פסוק א:וְשַׁבְתִּי אֲנִי להתבונן פעם אחר פעם במתרחש בעולם, וָאֶרְאֶה אֶת־כָּל־הָעֲשׁוּקִים, קרבנות העוולות אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, בעולם. וְהִנֵּה נראית דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים, וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם, וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם בכֹחַ וְאֵין, אין לָהֶם מְנַחֵם. העולם מלא רשעות וכאב.
פסוק ב:וְשַׁבֵּחַ, משבח, מעדיף אֲנִי אֶת־הַמֵּתִים, שֶׁהרי כְּבָר מֵתוּ, מִן־הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה, עדיין, כי המתים פטורים כבר מן הצרות הללו, ואילו החיים מוקפים בחיי עוולה.
פסוק ג:וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם – מן החיים ומן המתים – אֵת אֲשֶׁר־עֲדֶן לֹא הָיָה, מי שעוד לא נולד, אֲשֶׁר לֹא־רָאָה אֶת־הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. על המתים נשאר רושם הרוע; החיים חווים אותו; ואלה שטרם נולדו – בהם הרוע כלל לא נגע.
פסוק ד:וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת־כָּל־עָמָל העבודה וְאֵת כָּל־כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה, כִּי תופעה זו הִיא הבסיס או התוצאה של קִנְאַת־אִישׁ מֵרֵעֵהוּ. פעמים רבות הצלחת עבודתו של אדם וכשרונותיו מעוררים את הזולת לקנא בו, אבל גַּם־זֶה – הקנאה בקנייני הזולת ובכוחותיו היא הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.
פסוק ה:מצד אחד הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת־יָדָיו בחיקו, משום שהוא איננו עובד, וְלכן אין לו פרנסה ומזון והוא אֹכֵל אֶת־בְּשָׂרוֹ, בשרו נאכל והוא מת מרעב, או: 'אוכל את עצמו' מתסכול ומחידלון מעש.
פסוק ו:ומנגד טוֹב מְלֹא כַף אחת נָחַת, שלווה, יותר מִמְּלֹא חָפְנַיִם, ידיים מלאות עָמָל וּרְעוּת רוּחַ, עבודה קשה שאינה אלא הבל.
פסוק ז:וְשַׁבְתִּי אֲנִי להתבונן בעולם וָאֶרְאֶה שההתמסרות לעמל ולחריצות היא הֶבֶל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
פסוק ח:כי למשל יֵשׁ אֶחָד, וְאֵין עמו שֵׁנִי, הוא אדם בודד או שאינו משתף אחרים במפעלו, גַּם בֵּן וָאָח אֵין־לוֹ, וְאֵין קֵץ לְכָל־עֲמָלוֹ, גַּם־עֵינוֹ לֹא־תִשְׂבַּע עֹשֶׁר. הוא רוצה עוד ועוד. אדם זה יכול לשאול את עצמו: וּלְמען מִי אֲנִי עָמֵל, הרי אינני צריך לפרנס איש מלבדי, ולשם מה אני מְחַסֵּר אֶת־נַפְשִׁי מִטּוֹבָה בעבודתי הקשה?! גַּם־זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא.
פסוק ט:לעומת זאת, אפשר למצוא טעם בעמל המשותף: טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן־הָאֶחָד, אֲשֶׁר יֵשׁ־לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. שניים שעובדים יחד זוכים לרווח גדול יותר.
פסוק י:יתרונה של השותפות לסוגיה אינו רק כלכלי – כִּי אִם־יִפֹּלוּ – הָאֶחָד יָקִים אֶת־חֲבֵרוֹ. וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפֹּל כשהוא לבדו – וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ.
פסוק יא:גַּם, יתרון נוסף – אִם־יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם יחד – וְחַם לָהֶם, לפחות הם יחממו זה את זה, וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם?! מי יחמם אותו?!
פסוק יב:וְאִם מישהו יִתְקְפוֹ את הָאֶחָד מהשניים, הוא לא יעמוד לבדו מול התוקף אלא הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ. וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ, השזור, לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק, חוטים השזורים יחד הם חזקים יותר. ומכאן יתרונו של קשר בין שלושה על פני קשר בין שניים.
פסוק יג:אפשר לחשוב כי התכלית שתצדיק את העמל מצויה בהורשת פֵּרותיו בעתיד. אולם גם העתיד אינו ניתן לשליטה, וגם הפרי הנצבר מן העמל אינו מבטיח כלום: טוֹב יֶלֶד, צעיר מִסְכֵּן, חסר כול וְחָכָם, יותר מִמֶּלֶךְ שיש לו הכול, אך הוא זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא־יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד. בחכמה כרוכים זהירות ופוטנציאל הצלחה, ואילו מי שהוא סכל, גם אם הוא מלך, עלול לנהוג בפזיזות, להיכשל וליפול.
פסוק יד:כִּי המלך הכסיל דומה למי שמִבֵּית הָסוּרִים, האסורים יָצָא לִמְלֹךְ, שהרי אין בידו הכלים הדרושים להנהיג ממלכה, כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד, התגלה כרָשׁ, שהרי הוא עני בדעת ובכישורי הנהגה.
פסוק טו:רָאִיתִי אֶת־כָּל־הַחַיִּים, האנשים הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עִם הַיֶּלֶד, הדור הַשֵּׁנִי, תקוותם המניעה אותם נעוצה ונתלית בדור הבא אֲשֶׁר יַעֲמֹד תַּחְתָּיו, במקום הדור הראשון. כל דור משקיע את עמלו בדור שלאחריו, ומקווה שהוא יהיה מוצלח יותר מקודמיו.
פסוק טז:אכן, אֵין־קֵץ לְכָל־הָעָם, לְכֹל דור אֲשֶׁר־הָיָה לִפְנֵיהֶם, שחי בעבר, וגַּם הדורות הָאַחֲרוֹנִים, המאוחרים לֹא יִשְׂמְחוּ־בוֹ, בילד השני שהדור הנוכחי נושא עיניו אליו, כִּי־גַם־זֶה – הייחול כלפי הילד השני, התקווה הנתלית בשרשרת הדורות הֶבֶל וְרַעְיוֹן רוּחַ.
פסוק יז:שְׁמוֹר רַגְלְךָ, היזהר כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים. שים לב לתכלית הליכתך לשם והיֵה קָרוֹב לִשְׁמֹעַ תורה ומצווה מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח, מהשוטים המביאים קרבנות, כִּי הם בסכלותם אֵינָם יוֹדְעִים אפילו לַעֲשׂוֹת רָע.
