פסוק א:לכל זמן. אל ישמח האוסף בהון מהבל כי אם עכשיו הוא בידיו עוד ירשוהו צדיקים, אלא שעדיין לא הגיע הזמן כי לכל דבר יש זמן קבוע מתי יהיה:
פסוק א:לכל חפץ. לכל דבר, כל הדברים קרוים חפצים בלשון משנה:
פסוק ב:עת ללדת. לתשעה חדשים:
פסוק ב:ועת למות. קצב שנות של כל דור ודור:
פסוק ב:עת לטעת. גוי וממלכה:
פסוק ב:ועת לעקור. עת יבא להעקר:
פסוק ג:עת להרוג. אומה שלימה כשמגיע יום פקודתה כמו שנאמר (ישעיה סז) ושאריתך בחרב יהרג:
פסוק ג:ועת לרפא. שברם כענין שנאמר במצרים (שם יט) ושבו עד ה' ונעתר להם ורפאם:
פסוק ג:עת לפרוץ. חומת העיר כשנגזר עליה שנאמר (נחמיה א) וחומות ירושלים מפורצות:
פסוק ג:ועת לבנות. שנאמר (עמוס ט) ובניתיה כימי עולם:
פסוק ד:עת לבכות. בתשעה באב:
פסוק ד:ועת לשחוק. לעתיד לבא שנאמר (תהלים קכז) אז ימלא שחוק פינו:
פסוק ד:עת ספוד. בימי אבל:
פסוק ד:ועת רקוד. בחתנים וכלות:
פסוק ה:עת להשליך אבנים. בחורי ישראל מושלכים (איכה ד) תשתפכנה אבני קדש:
פסוק ה:ועת כנוס. אותם מן הגולה (זכריה ט) והושיעם ה' אלהים ביום ההוא כצאן עמו כאבני נזר מתנוססות על אדמתו:
פסוק ה:עת לחבוק. (ירמיהו יג) כי כאשר ידבק האזור וגומר:
פסוק ה:ועת לרחוק מחבק. (ישעיה ו) וריחק ה' את האדם:
פסוק ו:עת לבקש. כענין שנאמר (יחזקאל לד) ואת האובדות אבקש, לענין נדחי ישראל:
פסוק ו:ועת לאבד. ועת שאבדם בגולה שנאמר (ויקרא כז) ואבדתם בגוים:
פסוק ו:עת לשמור. (במדבר ו) יברכך ה' וישמרך כשאתם עושים רצונו:
פסוק ו:ועת להשליך. (דברים כט) וישליכם אל ארץ אחרת:
פסוק ז:עת לקרוע. מלכות בית דוד (מלכים י יד) ואקרע את הממלכה וגומר:
פסוק ז:ועת לתפור. (יחזקאל ל לו) והיו לאחדים בידך ולא יחצו עוד לשתי ממלכות:
פסוק ז:עת לחשות. פעמים שאדם שותק ומקבל שכר שנאמר (ויקרא י) וידום אהרן וזכה שנתייחד הדבור עמו שנאמר (שם י) וידבר ה' אל אהרן יין ושכר אל תשת:
פסוק ז:ועת לדבר. (שמות טו) אז ישיר משה, (שופטים ד) ותשר דבורה, (הושע יד) קחו עמכם דברים:
פסוק ח:ועת לשנא. שנאמר (שם ט) כל רעתם בגלגל על כן שנאתים:
פסוק ט:מה יתרון העושה. מה יתרון של עושה רע בכל שהוא עמל גם הוא עתו יבא והכל אבד:
פסוק יא:יפה בעתו. בעת הטובה יפה הוא לבא תשלום שכר מעשה הטוב, ובעת הרעה ראויה היא לתשלום מעשה הרע:
פסוק יא:גם את העולם נתן בלבם וגו'. גם את חכמת העולם אשר נתן בלב הבריות לא נתן הכל בלב כל אחד ואחד אלא זה קצת וזה קצת כדי שלא ימצא האדם את כל מעשה הקב"ה לדעת אותו ולא ידע את עת פקודתו ובמה יכשל כדי שיתן לב לשוב שידאג ויאמר היום או מחר אמות ולכך כתוב כאן העלם חסר לשון העלמה שאם ידע האדם יום מיתתו קרוב' לא יבנה בית ולא יטע כרם לכך הוא אומר שהכל יפה עשה בעתו זה שיש עת למיתה דבר יפה הוא שסומך האדם לומר שמא עדיין עת מיתתי רחוק ובונה בית ונוטע כרם וזו יפה שנעלם מן הבריות:
פסוק יב:ידעתי. עתה הואיל ונעלם עת הפקודה כי אין טוב בבריות כי אם לשמוח בחלקו לעשות הטוב בעיני בוראו בעוד שהוא חי:
פסוק יג:וראה טוב. תורה ומצות:
פסוק יד:ידעתי כי כל אשר עשה. הקב"ה במעשה בראשית הוא ראוי להיות לעולם ואין לשנותו לא בתוספת ולא בגרעון, וכשנשתנה, האלהי' צוה ועשה שישתנה כדי שייראו מלפניו אוקיינוס פרץ גבולו בדור אנוש והציף שלישו של עולם והאלהים עשה שיראו מלפניו, שבעת ימים נשתנו הלוך חמה בדור המבול לזרוח במערב ולשקוע במזרח כדי שיראו מלפניו חמה חזר' לאחוריה עשר מעלות בימי חזקיהו ובימי אחז אביו נתקצר היום ונתרבה הלילה ביום מותו כדי שלא יהא נספד כל זה כדי שיראו מלפניו לפיכך אין טוב לאדם לעסוק אלא במצותיו ולירא מלפניו:
פסוק טו:מה שהיה כבר הוא. מה שהיה מלפנינו כבר הוא עשוי וראינוהו או שמענוהו מאחרים שראוהו ויש לנו להעיד עליו שראינו שהקב"ה מבקש את הנרדפים יעקב נרדף עשו רודף (מלאכי א) ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי, מצרים רודפים את ישראל מצרים טבעו בים וישראל הלכו ביד רמה:
פסוק טו:ואשר. עתיד להיות עוד באחרונה הוא דוגמת מה שכבר היה, כאשר בראשונה כן באחרונה, אין הקב"ה משנה מדותיו בעולם:
פסוק טו:והאלהים יבקש את נרדף. ליפרע מן הרודף לפיכך מה יתרונו של עושה הרעה באשר הוא עמל הרי סופו להשתלם:
פסוק טז:מקום המשפט וגו'. ראיתי ברוח הקודש מקום לשכת הגזית בירושלם שהיתה (ישעיה א) מלאתי משפט שמה ישפטו רשע כמו שנאמר (מיכה ג) ראשיה בשוחד ישפוטו וראיתי פורענותם:
פסוק טז:מקום הצדק. שער התווך שהיה מקום חתוך הלכות שמה הרשע שם ישבו שרסכים רב סריס נרגל שראצר רב מג ונבוכדנצר וחיילותיו ודנין את ישראל ביסורים קשים ומשפטי מות:
פסוק טז:שמה הרשע. טעמו למעלה לומר שהוא שם דבר כמו הרשע (והיה ראוי לינקד בסגו"ל הרי"ש) אלא לפי שהוא סוף פסוק נהפך לינק"ד קמ"ץ גדול ואף על פי שבכל מקום לא מצינו לו עוד שמתהפך באתנחתא וסוף פסוק:
פסוק יז:אמרתי אני בלבי וגו'. לפיכך אני אומר את הכל שופט הקב"ה לאחר זמן ואף על פי שמתעכב הדבר סופו לבא אל שעתו, כי שעה יש לכל חפץ אף לפורענות, ולפקודת הדין יש עת מתי יבא:
פסוק יז:ועל כל המעשה. שעשה האדם שם ישפטוהו בבא עת הפקודה, שם באותו העת ניתן זמן לכל המעשה להשפט עליו אבי חוטרי מילי ואבי דרי חושבנא:
פסוק יח:אמרתי אני בלבי. בראותי זאת:
פסוק יח:על דברת בני האדם. שאחזו להם מדת גאות לנהוג שררה ורבנות בקטנים מהם:
פסוק יח:לברם. (ס"א לבררם) הקב"ה להודיעם שאין שררתם כלום, ולהראותם שהם ואף השרים והמלכים:
פסוק יח:בהמה המה להם. כשאר בהמה וחיה המה לעצמם:
פסוק יט:כי מקרה בני האדם וגו'. הוא טעם הדבר אשר נתן הקב"ה מקרה ופגע לבני אדם ויש מקרה ופגע לבהמה ומקרה אחד לשניהם נתן, כי כשם שזה מת כך זה מת:
פסוק יט:ומותר האדם מן הבהמה אין. ויתרונו והצלחתו של אדם יותר מן הבהמה אינו נראה משמת כי הכל נהפך להיות הבל לשוב אל העפר:
פסוק כא:מי יודע. כמו (יואל ב) מי יודע ישוב מי הוא אשר מבין ונותן לב שרוח בני אדם היא העולה למעלה ועומדת בדין ורוח הבהמה היא היורדת למטה לארץ ואין לה ליתן דין וחשבון צריך שלא להתנהג כבהמה שאינה מקפדת על מעשיה:
פסוק כב:כי אין טוב. לאדם:
פסוק כב:מאשר ישמח האדם במעשיו. ביגיע כפיו ישמח ויאכל ולא להרחיב כשאול נפשו לחמוד להתעשר להתרבות לא לו:
פסוק כב:כי הוא חלקו. יגיע כפיו הוא החלק הניתן לו משמים ובו ישמח:
פסוק כב:כי מי יביאנו. לראות לאחר שמת במה שיהיה לבניו אם יצליחו גם הם בעושר שאסף הוא והניח להם או לא יצליחו: