לפרק ד'

וְשַׁ֣בְתִּֽי אֲנִ֗י וָאֶרְאֶה֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֲשֻׁקִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נַעֲשִׂ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְהִנֵּ֣ה ׀ דִּמְעַ֣ת הָעֲשֻׁקִ֗ים וְאֵ֤ין לָהֶם֙ מְנַחֵ֔ם וּמִיַּ֤ד עֹֽשְׁקֵיהֶם֙ כֹּ֔חַ וְאֵ֥ין לָהֶ֖ם מְנַחֵֽם׃
(קהלת ד א)

וְשַׁ֣בְתִּֽי אֲנִ֗י וָאֶרְאֶה֙ עוד יותר אֶת־כָּל־הָ֣עֲשֻׁקִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נַעֲשִׂ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ.

בסוף הפרק הקודם דיבר אודות היות האדם כבהמה בבקעה בתאוות בשרים. עתה יאמר בראש הפרק שלנו כי מלבד היות האדם כבהמה בתאוות גופניות, על פי רוב הנהו עוד כחיה הטורפת. כמו שנודע גם בחכמת הטבע שהאדם הוא טורף-על, רק שכלו עוצר בעדו.

הקהלת מבאר דבריו בכָל־הָעֲשֻׁקִים הנַעֲשִׂים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ.
בכוונת "תחת השמש" יאמר הקהלת פה מוסר השכל לעושקים, וממנו דברי נוחם לנעשקים, לאמר: לא עשקתם כי אם תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ בעולם השפל הזה, אולם שם, אשר עת לכל חפץ ועל כל המעשה, לא עשקתם מאומה, ואין בידכם לגעת ברכוש הנעשקים אשר רכשו להם שמה אף כמלוא נימה.

וְהִנֵּ֣ה ׀ דִּמְעַ֣ת הָעֲשֻׁקִ֗ים וְאֵ֤ין לָהֶם֙ מְנַחֵ֔ם – בעוונות הרבים לבד העושקים, אשר שוחד תאוותם יעוור עיניהם מראות נכוחות, גם העומדים מרחוק הבט אל עמל יוכלו (על פי חבקוק א יג), ולא יתנו אל ליבם, אם לא לעמוד בעזר העשוקים ולצאת באגרוף נגד העושקים, למצער (=לכל הפחות) לנחם העשוקים ולמחות דמעה מעל פניהם; גם את אלה לא יעשו.

עוד יותר, כי לא לבד בנעשקי כסף ורכוש אשר רק דִּמְעַה על פניהם וְאֵ֤ין מְנַחֵ֔ם לָהֶם֙; כי אף רצוצי דלים הנהרסים וּמִיַּ֤ד עֹֽשְׁקֵיהֶם֙ כֹּ֔חַ, גם אלה אֵ֥ין לָהֶ֖ם מְנַחֵֽם.

אשר על כן, בראותי אלה –

וְשַׁבֵּ֧חַ אֲנִ֛י אֶת־הַמֵּתִ֖ים שֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ מִן־הַ֣חַיִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה חַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה׃
(קהלת ד ב)

ובמה אֲנִ֛י משַׁבֵּחַ אותם, בזה שֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ ואינם רואים עוד עמל ואוון מִן־הַ֣חַיִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה חַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה.

וְטוֹב֙ מִשְּׁנֵיהֶ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־רָאָה֙ אֶת־הַמַּעֲשֶׂ֣ה הָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃
וְרָאִ֨יתִֽי אֲנִ֜י אֶת־כָּל־עָמָ֗ל וְאֵת֙ כָּל־כִּשְׁר֣וֹן הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה כִּ֛י הִ֥יא קִנְאַת־אִ֖ישׁ מֵרֵעֵ֑הוּ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃
(קהלת ד ג-ד)

מוסיף עוד לשחוק בכאב לב על פתיות המהבילים בהבלי הזמן ורודפים אחרי ההבל ויהבלו להיות רודפי קדים, הלוקסוס והמותרות, ראשית כל חטאת; וכאומר: הנה אמנם לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא את נפשו כי ירעב ללחם, אולם בהיותו רודף ועמל אחרי התאווה אשר התאווה רעהו, וחפץ לחקות אחריו כמעשה הקוף, כִּ֛י הִ֥יא קִנְאַת־אִ֖ישׁ מֵרֵעֵ֑הוּ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ.

הַכְּסִיל֙ חֹבֵ֣ק אֶת־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרֽוֹ׃
ט֕וֹב מְלֹ֥א כַ֖ף נָ֑חַת מִמְּלֹ֥א חָפְנַ֛יִם עָמָ֖ל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃
(קהלת ד ה-ו)

שב ואומר: אל תשפטני כי הנני מצוה על כל הארץ להיות נזירים ומתבודדים כמשפחת האיסיים, ועוד יותר לשבת יחיל ודומם בחיבוק ידיים מבלי נוע יד ורגל, כי רק הַכְּסִיל֙ חֹבֵ֣ק אֶת־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרֽוֹ. אפס העצה היעוצה לבלתי יהבל הרבה, ט֕וֹב מְלֹ֥א כַ֖ף נָ֑חַת מִמְּלֹ֥א חָפְנַ֛יִם עָמָ֖ל וּרְע֥וּת רֽוּחַ (ויבואר עוד במאמר לפרק הבא).

וְשַׁ֧בְתִּי אֲנִ֛י וָאֶרְאֶ֥ה הֶ֖בֶל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃
יֵ֣שׁ אֶחָד֩ וְאֵ֨ין שֵׁנִ֜י גַּ֣ם בֵּ֧ן וָאָ֣ח אֵֽין־ל֗וֹ וְאֵ֥ין קֵץ֙ לְכָל־עֲמָל֔וֹ גַּם־עיניו (עֵינ֖וֹ) לֹא־תִשְׂבַּ֣ע עֹ֑שֶׁר וּלְמִ֣י ׀ אֲנִ֣י עָמֵ֗ל וּמְחַסֵּ֤ר אֶת־נַפְשִׁי֙ מִטּוֹבָ֔ה גַּם־זֶ֥ה הֶ֛בֶל וְעִנְיַ֥ן רָ֖ע הֽוּא׃
(קהלת ד ז-ח)

יֵ֣שׁ אֶחָד֩ איש פנוי וְאֵ֨ין שֵׁנִ֜י, כי אין לו אישה, גַּ֣ם בֵּ֧ן וָאָ֣ח אֵֽין־ל֗וֹ וְאֵ֥ין קֵץ֙ לְכָל־עֲמָל֔וֹ, גם הוא, גַּם־עֵינ֖וֹ של זה האיש לֹא־תִשְׂבַּ֣ע עֹ֑שֶׁר.

"וּלְמִ֣י ׀ אֲנִ֣י עָמֵ֗ל" – אחרי אשר אֵֽין־ל֗וֹ בֵּ֧ן וָאָ֣ח יורש אותו, לְמִי הוא עָמֵ֗ל.

"וּמְחַסֵּ֤ר אֶת־נַפְשִׁי֙" – הנפש השכלית מִטּוֹבָ֔ה, לבלתי יהבל בהבל ויהיה חופשי לשרת נפשו.

טוֹבִ֥ים הַשְּׁנַ֖יִם מִן־הָאֶחָ֑ד אֲשֶׁ֧ר יֵשׁ־לָהֶ֛ם שָׂכָ֥ר ט֖וֹב בַּעֲמָלָֽם׃
כִּ֣י אִם־יִפֹּ֔לוּ הָאֶחָ֖ד יָקִ֣ים אֶת־חֲבֵר֑וֹ וְאִ֣יל֗וֹ הָֽאֶחָד֙ שֶׁיִּפּ֔וֹל וְאֵ֥ין שֵׁנִ֖י לַהֲקִימֽוֹ׃
גַּ֛ם אִם־יִשְׁכְּב֥וּ שְׁנַ֖יִם וְחַ֣ם לָהֶ֑ם וּלְאֶחָ֖ד אֵ֥יךְ יֵחָֽם׃
וְאִֽם־יִתְקְפוֹ֙ הָאֶחָ֔ד הַשְּׁנַ֖יִם יַעַמְד֣וּ נֶגְדּ֑וֹ... 
(קהלת ד ט-יב)

טוֹבִ֥ים הַשְּׁנַ֖יִם מִן־הָאֶחָ֑ד מכמה פנים וביניהם:

• אֲשֶׁ֧ר יֵשׁ־לָהֶ֛ם שָׂכָ֥ר ט֖וֹב בַּעֲמָלָֽם׃ – כִּ֣י אִם־יִפֹּ֔לוּ אם בגוף ואם ברוח, אם יפול לב האדם עליו ויעצב אל ליבו, אשר גם זה (העצבות) כנפול על הארץ יחשב.
"וְאִ֣יל֗וֹ הָֽאֶחָד֙ שֶׁיִּפּ֔וֹל וְאֵ֥ין שֵׁנִ֖י לַהֲקִימֽוֹ׃" – וְאִ֣יל֗וֹ, רצונו כמו אי אפשר לאחד מבלי השני שיקימו ואוי לו לֽאֶחָד֙ שֶׁיִּפּ֔וֹל וְאֵ֥ין שֵׁנִ֖י לַהֲקִימֽוֹ.

• גַּ֛ם אִם־יִשְׁכְּב֥וּ שְׁנַ֖יִם – רעייתו היא לו למגן ולמחסה, והוא לה.

...וְהַחוּט֙ הַֽמְשֻׁלָּ֔שׁ לֹ֥א בִמְהֵרָ֖ה יִנָּתֵֽק׃
(קהלת ד יג)

אומר עוד לחיזוק ההתאחדות וההתאגדות טובה מאוד לידת בנים, המאגד לבב האבות, כמאמר לאה: "הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י"(בראשית כט לד). זהו הַחוּט֙ הַֽמְשֻׁלָּ֔שׁ אשר לֹ֥א בִמְהֵרָ֖ה יִנָּתֵֽק.

הקהלת החכם ידע דברת העם, כי למה לנו לילד לבהלה ולהוליד בנים אשר אין בידינו לדאוג לטובתם ולאשרם ולהשאיר להם ברכה ומקור מחייתם, על כן אומר –

ט֛וֹב יֶ֥לֶד מִסְכֵּ֖ן וְחָכָ֑ם מִמֶּ֤לֶךְ זָקֵן֙ וּכְסִ֔יל אֲשֶׁ֛ר לֹא־יָדַ֥ע לְהִזָּהֵ֖ר עֽוֹד׃
(קהלת ד יג)

דע אשר אין עליך לדאוג לבניך בעד עושרם ברכוש כסף, כי אם בעד חכמתם, וזה אמנם בידך, להעשיר בניך בחכמה ובמדעים. הנה החכמה תיבדל ותיפרד לשני ראשים: [א] חכמת הלימוד הלימודי וההגיוני (תיאוריה) [ב] החכמה המעשית והניסיונית (פרקטיקה). טובת הניסיון היא רק על מנת לְהִזָּהֵ֖ר מכל רע ובלתי מועיל. על כן ט֛וֹב יֶ֥לֶד מִסְכֵּ֖ן וְחָכָ֑ם אשר אין לו בכח שניו ("יֶ֥לֶד") ולא בחיל עשרו ("מִסְכֵּ֖ן") לעמוד על הניסיון והבקיאות. אך אם רק חכם הילד המסכן, טוב הוא מִמֶּ֤לֶךְ זָקֵן֙, שיש בכוח עושרו להעשירו ברכישת ניסיונות, ומצד זקנתו ראה הרבה בימי חיי הבלו; אך אם המלך הזקן כְסִיל לא תועיל לו בקיאותו, כי לֹא־יָדַ֥ע לְהִזָּהֵ֖ר עֽוֹד במה שכבר ראה ונוכח לדעת.

כִּֽי־מִבֵּ֥ית הָסוּרִ֖ים יָצָ֣א לִמְלֹ֑ךְ כִּ֛י גַּ֥ם בְּמַלְכוּת֖וֹ נוֹלַ֥ד רָֽשׁ׃
(קהלת ד יד)

עתה שב לעניין דאגת המחיה והכלכלה בעד בניו וצאצאיו, אשר אמר כי אין לדאוג, ומוסיף לאמר: מה לנו לדאוג בדבר הנתון תחת השגחתו יתברך הנותן לחם לכל בשר וממנו יפול דבר ואין להועיל.

"כִּֽי־מִבֵּ֥ית הָסוּרִ֖ים יָצָ֣א לִמְלֹ֑ךְ" – אנו רואים איך גם מבלעדי דאגת הוריו עליו, בִּרְצ֣וֹת יְ֭-הֹוָה דַּרְכֵי־אִ֑ישׁ גַּם מִבֵּ֥ית הָסוּרִ֖ים, מקום איבוד תקווה, יָצָ֣א לִמְלֹ֑ךְ.

ולעומת זה נראה הפכו לעיתים בלתי רחוקות, גם בזמננו (שנת תרל"ט), כִּ֛י גַּ֥ם בְּמַלְכוּת֖וֹ נוֹלַ֥ד רָֽשׁ, כמעשה נפוליאון האחרון (השלישי), ובנו הנופל אחר כך (נפוליאון אז'ן לואי), על שדה קטל במלחמת אנגליה בארץ לא לו (ממלכת הזולו), אחרי נגרש אביו ממלכותו, צרפת, במלחמת פרוסיה. פתאום קשת הגיבור הזה, המרגיז ממלכות, חתה (על פי שמואל א ב ד), והבן יורש העצר נוכח לדעת כִּ֛י גַּ֥ם בְּמַלְכוּת֖וֹ נוֹלַ֥ד רָֽשׁ.

עתה מה תועיל לנו התחכמותנו ודאגתנו לצאצאינו אחרינו.

עוד הוסיף הקהלת בחכמתו –

רָאִ֙יתִי֙ אֶת־כָּל־הַ֣חַיִּ֔ים הַֽמְהַלְּכִ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עִ֚ם הַיֶּ֣לֶד הַשֵּׁנִ֔י אֲשֶׁ֥ר יַעֲמֹ֖ד תַּחְתָּֽיו׃
(קהלת ד טו)

רָאִ֙יתִי֙, רצונו לומר: נוכחתי בראייה חושית והוכחה ברורה אֶת־כָּל־הַ֣חַיִּ֔ים הַֽמְהַלְּכִ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עתה, גם עִ֚ם הַיֶּ֣לֶד הַשֵּׁנִ֔י אֲשֶׁ֥ר יַעֲמֹ֖ד תַּחְתָּֽיו. ואתבוננה על הדור הזה אשר גם לו היו אבות והורים, ולאבותיהם גם המה אבות והורים עד הראשון אדם יולד (על פי איוב טו ז). כולם עמלו ויגעו בעד בניהם אחריהם, האם עשו קץ בעמלם, לפטור בניהם רק בשאלת "מה נשתנה", ולבלתי ידרשו לעמול עוד? ואשר אמנם לא כן הדבר והנה –

אֵֽין־קֵ֣ץ לְכָל־הָעָ֗ם לְכֹ֤ל אֲשֶׁר־הָיָה֙ לִפְנֵיהֶ֔ם גַּ֥ם הָאַחֲרוֹנִ֖ים לֹ֣א יִשְׂמְחוּ־ב֑וֹ כִּֽי־גַם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרַעְי֥וֹן רֽוּחַ׃
(קהלת ד טז)

עם כל הדורות הרבים אשר היו לפניהם, ועמלו ויגעו לבניהם אחריהם, אֵֽין־קֵ֣ץ לְכָל־הָעָ֗ם הזה. ומפה תיווכח לדעת כי גַּ֥ם הָאַחֲרוֹנִ֖ים לֹ֣א יִשְׂמְחוּ־ב֑וֹ, ולא ימצאו עולם מוכן לפניהם גם המה בלי עמל ודאגה; גם המה יעמולו כל היום כמונו.

"כִּֽי־גַם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרַעְי֥וֹן רֽוּחַ׃" – ואין בכוחנו להוריש בנינו אחרינו ולהכין להם שאר על כל ימי חייהם מבלי כל עמל ודאגה.

***

עתה אחרי הגיע הקהלת לתקופת ימי חיי האדם טרם שובו אל העפר כשהיה, וטרם השִׁיבוֹ נשמתו ליוצרו, יפן אל האדם ויאמר: אתה בן אדם, ידעתי כי בהגיע ימי זקנתך ושיבתך, ותביט אחורנית על כל מעשיך, ותתנחם על הבליך, ותחל כמעט לדאוג לאחריתך ולהיטיב פעליך; הלא אז תהיה ראשית מעשיך בהקרבת קרבנות וזבחים, ענות נפש וסיגופים, וכהנה אשר אמנם זֹ֣את לֹא־זֹ֔את חפץ ה' (על פי יחזקאל כא לא).

ומה נעמה מליצת כ"ק (=כבוד קדושת) ש"ב (=שאר בשרי) רבינו הגר"א זי"ע (=זכותו יגן עלינו), כי הנה ראינו בעווננו מעשה בני דורנו הבוחרים תמיד בתפל והגדר, ובוחלים בעיקר וגוף הכרם.

כמו על דרך משל, התורה ציוותה עלינו להשבית כל שאור ומחמצת בערב הפסח לבל יימצא בגבולנו, והנמצא במחבואנו לבטלו ולהפקירו ודי בזה. ורבותינו הקדושים בעשותם סייג וגדר הטילו עלינו בדיקה, חיפוש, ביעור, שריפה וזריקה לים. ומה איפוא נעשה אנחנו, הננו שומרים מצוות חז"ל לחפש, לבדוק בחורים ובסדקים עד מקום שידינו מגעת ולבער אחרי פתותים דקים בנקיקי הסלע, ושורפים עשרה פתיתים בכוונות מכוונות. אולם אם נשאל את פי הבודק הזה אם הפקיר וביטל המחמצת הרבה אשר בבתי אוצרותיו, כמו היי"ש בבתי משרפותיו, ברויא הייזער (=בתי בירה) וכדומה, הלא ישחק ילעג לנו (על פי תהילים ב ד), וננסה נא לגעת באוצרותיו, כי אז באגרופו למהלומות יקרא, ואיה ההפקר והביטול אשר ציוותה עלינו תורתנו הקדושה?

כן בעניין התשובה, עיקר הכל לעזוב את החטא, להתנחם על המעשה הרע החולף, לקבל עליו לימים יוצרו (על פי תהילים קלט טז) לבלתי ישוב לכסלה עוד (על פי תהילים פה ט). רק רבותינו האחרונים, למען עשות גדר וסייג, הטילו עלינו תשובת הגדר ותשובת המשקל, הצומות וזעקתם. ובהגיע עשרת ימי תשובה כל אדם ינהום, יזעק, יצום, יבכה ויעשה כל אשר הטילו עליו. אולם נחדור נא בליבו עמוק עמוק; האם פתח חרצובות רשע (על פי ישעיה נח ו)? ונראה כי כמעשה אדון בתי משרפות היי"ש בערב פסח, רק בפיו ושפתיו כִּבֵּד, וליבו בל עמו (על פי ישעיה כט יג; משלי כג ז). על זאת צעק נביאנו, בן אמוץ חוזנו: "הֲכָזֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ צ֣וֹם אֶבְחָרֵ֔הוּ י֛וֹם עַנּ֥וֹת אָדָ֖ם נַפְשׁ֑וֹ הֲלָכֹ֨ף כְּאַגְמֹ֜ן רֹאשׁ֗וֹ וְשַׂ֤ק וָאֵ֙פֶר֙ יַצִּ֔יעַ הֲלָזֶה֙ תִּקְרָא־צ֔וֹם וְי֥וֹם רָצ֖וֹן לַי-הֹוָֽה׃"(ישעיה נח ה).

כזאת אמר פה גם הקהלת בחכמתו –

שְׁמֹ֣ר רגליך (רַגְלְךָ֗) כַּאֲשֶׁ֤ר תֵּלֵךְ֙ אֶל־בֵּ֣ית הָאֱ-לֹהִ֔ים וְקָר֣וֹב לִשְׁמֹ֔עַ מִתֵּ֥ת הַכְּסִילִ֖ים זָ֑בַח כִּֽי־אֵינָ֥ם יוֹדְעִ֖ים לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע׃
(קהלת ד יז)

בהלכך אֶל־בֵּ֣ית הָאֱ-לֹהִ֔ים להשיב רוחך ונשמתך ליוצרך, תשמור רגלך מרוץ לרע. רק רגלך המושכות אותך לעשות מעשה זר תשמור.

וְקָר֣וֹב לִשְׁמֹ֔עַ מצוות ה' ופיקודיו הֱיֵה יותר מִתֵּ֥ת הַכְּסִילִ֖ים זָ֑בַח כִּֽי־אֵינָ֥ם יוֹדְעִ֖ים לַעֲשׂ֥וֹת טוב ולשמור פיקודי ה', כי אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד (אבות ב ה), וזה שאינם יודעים לעשות זהו רָֽע. לו ידעו לַעֲשׂ֥וֹת היה טוב יותר מזבחים ועולות אשר אין חפץ ה' בהנה. 

***

בפרק הבא יוסיף הלאה לייעץ תושייה וחכמה אל האדם בהנהגתו.