פסוק א:לכל זמן. רוצה לומר אין שום דבר בא במקרה והזדמן בזמן זולת זמן כי אם בזמנו בא בעבור סיבה הקודמת:
פסוק א:ועת לכל חפץ. לכל הדברים שהאדם חפץ בו גם לזה יש עת, כי לא בכל עת יחפוץ בדבר אחד כי פעם יחפוץ בדבר מה ופעם בחלופו, וכאשר יפרש במקראות שלאחריו:
פסוק א:תחת השמים. רוצה לומר לכל הדברים הנעשים בזה העולם:
פסוק ב:עת ללדת. עכשיו מפרש הדברים אשר בעת אחת חפץ בה ובעת אחרת יחפוץ בחלופו, ואמר בעת אחת חפץ האדם וחשקו ללדת, ובעת אחת רוצה בחלופו שימות הנולד, וכן כולם עד סוף הענין:
פסוק ב:לעקור נטוע. לעקור מן הארץ את האילן הנטוע:
פסוק ג:להרוג. רוצה לומר אף להמית מי בידים:
פסוק ג:לרפוא. שהוא עצמו ירפאו מן החלי למען לא ימות:
פסוק ג:לפרוץ. לעשות פרצות בחומה:
פסוק ג:לבנות. לסתום את הפרצות:
פסוק ד:עת ספוד. כשמת לו מת חפצו להספידו, כי בזה תנוח הצער:
פסוק ד:ועת רקוד. בעת שמחת נשואין וכדומה, אז יחפוץ האדם לרקוד ולדלג לעורר השמחה:
פסוק ה:להשליך אבנים. יזרקם מן הבית למען לא יכשל בהם:
פסוק ה:כנוס אבנים. לבנות בהם דבר הצורך:
פסוק ה:לחבוק. לרדוף אחר אהבת מי ולחבקו:
פסוק ה:לרחוק מחבק. עוד ירחיק את עצמו ממנו למען לא יבא לידי חבוק:
פסוק ו:לבקש. לחפש את דבר האבוד:
פסוק ו:לאבד. הדבר ההוא יאבד אף בידים:
פסוק ו:לשמור. שלא יקחנו מי:
פסוק ו:להשליך. במקום המופקר למען יקחנו כל הרוצה:
פסוק ז:לקרוע. בגד או יריעה:
פסוק ז:לתפור. את הדבר שקרע:
פסוק ז:לחשות. לבל ישיב דבר למחרפו:
פסוק ז:ועת לדבר. להשיב חורפו דבר כאשר עם לבבו:
פסוק ח:לאהוב. דבר מהדברים:
פסוק ח:לשנוא. הדבר הזה בעצמו:
פסוק ח:עת מלחמה. בעת אחת חפץ האדם וחשקו לערוך מלחמה עם שונאו, ובעת אחרת ירצה בחלופו להיות עמו בשלום:
פסוק ט:מה יתרון. מוסב למעלה לומר הואיל ודרך האדם אשר בעת אחת יחפוץ בדבר מה ובעת אחרת ירצה בחלופו אם כן מה יתרון בא לאדם העושה בדבר אשר הוא עמל בוא למען השיג חפצו, הלא עת לכל חפץ ופן למחר יחפוץ בחלופו והיה אם כן עמלו לרעתו:
פסוק י:ראיתי את הענין. ראיתי את הדבר אשר מסר אלהים לבני האדם להשתמש בו ולעשות אותו בכל עת שירצה:
פסוק י:לענות בו. רוצה לומר כאלו מסרן בידם לענות אותם בו כי הם ישתמשו בו לעשותו בעת זולת עת, ובזה המה מעונים ומיוסרים על ידו, כי אם עשאום בזמנם יפה היה להם:
פסוק יא:את הכל. כל מה שברא ועשה הקדוש ברוך הוא בעולמו הכל יפה, אבל להשתמש בהם בעתם המיוחד להם לא בעת זולת עת:
פסוק יא:גם את העולם. גם כל דרכי העולם ותועלותיו נתן בלב בני אדם להבינם עד תכליתו אם יעמיקו בהשכל רב:
פסוק יא:מבלי. רוצה לומר מלבד זאת אשר לא מצא האדם די חכמה לדעת ולהבין את המעשה וגו׳:
פסוק יא:מראש ועד סוף. אף אם אמנם יכול הוא להשיג מה מהם, מכל מקום לא ישכיל הכל עד התכלית:
פסוק יב:ידעתי. ואני הנה השכלתי לדעת דרכי העולם ותועלותיו והן ידעתי שאין טוב ומאושר בבני אדם, כי אם מי שדרכו לשמוח ולעשות טוב חסד וצדקה בעוד שהוא חי:
פסוק יג:וגם כל האדם. אף מי שלא השכיל זאת מדעתו כי אם טבעו הטה את לבבו שיאכל וישתה ולראות טוב, רוצה לומר לבחור לעשות צדקה וחסד עם ההון שקבץ בעמל ויגיעה:
פסוק יג:מתת. רוצה לומר זהו מתנה מן המקום ברוך הוא אשר הוחק כן בטבעו:
פסוק יד:הוא יהיה לעולם. כזה השיעור שהגביל הוא:
פסוק יד:עליו. על זה והשיעור אין ביד מי להוסיף ואין ביד מי לגרוע ולהפחית ממנו:
פסוק יד:והאלהים עשה. אמנם מה שעשה האלהים בזה השיעור לא עשהו כן לכוונת תועלתו, כי אם למען ייראו הבריות מלפניו ולא ימרו פיו, ורק בזה השיעור הוא מבוא אל היראה ולא בשיעור זולתו עם כי אנחנו לא נדעהו זהו מקוצר הדעת:
פסוק טו:מה שהיה כבר הוא. מה שהיה מאז כבר הוא עשוי ואין להשיב, רוצה לומר אם מי רדף אחר חבירו ועשה עמו רעה מה שעשה עשוי:
פסוק טו:ואשר להיות. וכן אשר עתיד להיות עוד באחרונה שירדוף מי אחר חבירו לעשות עמו רעה, כבר היה הגזרה טרם עשותו ויהיה הכח בידו להשלים חפצו:
פסוק טו:והאלהים. אבל עם כל זה האלהים יבקש את הנרדף ויפרע מן הרודף:
פסוק טז:תחת השמש. בזה העולם מקום שהשמש זורח:
פסוק טז:מקום המשפט. מקום המוכן לשבת שם לשפוט בין איש לרעהו:
פסוק טז:שמה הרשע. נתהפך להיות שמה מקום הרשע, כי ישבו שמה אנשי בליעל יחשבו לעשות תחבולות רשע:
פסוק טז:ומקום הצדק. מקום ישיבת אנשי הצדק שמה ישב גם הרשע ויסיתם אחרי דעת המשובש:
פסוק יז:את הצדיק. היושב שמה הנפתה אחרי דעת הרשע:
פסוק יז:ואת הרשע. המסית והמדיח:
פסוק יז:ישפוט האלהים. לשלם להם גמול רע זה כזה:
פסוק יז:כי עת. כי יבא עת תשלומין על כל רצון ועל כל המעשה הנעשה שם, רוצה לומר המקום ישלם גמול בין עשו מעשה רשע בפועל בין אם עדיין לא עשו כי אם רצו לעשות ולא עלתה בידם:
פסוק יח:על דברת. על ענין בני אדם איך יתנהגו ומה יעשו:
פסוק יח:לברם אלהים. רוצה לומר שהם יבררו ויבחנו רוממות גדולות האלהים ולראות בבחינת השכל שהם כמו בהמה המה לעצמם, וכאומר אבל מול רוממות האלהים המה כאין:
פסוק יט:כי מקוה. כי יש מקרה מיוחד לבני האדם לבדם כמקרה העצבון וכדומה:
פסוק יט:ומקרה הבהמה. ויש מקרה מיוחד לבהמה לבדה בעבור חסרון הדעת:
פסוק יט:ומקרה אחד להם. ויש מקרה אחד לשניהם, כי כאשר ימות זה כן ימות זה:
פסוק יט:ורוח. עודם חיים יש לכלם רוח החיוני זה כזה, וכאומר ולזה המה אם כן כבהמה, כי עודם חיים יש רוח החיוני לזה כזה ומקרה המות יקרה לזה כזה, ואם מה שיש מקרה לבהמה לבדה מה שאין לאדם, הלא נגד זה יש מקרה לאדם לבדו מה שאין לבהמה:
פסוק יט:ומותר. ומעלת יתרון האדם מן הבהמה לא יש:
פסוק יט:כי הכל הבל. רוצה לומר זהו אם כל מעשה אדם היה הבל שלא עסק כי אם באסיפת הקנינים וכדומה, אבל לא כן הוא אם עסק בתורה ובמעשים טובים:
פסוק כ:הכל. בין אדם בין בהמה כולם הולכים אל מקום אחד, הוא האומר בסוף המקרא אל העפר:
פסוק כ:הכל היה וגו׳. רוצה לומר כמו שיצירת אדם הראשון וכל החי היה מן העפר, כן כולם במותם ישובו אל העפר:
פסוק כא:מי יודע. רוצה לומר מעט המה אשר ישכילו לדעת את ההפרש אשר רוח בני האדם חשובה, אשר עולה היא אחרי המיתה למעלה אל המקור אשר נחצבה משם, אבל רוח הבהמה שפלה אשר יורדת היא אחרי המיתה למטה אל הארץ אשר נחצבה משם ומוסב למעלה לומר הואיל ולא רבים יחכמו להבין את זאת, לכן יראו שהם בהמה המה להם:
פסוק כב:וראיתי. על פי אלה הדברים ראיתי בבחינת השכל, אשר אין טוב ומאושר בכל הענינים ממה אשר ישמח האדם עם ההון שקבץ במעשי ידיו לאכול ולשמוח מהם:
פסוק כב:כי הוא חלקו. שמחתו בזה העולם עם ההון שקבץ, זהו לבד חלקו ולא עוד, כי כשימות ויניח ההון לבניו אחריו מי יביאנו אחר מותו לזה העולם לראות בשמחה ובטובה שיהיה לבניו אחריו עם ההון שקבץ הוא למען ישמחו בטובתם:
