסרון דעתם יכעסו לקטנה שבסבות ויהיה גם כן הכעס דבק להם להמנע התכלית מהם מכל אשר יחשבו לעשותו מפני שלא ידרכו בהגעתו בסבות הנאותות. אל תדאג ותאמר שענין זמנך ודורך רע כאשר יוקש אל הדורות הראשונים כי לא מחכמה אמרת זה כי הזמן מתדמה לחלקים וגדר האדם וענייניו אחדם האלהים אם לא ממה שישתנו ענייני האדם בדור האחר מענייניו בדור האחר מצד ממשלת הכוכבים וזה דבר אין ראוי לדאג עליו. ואפשר שיהיה הרצון בזה אל תתעצל מבקשת השלמות בכשרון המעשה והחכמה כשתאמר להתנצל על אשר לא תתעסק בזה בשלמות כמו שהיו מתעסקים בו הראשונים נשלטות כי הימים הראשונים היו טובים מאלה והיה אפשר להם להשיג מהשלמות יותר ממה שתשיג אתה כי לא מחכמה שאלת על זה ר״ל שאלתך מה היה בימים הקודמים ותאמר להתנצלות שזה היה מצד היות הימים ההם טובים מאלו וזה כי הזמן הוא כאלו מתדמה החלקים וגדר האדם אחד תמיד ולזה הוא מבואר שככחם כחך אם תשתדל בזה האופן הראוי והנה הבאור הראשון הוא יותר נאות לפי מה שאחשוב. טובה חכמה עם שלמות הקנין וזה הוא ממה שנשאר לרואי השמש בי החכמה לא תשלם בזולת שלמות הקנין והחכמה היא תכלית האדם והשארותו כמו שבארנו בראשון מספר מ״י. והנה יתבאר שטובה חכמה עם נחלה כי בצל החכמה ימצא האדם בצל הכסף כי החכמה תעזור לאדם להשיג שלמות הקנין לשתי סבות האחת כי שלמות הקנין הוא מגיע בקלות כשישתדלו בהגעתו בחכמה ובסבות הנאותות והשנית כי מצד החכמה יהיה האדם מושגח ויצליחו קנייניו. כמו שבארנו ברביעי ממ״י ובבאורינו לספר איוב. והנה יתרון דעת החכמה תחיה בעליה חיים נצחיים ותחייהו עם זה החיים הגופיים כי בה יעזר בכשרון המעשה ובהשגת שלמות הקנין לפי מה שיצטרך לו ממנו לעמידת גופו:
פסוק יג:
ראה את מעשה האלהים והתבונן בו ר״ל במה שפעל באלו הדברים השפלים אשר יתחדש בהם רע כי מי יוכל לתקן את אשר עותו ה׳ יתברך בזאת הבריאה השפלה מצד שלא יכול המקבל לקבל מהטוב שיעור יותר גדול או ירצה בזה ראה את מעשה האלהים ואיך השתדל ה׳ יתברך להשלים החומר השפל ועם כל זה לא נמלט זה החומר מהחסרון כי מי יוכל לתקן עותו ענין החומר ומי שידאג על אלו הרעות ידאג על מה שאי אפשר שלא יהיה וזה ממה שאין ראוי שידאג איש עליו ובהיות הענין כן שכבר יתחדשו בכאן טובות ורעות בהכרח ראוי שתשמח בטוב בהגעתו ותראה אז יום הרעה אשר הוא עתיד להתחדש על זה הטוב ובזה תמלט מהדאגה והמשל שמי שמצא אלף אלפי דינרי זהב ראוי שישמח בהם ויראה בשמחתו בהם אף על פי שהם עתידם שיאבדו ממנו לא יתעצב מפני זה כל ימי החזיקו בהם ולא תהיה לו דאגה כשיאבדו ממנו גם ההפכים עשה ה׳ יתברך אשר הם סבת ההפסד באופן מה וזה סבה שלא ימצא האדם אחריו מאומה כי כל מה שאפשר שיצא לפועל לא יקצר ה׳ יתברך בהמצאתו או ירצה בזה שביום הרעה ראוי שיראה האדם שגם את זה לעומת זה עשה האלהים ר״ל שהוא עושה פעם הדבר ופעם הפכו כדי שלא ימצא האדם אחר בא הרע שום יגון כי מי שידאג על הפקד ממונו דבר ראוי שידאג על מציאותו ואם זה בלתי ראוי לדאג עליו הנה אין ראוי לדאג על הפקדו אבל ראוי לתת תודה על מה שהלווהו ה׳ זה הטוב. את הכל ראיתי בימי הבלי יש צדיק אובד בעת היותו צדיק ואולם זה יהיה בסבת סור ההשגחה האלהית כמו שבארנו ברביעי ממ״י ויש רשע שהוא מאריך בעשיית רעתו מזולת שיראה לו עונש וככר התבארה סבת זה ברביעי ממ״י. אל תהי צדיק הרבה ר״ל שראוי שיקח האדם הדרך הממוצעת במדותיו והמשל שמי שיראה שאין ראוי שיזיק בשום צד לאדם וימנע מפני זה מהזיק לאדם הקם עליו להרגו הנה אין זה צדיק במידות אבל הוא רשע באופן מה כי ראוי שישתדל האדם למלט נפשו מהקם עליו גם בנפש הקם עליו או באחד מאבריו. ואל תתחכם יותר מהראוי וזה כי בכאן דברים אי אפשר להשיגם ואין ראוי לו לחקור בהם כמי שיחקור מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור ומה שידמה לזה מהחקירות אשר אין לאדם כח על השגתם. אל תרשע הרבה ר״ל שלא תטה אל הקצה שהוא הרשע יותר מן הראוי כאלו תאמר שלא תזיק לזולתך רק במקום הראוי ואל תהי סכל כי זה יהיה סבה אל שתמות בלא עתך לחסרון דעתך ומיעוט השמרך מהדברים הראויים להשמר מהם כי האדם לסכלותו יוכל לסבב מיתתו קודם בא עתו כמו שיוכל החכם להוסיף על ימיו להדבק השגחת ה׳ יתברך בו. טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך ר״ל שתאחז בצדק במקום הראוי וברשע במקום הראוי וטוב להתחכם ולחקור במקום הראוי ולהמנע מהחקירה במקום הבלתי ראוי כי מי שהוא ירא ה׳ יקח הממוצע ויצא בפעולותיו עם כל הקצוות רצוני שפעם יטה אל האחד ופעם יטה אל האחר וזה הוא הממוצע על דרך האמת. ולפי שכבר באר שטובה חכמה עם נחלה ושהחכמה היא סבה לעושר שב לבאר שטובה חכמה עם כשרון המעשה ושהחכמה היא סבה להיות כשרון המעשה באופן שלם ואמר כי החכמה נותנת כח לחכם הראוי בכשרון המעשה לפי העת ולפי המקום ולפי הענין ולפי המקבל ולפי הפועל יותר מהכח שיש לשליטים ברוחם רבים והם אשר הם שלמי המדות כי אם יתקבצו יחד עשרה מהם דרך משל לא יבחרו הראוי בכשרון המעשים כמו שיבחר אותו החכם וזה שלא ימצא בעל שלמות המדות בארץ שלא יחטא בכשרון המעשה לפי שלא ידע בשלמות לבחור הראוי מהבלתי ראוי ואולם החכם יבחר תמיד לפי הראוי ולזה הוא מבואר שהחכמה טובה עם שלמות המדות ושהיא משלמת אותו. גם לכל הדברים אשר ידברו האנשים עליך אל תתן את לבך לחקור בהם ולהשתדל לשמוע הדברים ההם להתרעם עליהם על מה שדברו כנגדך וזה יהיה סבה שלא תשמע קללת עבדך כשיקללך ולא ישיגך כעס על זה כי כעס האדון כשיקללהו עבדו הוא נפלא מאד והנה ראוי שתוותר בזה ולא תקפיד כי גם פעמים ידע לבך אשר גם אתה קללת את האחרים ולזה ראוי שתהיה מיקל ומוותר בזה: והכלל העולה מהדברים הוא ששלמות כשרון המעשה הוא מועיל מאד וטוב ובאר עם זה שההמשך לחכמים עם הצער טוב מההמשך לכסילים עם ההנאה וזכר בזה קצת מוסרים כוללים בענין כשרון המעשה יהיה סבה להסיר מהחכם חכמתו כמו שאמר כי העושק יהולל לב חכם וביאר זה שהחכמה צריכה להשלמת כשרון המעשה וזהו אמרו החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר והם המושלים ברוחם כי החכמה תשים כשרון המעשה בצד היותר שלם ובזה התבאר שכל אחד מאלו השלמויות יעזר בחבירו. ודבר עם זה שטובה חכמה אם שלמות הקנין הוא עוזר להשיגה והוא אמרו טובה חכמה עם נחלה ואחר באר שהחכמה תעזור להשיג שלמות הקנין והוא אמרו בצל החכמה בצל הכסף ובזה התבאר שאלו השלמויות גם כן הם נעזרים קצתם בקצתם. והזהיר עם זה מנטות בכשרון המעשה אל החסידות והקצה במקום הבלתי ראוי שלא יהיה צדיק הרבה אבל ראוי שיטה אל האמצעי במדות לפי מה שישוער בדבר דבר ובזה הזהיר זאת האזהרה בענין החכמה כי אין ראוי שיחקור במה שאין לו פתח יכנס ממנו בהשגתו ולא ימנע מהחקירה בדברים אשר אפשר לו השגתם ולזה אמר אל תתחכם ואל תהי סכל. ואולם בשלמות הקנין לא הוצרך בכמו זאת האזהרה לפי שכבר נתבאר מעניינו שאין טוב בו בעצמו כי אם להיות לעזר לשאר השלמויות וזה הפך המכוון ממנו. וכבר העיר גם כן במה שקדם שאין ראוי שישתדל יותר מן הראוי בשלמות הקנין והוא אמרו אוהב כסף לא ישבע כסף ובאר שאין תועלת בשלמות הקנין מצד עצמו:
פסוק כה:
ביאור המלות:
חכמה וחשבון. חכמה היא ידיעת הנמצא במה שהוא נמצא והיא הפלוסופיא הראשונה כי היא הראויה יותר שתקרא חכמה כמו שהתבאר בספר מה שאחר הטבע ואפשר שכלל עמה חכמת הטבע שנושאה הוא הנמצא המתנועע מצד מה שהוא מתנועע כי זאת החכמה קרובה מאד לפלוסופיא הראשונה והנה הרבה מהקודמים לא שמו בכאן חכמה יותר כוללת מחכמת הטבע כמו שזכר הפלוסוף. וחשבון הם חכמות הלמודיות אשר יעיינו במספרים והשעורים שכל אחד מהם ישיגהו החשבון.
פסוק כה:
רשע כסל. הוא הרשע שסבתו הכסילות והוא ההמשך אל האשה וזה שהוא עון פלילי הנה אין בו שום תועלת אבל יש בו השחתה לעצמו מצד הפועל בעצמו ומצד הרע שאפשר שיקרה לו מזה כמו שבאר בספר משלי במקומות רבים.
פסוק כז:
ביאור דברי הפרשה:
אמר כל זה נסיתי בענין החכמה הנה כשחשבתי שכבר השגתי דרוש מה מצאתיו רחוק ממנו ולקושי השגת האמת בהרבה מהדרושי׳ וזה לסבות רבות אם מפני קושי ההגעה מהחוש מה שיצטרך אליו בהאמתת הדרוש ההוא אם מפני החומר יטעה ויביא לחשוב בענין המקרי שהוא עצמי או ירצה בזה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני הנה עם כל זה היה לי כוסף להשתדל בחכמה וזה הכוסף הטבעי הוא הסבה אל שישיג האדם מה שישיג באופן מה כמו שבארנו בראש באורינו לדברי שיר השירים. רחוק מה שהיה מענין הנמצאות כשנעלה אותם אל התחלותיהם הראשונות ויסודותיהם והוא עמוק עמוק מאד להשיגו. סבותי עצמי ולבי לחקור בענין הנמצאות ולבקש חכמת הטבע וידיעת הנמצאו׳ במה שהוא נמצא והחכמות הלמודיות ולחקור מה הוא הרשע היותר מגונה והוא המיוחס אל הסכלות והסכלות שהוא ההוללות ומצאתי היותר מגונה שבמיני הרשע ההמשך אל האשה כי ענינה מר ממות לבה הוא מצודים וחרמים ללכוד רבים וידיה הם בית האסורים מי שהוא טוב לפני האלהים ימלט ממנה והחוטא ילכד בה:
פסוק כז:
ראה זה מצאתי אמרה המחשבה קהלת המקבצת כל הדברים כשחקרתי באחת אחת מהמחשבות המקובלות למצוא חשבון המחשבות ההן ולחקור איזו מהן צודקת ומה שבקשה עוד נפשי מענין ידיעת חכמה ודעת וחשבון אשר הם כל החכמות הנה מצאתי שכבר ישיג זה אדם אחד מאלף מאלו החוקרים בזה ואשה לא מצאתי שתגיע להשגת כל אלו הידיעות לחסרון דעתה ובריאתה וזה ממה שיוסיף ההרחקה בענין האשה. לא תתן לבך להרבה מהמחשבות המקבילות הנופלות בענין אהבת החכמה אבל ראה זה לבד שמצאתי והנה ה׳ יתברך עשה את האדם ישר והכין לו כלים רבים להשיג חכמות הנמצאות ולדעת שהכל מסתעף מה׳ יתברך ובני האדם בקשו מספרים רבים מההתחלות ולא השיגו שהכל נעלה אל התחלה אחת. מי בכל אלו הנמצאות השפלות כמו האיש החכם ומי יודע מושכלי אלו הדברים. הנה חכמת האדם תאיר פניו להשיג האמת בזה ועוז פני חומרו אשר הוא מסך מבדיל בינו ובין המושכלות ישתנה וישוב נאות אל השכל ונכנע. אני אשתדל לשמור מצות המלך והיא התורה כי היא מיישרת בענין החכמה הישרה נפלאה ובסבת שבועת האלהים שהשביע ישראל לקיים התורה. אל תמהר ללכת מפניו כשתתעסק במצוותיו שלא יראו המצוות עליך למשא כי זה יהיה סבה שתעמוד על כוונת התורה ותשיג מפני זה התכלית המכוון במצוותיה שהוא שלמות הנפש כמו שהתבאר במאמרינו לדברי התורה. וכאשר יהיה עם לבך דבר רע אל תתעכב בו לחקור אם הוא ראוי לעשותו אם לא להפליג בזה החקירה כי אין זה מן הראוי פן תפותה לעשות הרע ההוא לרוב התמדת מחשבתך בו כי יצר לב האדם רע מנעוריו אבל מהר להוציא מחשבתך מההשתדלות בענין הרע ההוא שהזהירה אותך התורה מעשותו כי כל אשר יחפוץ ה׳ יעשה והוא יענשך אם תסור ממצוותיו ויגמלך טוב אם תשמע אליו כי דבר ה׳ הוא מושל בזה העולם ומי יאמר לו מה תעשה. הנה מי שהוא שומר מצות ה׳ לא ידע דבר רע ר״ל שלא תשוטט מחשבתו בדבר רע כי הוא מתאוה תמיד מצות ה׳ יתברך או ירצה בזה שה׳ יצילהו מהמקרים הרעים הנכונים לבא עליו ולב החכם ידע עת ומשפט ר״ל שהוא ידע מתי יתכן שיקרהו רע מצד משפטי העליונים כי כבר יודיעהו זה ה׳ יתברך בצד מצדדי ההודעות כמו שבארנו ברביעי ממ״י ובבאורינו לספר איוב ובזה ישמר החכם מהרבה מהרעות הנכונות לבא עליו וזה כי לכל הפץ יש עת ראוי ומשפט מוגבל וכבר יגיע הרע לאדם משני צדדים כאשר לא ידע זה טרם בא הענין רצוני אם שהוא ישתדל להגיע לקנין דבר מה ולא יוכל עליו לפי שלא ידע העת הראוי לזה אם שכבר יפקד ממנו מה שקנהו מצד הסדור המסודר מהגלגלים בשלא ידע זה קודם ולא יקח עצה על ההצלה והנה כאשר יהיה הענין הרע מה יועיל לאדם דעתו במקרה ההוא המגיע מצד מה שיראה מזה והוא לא יוכל לשנותו בשום פנים הנה אין אדם שליט ברוח המנשבת למנוע נשיבתה ולא יוכל להרחיק המות כשהתחיל לדרוך אליו וגברו הכחות המתפעלות על הפועלות ולא יועיל החרב במלחמה כשיהיה שם האדם והיה משפטו שימות אבל יתכן הצלתו אם ידע זה קודם שימנע אז מההליכה במלחמה והעושר לא ימלט בעליו. והנה זה הוא התועלת המגיע משמירת התורה ומההשתדלות בחכמה. כל זה ראיתי ונתתי בלבי מענין המעשה אשר נעשה תחת השמש והוא שכבר יתכן שיחשוב האדם הרבה פעמים שיגיעהו טוב במה שיגיעהו רע והוא שכבר ימצא שישלוט האדם באדם ויקוה מפני זה שינצחהו בקלות וזה יהיה סבה שינוצח כי לא יתחכם אל שינצחהו בדרכים הראויים לרוב היותו בז לדבר ולזה יחבל לו ובזה האופן מרוע בסדור המגיע מפני העלם מהאדם מה שיתכן שיקרה לו ראיתי רשעים אשר כמעט אבד זכרם ונשכח והם באים בזה המציאות ויפרו וירבו ויצליחו ואשר הם ממקום קדוש והם הטובים ראיתי שהם הולכים מזה המציאות וקרוב להשכח זכרם וזה יקרה להם בעת רעה כאשר לא היו דבקים בה׳ יתברך באופן שיהיו מושגחים וישתכחו בעיר בעצמם אשר עשו בה הפעולות הטובות והנה זאת המחשבה היא הבל רצוני שאין ראוי שישובח מפני זה הרשע ויגונה הצדיק וזה שאין נעשה מהרה הגעת העונש על המעשה הרע וזה שבה שמלא לב בני האדם בהם לעשות רע כי הם אלו ראו שיגיע העונש על הרשע תכף בעשותו היו נשמרים יותר מעשיית הרע אבל ה׳ יתברך מאריך לחוטא מאד עד שהוא יעשה דרך משל מאה רעות קודם שיגיעהו עונש מוחש כמו שהתבאר בספר איוב. והנה יודע אני שטוב יהיה ליראי האלהים שייראו מלפניו כי הם יהיו נשמרים מהרבה מהרעות הנכונות לבא עליהם והם גם כן יגיעו אל הטוב האנושי והוא הצלחת הנפש ואולם הרשע לא יהיה לו טוב אנושי ויהיה משולח למקרי המערכת ולזה יתכן שלא יאריך ימים אבל יהיה כצל שאין לו מציאות מי שאיננו ירא מלפני אלהים. יש הבל אשר נעשה על הארץ שיבלבל זאת המחשבה האמתית שהגענו אליה והוא שיש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים מהשלוח למקרי הזמן מפני סור השגחת ה׳ יתברך או מפני תוכחתו ויסרו אותם על צד ההשגחה ויש רשעים שתדבק בהם ההשגחה הכוללת אשר מצד סדור המערכת בדרך שידמה להשגחה הראויה לצדיקים אמרתי שגם זה הבל ורוע סדור באלו הנמצאות השפלות. ומפני זה כאשר ראיתי רוע הסדור הזה שבחתי את השמחה שאין טוב לאדם תחת השמש להכאיב נפשו בהשתדלות דרישת החכמה וכשרון המעשה אבל שיאכל וישתה וזה הוא מי שילונו ה׳ יתברך בעמלו ימי חייו אשר נתן לו האלהים תחת השמש. והנה כאשר נתתי את לבי לדעת חכמה ולראות נימוס הנמצאות וסדרם וישרם הנה מי שישתדל בזה ימצא בכאב לב ובצער תמיד עד שאיננו רואה שינה בעיניו. וראיתי את כל מעשה האלהים שלא יוכל האדם להשיגו ואע״פ שכבר יעמול בו הרבה. הנה כאשר נתתי אלו המחשבות המקבילות אל לבי לברר הצודק מהבלתי צודק מצאתי שהצדיקים שומרי התורה והם החכמים יודעי נימוס הנמצאות וסדרם וישרם ופעולותיה כי התורה תיישירם אל זה כי כלם ביד האלהים רצוני שהוא משגיח בהם ומשתדל שתהיינה פעולותיהם ביותר טוב שבאופנים לשמרם מכל רע גם האהבה והשנאה אשר לאדם מזולתו שאין יודע האדם ויקרה לו מפני זה רעות רבות הכל הוא לפניהם ידוע ומושג כי ה׳ יתברך יודיע שזה מצד השגחתו בהם. ובאופן אחר ימצא בהם כל מה שישיגם מאלו המקרים כמו שימצא לשאר בני האדם ר״ל שכבר ימצא מקרה אחד לצדיק ולרשע ולטוב ולטהור ולמי שהוא הפכם והוא הטמא ולמי שיקרב קרבנות לה׳ יתברך ולמי שימנע מזה הטוב ההוא כחוטא והנשבע לשוא ולשקר כמי ששבועה ירא. ואפשר שיהיה הרצון בזה גם זה ימצא מקביל לזה בחוש והוא שאהבה והשנאה יודע האדם ויכשל מפני זה בדברים רבים הכל הוא לפניהם למכשול כמו הענין בשאר האנשים. הכל ימצא בהם כאשר ימצא לשאר האנשים עד שכבר יקרה מקרה אחד לרעים ולטובים וימשך פירוש זה הפסוק כמו שקדם אלא שאין זה במי שהם טובים במוחלט אבל ימצא זה במי שיקנה מהשלמות מעט כמו מי שהוא זובח לשם ועושה דבריו בטהרה וירא מהשבע לשוא ולשקר. וזהו התועלת המגיע ממה שביאר בזה הפסוק. זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש עם שהוא מביא גם כן מבוכה בלב בני האדם ומרחיק אותם מהשלמות וזה כי מקרה אחד לכל וזה דבר רע מאד וגם ימשך מזה שיהיה לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם ואחרי האדם ילך הלב אל המתים בלא שלמות אנושי אשר הוא הרע שבכל מיני הרעות ר״ל המות וההפסד וזה שמי שיחובר אל איזה שיהיה ממיני החיים יש בטחון כי עדיין אפשר לו לקנות שלמות והחיים אשר הוא בהם הם גם כן טובים בעצמותם עד שהעבד החי הוא טוב מהמלך המת. והמשיל זה הענין בכלב והאריה. וזה שהחיים משיגים שכבר ימותו ולכן ישתדלו מפני זה בקנין השלמות והמתים אינם יודעים ר״ל שאין להם השגה חדשה בדבר ואין עוד להם שכר זולת מה שיגיעו אליו בחייהם מהשלמות כי נשכח זכרם אשר היה כלי להגעת המושכלות ר״ל הכח הזוכר וזה כי החוש והדמיון והכח הזוכר הם כלים להגיע האדם אל מושכליו. גם אהבתם ושנאתם וקנאתם אשר מפניהם ישתדלו בהעמדת דרוש מה ובטול הפכו כבר אבדה וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש זולת מה שהגיעו אליו בחייהם:
פסוק כז:
הכלל העולה מהדברים הוא שענין בקשת החכמה הוא חשוק מאד ואע״פ שהוא רחוק להשיגו אין ראוי שימנע האדם מפני זה מחקור בה. וזה יתכן שישלים לו בשני דברים. האחד שיתרחק מדבר אחד פחות יכסוף אותו הסכל והיא האשה אשר היא מצודים וחרמים ללכוד לב האדם באופן שתמנע אותו מכל שלמות נפשי. והשני הוא שידרוך בדרכי התורה כי היא מיישרת בתכלית להשיג האמתות. ואע״פ שהאנשים יתחלפו דעותיהם בהתחלות אשר הטעות בהם מרחיק האדם מהשלמות הנפשיי מאד הנה מפני זה אין ראוי להניח ולעזוב החכמה כי מי יהיה באלו הנמצאות השפלות שישוה לחכם היודע פשר הדברים וסודם ועם כל זה הנה התורה תיישרהו אל השגת האמת בכמו אלו העמוקות כמו שהתבאר מדברינו בפרושינו לדברי התורה. והנה באר בזה המקום שהחכמה נבחרת מאד ובה תועלת ג״כ בענין הטובות הגופיות ובשמירה מרעותיהם מצד דבקות ההשגחה האלהית לחכם והודעתו אותו הרעות והטובות טרם היותם כשהיה מוכן לקבל זה השפע. ואחר זה ספר קצת מחשבות יבואו לחשוב שאין תועלת באסיפת הקניינים ולא בשמירת התורה בכשרון המעשה וזה כי העושר אשר יחשוב שבו תועלת בעניינים הגופיים והוא התועלת המיוחד בו הנה לא יהיה הענין בו כן כי אנחנו נראה שהעושר בעינו יהיה סבה פעמים רבות להגעת הרע וזה שכבר יקרה שישלוט האדם באדם לרע לו אלא שזה יהיה מעטי ואין ראוי מפני זה להתרשל מלאסוף ולכנוס מהקניינים המצטרך לגופו ובכמו זה הענין יראו רשעים מצליחים מאד ואנשים צדיקים קשי יום מאד עד שיפסדו וישכח זכרם בעיר בעצמה אשר עשו הפעולות הטובות ומפני זאת המחשבה נטו הרבה מהאנשים אל הרשע לחשבם שאין שם גמול ועונש וכל שכן שהיה מקום לזאת המחשבה מצד מה שנראה מההשגחה הדומה להשגחה פרטית שתדבק לפעמים לרשעים ונראה מהרע אשר ידמה שבא על צד העונש שיגיע לצדיקים וזה יביא לחשוב שאין ראוי לאדם לעמול לו בקנין העושר ולא בכשרון המעשה ולא בשמירת התורה אבל שיאכל וישתה וישמח כל ימי חייו אשר הוגבל לו וגם בחכמה ידמה גם כן שאין ראוי להתעמל כי עניינה הוא חשוק למשתדל בה כ״כ עד שלא יתן שינה לעיניו מרוב העומק והמבוכות הנופלות בה עם שלא יוכל האדם להשיג באופן שלם חכמות הנמצאות כמו שזכרנו במה שקדם והנה חתם המאמר בזה הספק שאחר החקירה השלמה ימצא ענין הצדיקים והחכמים הוא הנבחר מאד כי עניינם הוא בשלמות ביד ה׳ יתברך והוא המשגיח בהם וגם מה שאין יודע האדם כמו הענין באהבה והשנאה אשר אפשר היותו כלי להגעת הרעות הנה הכל הוא לפניהם כי ה׳ יתברך יודיעם זה על צד ההשגחה כדי שישתדלו בהגעת הטוב הנכון לבא עליהם בשלם שבפנים וישמרו מהרע שלא יבא וזה אמנם יהיה בצדיקים שהם עם זה חכמים ואמנם הצדיקים מצד כשרון לבד יתכן בהם מפני העבר ההשגחה הפרטית מהם בקצת העתים שיגיע להם רע מה כמו הענין ברשעי׳ וזה הוא צדיק שאינו גמור כמו שאמרו רז״ל להתיר זה הספק:
חזרה לפרק →