א לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ ב עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת עֵ֣ת לָטַ֔עַת וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ׃ ג עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת׃ ד עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד׃ ה עֵ֚ת לְהַשְׁלִ֣יךְ אֲבָנִ֔ים וְעֵ֖ת כְּנ֣וֹס אֲבָנִ֑ים עֵ֣ת לַחֲב֔וֹק וְעֵ֖ת לִרְחֹ֥ק מֵחַבֵּֽק׃ ו עֵ֤ת לְבַקֵּשׁ֙ וְעֵ֣ת לְאַבֵּ֔ד עֵ֥ת לִשְׁמ֖וֹר וְעֵ֥ת לְהַשְׁלִֽיךְ׃ ז עֵ֤ת לִקְר֙וֹעַ֙ וְעֵ֣ת לִתְפּ֔וֹר עֵ֥ת לַחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר׃ ח עֵ֤ת לֶֽאֱהֹב֙ וְעֵ֣ת לִשְׂנֹ֔א עֵ֥ת מִלְחָמָ֖ה וְעֵ֥ת שָׁלֽוֹם׃ ט מַה־יִּתְרוֹן֙ הָֽעוֹשֶׂ֔ה בַּאֲשֶׁ֖ר ה֥וּא עָמֵֽל׃ י רָאִ֣יתִי אֶת־הָֽעִנְיָ֗ן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן אֱלֹהִ֛ים לִבְנֵ֥י הָאָדָ֖ם לַעֲנ֥וֹת בּֽוֹ׃ יא אֶת־הַכֹּ֥ל עָשָׂ֖ה יָפֶ֣ה בְעִתּ֑וֹ גַּ֤ם אֶת־הָעֹלָם֙ נָתַ֣ן בְּלִבָּ֔ם מִבְּלִ֞י אֲשֶׁ֧ר לֹא־יִמְצָ֣א הָאָדָ֗ם אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֛ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים מֵרֹ֥אשׁ וְעַד־סֽוֹף׃ יב יָדַ֕עְתִּי כִּ֛י אֵ֥ין ט֖וֹב בָּ֑ם כִּ֣י אִם־לִשְׂמ֔וֹחַ וְלַעֲשׂ֥וֹת ט֖וֹב בְּחַיָּֽיו׃ יג וְגַ֤ם כָּל־הָאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְרָאָ֥ה ט֖וֹב בְּכָל־עֲמָל֑וֹ מַתַּ֥ת אֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃ יד יָדַ֗עְתִּי כִּ֠י כָּל־אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֤ה הָאֱלֹהִים֙ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה לְעוֹלָ֔ם עָלָיו֙ אֵ֣ין לְהוֹסִ֔יף וּמִמֶּ֖נּוּ אֵ֣ין לִגְרֹ֑עַ וְהָאֱלֹהִ֣ים עָשָׂ֔ה שֶׁיִּֽרְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו׃ טו מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ כְּבָ֣ר ה֔וּא וַאֲשֶׁ֥ר לִהְי֖וֹת כְּבָ֣ר הָיָ֑ה וְהָאֱלֹהִ֖ים יְבַקֵּ֥שׁ אֶת־נִרְדָּֽף׃ טז וְע֥וֹד רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ מְק֤וֹם הַמִּשְׁפָּט֙ שָׁ֣מָּה הָרֶ֔שַׁע וּמְק֥וֹם הַצֶּ֖דֶק שָׁ֥מָּה הָרָֽשַׁע׃ יז אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י אֶת־הַצַּדִּיק֙ וְאֶת־הָ֣רָשָׁ֔ע יִשְׁפֹּ֖ט הָאֱלֹהִ֑ים כִּי־עֵ֣ת לְכָל־חֵ֔פֶץ וְעַ֥ל כָּל־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה שָֽׁם׃ יח אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י עַל־דִּבְרַת֙ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם לְבָרָ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְלִרְא֕וֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָ֥ה הֵ֖מָּה לָהֶֽם׃ יט כִּי֩ מִקְרֶ֨ה בְֽנֵי־הָאָדָ֜ם וּמִקְרֶ֣ה הַבְּהֵמָ֗ה וּמִקְרֶ֤ה אֶחָד֙ לָהֶ֔ם כְּמ֥וֹת זֶה֙ כֵּ֣ן מ֣וֹת זֶ֔ה וְר֥וּחַ אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וּמוֹתַ֨ר הָאָדָ֤ם מִן־הַבְּהֵמָה֙ אָ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל׃ כ הַכֹּ֥ל הוֹלֵ֖ךְ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֑ד הַכֹּל֙ הָיָ֣ה מִן־הֶֽעָפָ֔ר וְהַכֹּ֖ל שָׁ֥ב אֶל־הֶעָפָֽר׃ כא מִ֣י יוֹדֵ֗עַ ר֚וּחַ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם הָעֹלָ֥ה הִ֖יא לְמָ֑עְלָה וְר֙וּחַ֙ הַבְּהֵמָ֔ה הַיֹּרֶ֥דֶת הִ֖יא לְמַ֥טָּה לָאָֽרֶץ׃ כב וְרָאִ֗יתִי כִּ֣י אֵ֥ין טוֹב֙ מֵאֲשֶׁ֨ר יִשְׂמַ֤ח הָאָדָם֙ בְּֽמַעֲשָׂ֔יו כִּי־ה֖וּא חֶלְק֑וֹ כִּ֣י מִ֤י יְבִיאֶ֙נּוּ֙ לִרְא֔וֹת בְּמֶ֖ה שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחל אשכול

ר' חיים יוסף דוד אזולאי

פסוק א:
לכל זמן ועת לכל חפץ וגו'. הרב עיר וקדיש מהר"ח הכהן ז"ל בפי' כ"י פירש הני קראי על התשובה והוכיח דהתשובה נקראת חפץ וז"ש לכל זמן ליחיד שיש זמן קבוע בעשרת ימי תשובה ועת לציבור לכל חפץ לכל התשובה שיעשו בכל עת ועוד האריך בכמה פירושים. ולדעת הרב ז"ל דלימדנו לפרשם על התשובה הנקראת חפץ. אפשר לרמוז אשר חקר רבינו הרמ"ק זצ"ל דעשרת ימי תשובה היו צריכים להיות בסוף אלול והיה מכפר על השנה ההיא וכך היא המדה דאנשי מעשה מתענים בכל יום הששי לכפר על השבוע וערב ר"ח לכפר על החדש ואני עני ישבתי בדרושים. ועוד חקרו דצריך תשובה לכל שנה בשנה כמו מעשר וכן מוכח מהזהר ורבינו האר"י ז"ל דצריך התשובה באותה שנה שחטא. ולא עוד אלא הוינן בה ממה שכתב רבינו האר"י ז"ל דתשובת יום ראשון בשבוע עשרת ימי תשובה מכפר על כל מה שחטא ביום ראשון שבכל שני חייו וכן על זה הדרך בכל יום וזה הפך האמור. ואני הצעיר תירצתי דעשרת ימי תשובה כתב רבינו הרמ"ק זצ"ל דנשפע מים מי"ס דבינה ואפשר דעל כן מועילים לכפר על כל השנים שעברו ושם הארכנו בזה בס"ד וזה רמז לכל זמן שצריך המעשר והתשובה בזמנו בשנה ההיא. אמנם ועת לכל חפץ יש עת שמועיל לכל תשובה אף לשעבר. וזהו תחת השמים אף שהתשובה אינה כ"כ אלא תשובה תתאה למ' שהיא תחת השמים כמ"ש בזהר הקדוש אפ"ה בכח י"ס דבינה מועיל וכ"ש אם זכה לתשובה עילאה כנגד בינה שמועיל לכל השנים:
פסוק ב:
עת ללדת וגו'. עיין מה שכתבתי אני עני בספרי הקטן ראש דוד פ' ואתחנן (דף קמ"א בס"ד):
פסוק יד:
ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה וגו'. אפשר לפרש במשז"ל דגאולת מצרים וגאולת בבל שהיו על ידי בשר ודם היה גלות אחריהם אבל בגאולה העתידה ב"ב תהיה על ידו ית' ותהיה גאולת עולם כמש"ה ישראל נושע בה' תשועת עולמים ובזה פירשתי בעניותי לה' הישועה על עמך ברכתך סלה והרי הוא כמבוא"ר. וכן אמרו רז"ל דבנין הבית שהיה על ידי שלמה וכן בית שני שהיה על ידי עזרא ונחמיה נחרבו אבל בית ג' שיבנה במהרה בימינו הוא מעשה ידיו כביכול ולכן הוא קיים לעד. וזה אפשר טעם דוד הע"ה שיסודות אשר ייסד בבית אל שלט בהם אויב כי דוד הע"ה חי וקיים לעד ולא שליט ביה דרגא דמותר שלא ישן ס' נשמי ונדבק במדת החיים ולכן יסודותיו הם קיימים. וזה שמעתי בשם הרב הגדול מהר"ש פרימו ז"ל שהיה מפרש כוונת הפ'. אומר אלי אל תעלני בחצי ימי בדור דורים שנותיך לפנים הארץ יסדת ומעשה ידך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד וגו' ואתה הוא ושנותיך לא יתמו בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון. ולכאורה אינו מובן קשר הדברים ופירש הרב דהכונה כי דוד הע"ה היה רוצה לחיות ק"ם שנה ע' מאדה"ר וע' מאברהם ויעקב אבותינו ע"ה ויוסף הצדיק ע"ה. אך אם היה חי כבר הגיע זמן בנין הבית והיה צריך שיבנהו ולא היה שולט אויב בו והיו נאבדים ישראל ח"ו דליכא תו שפך חמתו על עצים ואבנים. ולכן נתרצה דוד הע"ה ליפטר לקיום ישראל. וזה היה ויכוח דוד הע"ה עם הקדוש ברוך הוא והוא הנרצה במקראי קדש הנז' דוד הע"ה אמר אל תעלני בחצי ימי שאחיה ק"ם שנה. והשיבו הקדוש ברוך הוא בדור דורים שנותיך כי ק"ם שנה הם קרוב לשלשה דורות. והנה לפנים הארץ יסדת עשית יסודות הבית. והם קיימים ומעשה ידיך שמים הדמי"ן יתעבד לשמים שלא ישלוט בהם אויב. ואם כן אתה תבנה הבית וישראל המה יאבדו שיכלו על חטאתם ואין עוד להשליך חימה על עצים ואבנים וניחא לך שישראל יאבדו ואתה הוא ושנותיך לא יתמו ובעבור שתהיה אתה לא אכפת לך אם יאבדו ישראל. והשיבו דוד הע"ה לא אדוני רצוני כי בני עבדיך אברהם יצחק ויעקב ע"ה ישכונו כשיבנה הבית ואחר כך תיחרב ובזה זרעם לפניך יכון ששפך חמתו על עצים ואבנים עכ"ד. ועם מה שאמרנו ידוקדק ומעשה ידיך שמים כי שמים בחינת ו' סימנא דחיי מדרגת משה רבינו עליו השלום כמו שכתב פ"ק דסוטה ע"פ לישרים נאוה תהלה שהיו מבחינת החיים. וכן יעקב אבינו ע"ה לא מת שהיה בחי' אמת כדכתיב תתן אמת ליעקב ורמזו רז"ל יעקב אבינו לא מת הוא צירוף לאמת. וזה אפשר כוונת הכתוב נשבע ה' לדוד אמת שיזכה לבחינת אמת ויהיה חי וקיים וז"ש ומעשה ידיך שמים בחינת שמים שהוא אמת ואתיא מכללא שהוא חי וקיים לפי דלא טעם טעם מיתה ולא ישן בלילה ורמז לו שכבר חי ק"ם שנה דהלילות נחשבו כימים וע' שנה חי בלילות וע' שנה חי בימים. אמנם בזהר חדש מדרש רות על פ' ותאמר נעמי לכלותיה סוף (דף קי"ד) דפוס קושט' אמרו דאם חי דוד הע"ה מאה שנים הוה מתקן לבוצינא תקונא תקיף דלא אתעדי לעלמין ואל אתחרי' בי מקדשא ואדם הראשון הוא הגורם שלא נתן ק' שנה אלא ע' ול' מהם היה נטרד בצאן ובמדבר רדוף ע"ש באורך. ומוכח מכל הלשון דאם היה חי דוד הע"ה ק' שנה היה מתקן ולא היו באים ישראל לידי חטא והכל מתוקן. אמנה אדה"ר גרם שלא נתן לו ק' שנה ולשיטה זו אפשר לפרש הכתוב בסגנון זה אומר אלי אל תעלני בחצי ימי שהשלשים שנה שהייתי נטרד לא יחשבו ואחיה ק' שנה למלאת ע' שנה בישוב שאוכל לתקן. והשיבו הקב"ה בדור דורים שנותיך דק' שנה לך הוא כמו דור דורים שאין אתה ישן ומשים לילות כימים אבל דע לפנים הארץ יסדת והיסודות לא שלט בהם אויב ואם כן המה יאבדו כאן רמז לו מש"ה והמה כאדם עברו וגו' רמז לו אדם שהוא גרם שלא נתן לו ק' שנה. וישראל בחטאם כיון שהבית א"א לו ליחרב ח"ו יכלו וכו' כמו שפירש הרב הנז'. והשיב דוד הע"ה אדרבה כונתי הוא בני עבדיך ישכנו ורמז ישכנו גימט' משיח דוד עם ד' אותיות כלומר כונתי שאם אחיה ק' שנה ודאי יתוקן הכל ואהיה משיח אבל אם ח"ו חוטאים ויתחייבו כליה בני עבדיך ישכנו וכו' כדי שתשפוך חמתך על העצים וזרעם לפניך יכון. המורם מהאמור שכל דבר ישועה וכיוצא על ידו יתברך הוא נצחי וקיים וכיוצא בזה כתב מהרימ"ט ז"ל כי לפי שקבלנו התורה מסרסור לכן לא נתישבה בלבנו ובאנו לידי חטא ושכחה ומחלוקת לעתיד נקבל תורה מפיו חמימה ונעימה ותתיישב בלבנו ולא יהיה מחלוקת ושכחה וטרדא. וזה כוונת קראין ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים בעצמו לגאול אותנו וללמדנו תורה ולהצליחנו במושכלות ושאר ענינים הוא יהיה לעולם כגון התשועה תהיה תשועת עולמים בנין בית ג' מעשה ידי יוצ"ר קיים לעולם בנין ירושלים בנין עולם. תורה מפיו תהיה חקוקה בלבנו ולא נשכח ולא יהיה מחלוקת והוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. וכי תימא אם כן הי"ל להושיענו ממצרים וילמדנו תורה מפיו ויבנה בהמ"ק הכל על ידו גם כן לז"א והאלהים עשה שיראו מלפניו שאם יחטאו ילקו ושיראו מלפניו:
פסוק טו:
מה שהיה כבר הוא וגו'. אפשר לפרש דמה שהקב"ה בדור הפלגה הפריד נשמות ישראל באוצר בפני עצמו כמ"ש בכמה דוכתי משם מז"ה ז"ל הוא דהנשמות הטהורות הם מיוחדות. ואשר להיות לברר כל ניצוצות הקדושה מהסט"א כבר היה אלא שבעונותינו נדדו הלכו לסט"א והאלהים יבקש את נרדף. בקש להושיע ישראל הנרדף מסט"א ויעשה בהם משפט כתוב: