פסוק א:הגדרה כללית: לַכֹּל זְמָן. לכל דבר הזמן הראוי לו. וְיש עֵת המתאימה לְכָל־חֵפֶץ, מעשה, רצון או משאלה תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
פסוק ב:והפירוט: יש עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת. עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
פסוק ג:עֵת לַהֲרוֹג, להשחית חיים וְעֵת לִרְפּוֹא, לתקנם. עֵת לִפְרוֹץ, להרוס וְעֵת לִבְנוֹת.
פסוק ד:עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק. עֵת סְפוֹד, אֵבל וְעֵת רְקוֹד.
פסוק ה:עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים. עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. יש נסיבות שבהן ראוי שלא לחבק. ת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
פסוק ו:עֵת לְבַקֵּשׁ, לחפש או לרצות דבר וְעֵת לְאַבֵּד, להפסידו. עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.
פסוק ז:עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר. עֵת לַחֲשׁוֹת, לשתוק וְעֵת לְדַבֵּר.
פסוק ח:עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא. עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.
פסוק ט:מול תמונת העולם הזו, המארגנת את כל ענייני העולם במסגרת סדורה, חוזרת וניצבת שאלת התועלת והתכלית: מַה־יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל?!
פסוק י:רָאִיתִי אֶת־הָעִנְיָן, העיסוק אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת, לעסוק ולהתעניין בּוֹ.
פסוק יא:אֶת־הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ. גַּם אֶת־הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם לחשוב עליו ולעסוק בענייניו, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא־יִמְצָא הָאָדָם, בלי שיבין האדם אֶת משמעותו של כל הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד־סוֹף.
פסוק יב:מכיוון שאין אדם יודע את מעשה האלוקים ואת תכניותיו ועתותיו, יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם, בבריות כִּי אִם־לִשְׂמוֹחַ כל אחד ואחד בחלקו וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו.
פסוק יג:וְגַם כָּל־הָאָדָם, וכל אדם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל־עֲמָלוֹ, המנהל חיים סבירים ונורמליים – מַתַּת, מתנת אֱלֹהִים הִיא.
פסוק יד:ועם כל פעולותינו, יָדַעְתִּי כִּי כָּל־אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים – הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם, עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרוֹעַ. כיוון שאלוקים הוא שמנהל את העולם, לא יוכלו בני אדם לשנות בו הרבה. וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, גרם לחוסר האונים שחווים בני האדם מול דרכו בניהול המציאות, כדי שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו. היראה נובעת מתחושת חוסר השליטה של האדם נוכח עצמתו של העולם והטלטלות הפוקדות את חיי האדם.
פסוק טו:מַה־שֶּׁהָיָה – כְּבָר הוּא נמצא כעת, וַאֲשֶׁר עתיד לִהְיוֹת – כְּבָר הָיָה. דבר אינו משתנה. ובתוך מציאות זו שבה אין הדברים נתונים לשליטתנו, הָאֱלֹהִים הוא זה אשר יְבַקֵּשׁ, אמור לחפש אֶת הנִרְדָּף לעזור לו.
פסוק טז:וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, בעולם שאנו חיים בו – במְקוֹם הַמִּשְׁפָּט – שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּבמְקוֹם הַצֶּדֶק – שָׁמָּה הָרָשַׁע. בניגוד לציפיות, יש שמערכת המשפט עצמה הופכת לרשע ממוסד וציבורי; או-אז אין מקום מבטחים שאפשר להימלט אליו מן הרֶשע.
פסוק יז:אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: "אֶת־הַצַּדִּיק וְאֶת־הָרָשָׁע יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים, כִּי־עֵת לְכָל־חֵפֶץ, וְעל כן יגיע יום פקודתם שבו יתנו את הדין עַל כָּל־הַמַּעֲשֶׂה שעשו שָׁם, אף על פי שהדבר איננו גלוי עתה לעין".
פסוק יח:אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי עַל־דִּבְרַת, דברי בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם, שביררם ובחרם הָאֱלֹהִים, הבדיל אותם משאר היצורים ונישא את מעמדם על פני עולם החי. וְלִרְאוֹת, וראיתי שלאמתו של דבר הֶם, בני האדם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם. אין הבדל כה מעמיק בינם לבין עולם החי.
פסוק יט:כִּי מִקְרֶה בְנֵי־הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה – וּמִקְרֶה, מקרה אֶחָד לָהֶם. סופם של בני האדם כסופן של הבהמות. כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה. כשם שהבהמה מתה כך האדם מת, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל – לכל הברואים. וּמוֹתַר, יתרון הָאָדָם מִן־הַבְּהֵמָה אָיִן, האדם אינו עדיף מן הבהמה, כִּי הַכֹּל הָבֶל. התרבות האנושית המרשימה ביותר – בניית הפירמידות, יצירות המוסיקה הגאוניות ופיתוח המתמטיקה הגבוהה – אין בה כדי להפקיע את האדם מגזר דין המוות המרחף על ראשו בהיותו חלק ממלכת החי.
פסוק כ:בהסתכלות על החומר בלבד – הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל־מָקוֹם אֶחָד: הַכֹּל הָיָה מִן־הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל־הֶעָפָר בשעת המוות. כל הדברים הפיזיים מתחילים בחומר הגולמי וחוזרים אליו בסופו של דבר.
פסוק כא:ובאשר לרוח, לעומת זאת – מִי יוֹדֵעַ את רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם, הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ. רוב בני האדם אינם נותנים את דעתם להבדל בין רוח האדם לבין רוח הבהמה.
פסוק כב:וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב, לפחות כפתרון זמני, כעין תרופת הרגעה, מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו, כִּי־הוּא חֶלְקוֹ, כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו?! כיוון שרוב בני האדם רוב הזמן אינם רואים את מה שיהיה אחרי חייהם, עדיף שיחיו חיי מעשה פשוטים ושישמחו בחלקם בהווה.
