א לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ ב עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת עֵ֣ת לָטַ֔עַת וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ׃ ג עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת׃ ד עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד׃ ה עֵ֚ת לְהַשְׁלִ֣יךְ אֲבָנִ֔ים וְעֵ֖ת כְּנ֣וֹס אֲבָנִ֑ים עֵ֣ת לַחֲב֔וֹק וְעֵ֖ת לִרְחֹ֥ק מֵחַבֵּֽק׃ ו עֵ֤ת לְבַקֵּשׁ֙ וְעֵ֣ת לְאַבֵּ֔ד עֵ֥ת לִשְׁמ֖וֹר וְעֵ֥ת לְהַשְׁלִֽיךְ׃ ז עֵ֤ת לִקְר֙וֹעַ֙ וְעֵ֣ת לִתְפּ֔וֹר עֵ֥ת לַחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר׃ ח עֵ֤ת לֶֽאֱהֹב֙ וְעֵ֣ת לִשְׂנֹ֔א עֵ֥ת מִלְחָמָ֖ה וְעֵ֥ת שָׁלֽוֹם׃ ט מַה־יִּתְרוֹן֙ הָֽעוֹשֶׂ֔ה בַּאֲשֶׁ֖ר ה֥וּא עָמֵֽל׃ י רָאִ֣יתִי אֶת־הָֽעִנְיָ֗ן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן אֱלֹהִ֛ים לִבְנֵ֥י הָאָדָ֖ם לַעֲנ֥וֹת בּֽוֹ׃ יא אֶת־הַכֹּ֥ל עָשָׂ֖ה יָפֶ֣ה בְעִתּ֑וֹ גַּ֤ם אֶת־הָעֹלָם֙ נָתַ֣ן בְּלִבָּ֔ם מִבְּלִ֞י אֲשֶׁ֧ר לֹא־יִמְצָ֣א הָאָדָ֗ם אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֛ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים מֵרֹ֥אשׁ וְעַד־סֽוֹף׃ יב יָדַ֕עְתִּי כִּ֛י אֵ֥ין ט֖וֹב בָּ֑ם כִּ֣י אִם־לִשְׂמ֔וֹחַ וְלַעֲשׂ֥וֹת ט֖וֹב בְּחַיָּֽיו׃ יג וְגַ֤ם כָּל־הָאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְרָאָ֥ה ט֖וֹב בְּכָל־עֲמָל֑וֹ מַתַּ֥ת אֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃ יד יָדַ֗עְתִּי כִּ֠י כָּל־אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֤ה הָאֱלֹהִים֙ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה לְעוֹלָ֔ם עָלָיו֙ אֵ֣ין לְהוֹסִ֔יף וּמִמֶּ֖נּוּ אֵ֣ין לִגְרֹ֑עַ וְהָאֱלֹהִ֣ים עָשָׂ֔ה שֶׁיִּֽרְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו׃ טו מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ כְּבָ֣ר ה֔וּא וַאֲשֶׁ֥ר לִהְי֖וֹת כְּבָ֣ר הָיָ֑ה וְהָאֱלֹהִ֖ים יְבַקֵּ֥שׁ אֶת־נִרְדָּֽף׃ טז וְע֥וֹד רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ מְק֤וֹם הַמִּשְׁפָּט֙ שָׁ֣מָּה הָרֶ֔שַׁע וּמְק֥וֹם הַצֶּ֖דֶק שָׁ֥מָּה הָרָֽשַׁע׃ יז אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י אֶת־הַצַּדִּיק֙ וְאֶת־הָ֣רָשָׁ֔ע יִשְׁפֹּ֖ט הָאֱלֹהִ֑ים כִּי־עֵ֣ת לְכָל־חֵ֔פֶץ וְעַ֥ל כָּל־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה שָֽׁם׃ יח אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י עַל־דִּבְרַת֙ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם לְבָרָ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְלִרְא֕וֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָ֥ה הֵ֖מָּה לָהֶֽם׃ יט כִּי֩ מִקְרֶ֨ה בְֽנֵי־הָאָדָ֜ם וּמִקְרֶ֣ה הַבְּהֵמָ֗ה וּמִקְרֶ֤ה אֶחָד֙ לָהֶ֔ם כְּמ֥וֹת זֶה֙ כֵּ֣ן מ֣וֹת זֶ֔ה וְר֥וּחַ אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וּמוֹתַ֨ר הָאָדָ֤ם מִן־הַבְּהֵמָה֙ אָ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל׃ כ הַכֹּ֥ל הוֹלֵ֖ךְ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֑ד הַכֹּל֙ הָיָ֣ה מִן־הֶֽעָפָ֔ר וְהַכֹּ֖ל שָׁ֥ב אֶל־הֶעָפָֽר׃ כא מִ֣י יוֹדֵ֗עַ ר֚וּחַ בְּנֵ֣י הָאָדָ֔ם הָעֹלָ֥ה הִ֖יא לְמָ֑עְלָה וְר֙וּחַ֙ הַבְּהֵמָ֔ה הַיֹּרֶ֥דֶת הִ֖יא לְמַ֥טָּה לָאָֽרֶץ׃ כב וְרָאִ֗יתִי כִּ֣י אֵ֥ין טוֹב֙ מֵאֲשֶׁ֨ר יִשְׂמַ֤ח הָאָדָם֙ בְּֽמַעֲשָׂ֔יו כִּי־ה֖וּא חֶלְק֑וֹ כִּ֣י מִ֤י יְבִיאֶ֙נּוּ֙ לִרְא֔וֹת בְּמֶ֖ה שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
הגדרה כללית: לַכֹּל זְמָן. לכל דבר הזמן הראוי לו. וְיש עֵת המתאימה לְכָל־חֵפֶץ, מעשה, רצון או משאלה תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
פסוק ב:
והפירוט: יש עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת. עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
פסוק ג:
עֵת לַהֲרוֹג, להשחית חיים וְעֵת לִרְפּוֹא, לתקנם. עֵת לִפְרוֹץ, להרוס וְעֵת לִבְנוֹת.
פסוק ד:
עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק. עֵת סְפוֹד, אֵבל וְעֵת רְקוֹד.
פסוק ה:
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים. עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. יש נסיבות שבהן ראוי שלא לחבק. ת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
פסוק ו:
עֵת לְבַקֵּשׁ, לחפש או לרצות דבר וְעֵת לְאַבֵּד, להפסידו. עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.
פסוק ז:
עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר. עֵת לַחֲשׁוֹת, לשתוק וְעֵת לְדַבֵּר.
פסוק ח:
עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא. עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.
פסוק ט:
מול תמונת העולם הזו, המארגנת את כל ענייני העולם במסגרת סדורה, חוזרת וניצבת שאלת התועלת והתכלית: מַה־יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל?!
פסוק י:
רָאִיתִי אֶת־הָעִנְיָן, העיסוק אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת, לעסוק ולהתעניין בּוֹ.
פסוק יא:
אֶת־הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ. גַּם אֶת־הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם לחשוב עליו ולעסוק בענייניו, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא־יִמְצָא הָאָדָם, בלי שיבין האדם אֶת משמעותו של כל הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד־סוֹף.
פסוק יב:
מכיוון שאין אדם יודע את מעשה האלוקים ואת תכניותיו ועתותיו, יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם, בבריות כִּי אִם־לִשְׂמוֹחַ כל אחד ואחד בחלקו וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו.
פסוק יג:
וְגַם כָּל־הָאָדָם, וכל אדם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל־עֲמָלוֹ, המנהל חיים סבירים ונורמליים – מַתַּת, מתנת אֱלֹהִים הִיא.
פסוק יד:
ועם כל פעולותינו, יָדַעְתִּי כִּי כָּל־אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִיםהוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם, עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרוֹעַ. כיוון שאלוקים הוא שמנהל את העולם, לא יוכלו בני אדם לשנות בו הרבה. וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, גרם לחוסר האונים שחווים בני האדם מול דרכו בניהול המציאות, כדי שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו. היראה נובעת מתחושת חוסר השליטה של האדם נוכח עצמתו של העולם והטלטלות הפוקדות את חיי האדם.
פסוק טו:
מַה־שֶּׁהָיָהכְּבָר הוּא נמצא כעת, וַאֲשֶׁר עתיד לִהְיוֹתכְּבָר הָיָה. דבר אינו משתנה. ובתוך מציאות זו שבה אין הדברים נתונים לשליטתנו, הָאֱלֹהִים הוא זה אשר יְבַקֵּשׁ, אמור לחפש אֶת הנִרְדָּף לעזור לו.
פסוק טז:
וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, בעולם שאנו חיים בו – במְקוֹם הַמִּשְׁפָּטשָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּבמְקוֹם הַצֶּדֶקשָׁמָּה הָרָשַׁע. בניגוד לציפיות, יש שמערכת המשפט עצמה הופכת לרשע ממוסד וציבורי; או-אז אין מקום מבטחים שאפשר להימלט אליו מן הרֶשע.
פסוק יז:
אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: "אֶת־הַצַּדִּיק וְאֶת־הָרָשָׁע יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים, כִּי־עֵת לְכָל־חֵפֶץ, וְעל כן יגיע יום פקודתם שבו יתנו את הדין עַל כָּל־הַמַּעֲשֶׂה שעשו שָׁם, אף על פי שהדבר איננו גלוי עתה לעין".
פסוק יח:
אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי עַל־דִּבְרַת, דברי בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם, שביררם ובחרם הָאֱלֹהִים, הבדיל אותם משאר היצורים ונישא את מעמדם על פני עולם החי. וְלִרְאוֹת, וראיתי שלאמתו של דבר הֶם, בני האדם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם. אין הבדל כה מעמיק בינם לבין עולם החי.
פסוק יט:
כִּי מִקְרֶה בְנֵי־הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָהוּמִקְרֶה, מקרה אֶחָד לָהֶם. סופם של בני האדם כסופן של הבהמות. כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה. כשם שהבהמה מתה כך האדם מת, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל – לכל הברואים. וּמוֹתַר, יתרון הָאָדָם מִן־הַבְּהֵמָה אָיִן, האדם אינו עדיף מן הבהמה, כִּי הַכֹּל הָבֶל. התרבות האנושית המרשימה ביותר – בניית הפירמידות, יצירות המוסיקה הגאוניות ופיתוח המתמטיקה הגבוהה – אין בה כדי להפקיע את האדם מגזר דין המוות המרחף על ראשו בהיותו חלק ממלכת החי.
פסוק כ:
בהסתכלות על החומר בלבד – הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל־מָקוֹם אֶחָד: הַכֹּל הָיָה מִן־הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל־הֶעָפָר בשעת המוות. כל הדברים הפיזיים מתחילים בחומר הגולמי וחוזרים אליו בסופו של דבר.
פסוק כא:
ובאשר לרוח, לעומת זאת – מִי יוֹדֵעַ את רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם, הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ. רוב בני האדם אינם נותנים את דעתם להבדל בין רוח האדם לבין רוח הבהמה.
פסוק כב:
וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב, לפחות כפתרון זמני, כעין תרופת הרגעה, מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו, כִּי־הוּא חֶלְקוֹ, כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו?! כיוון שרוב בני האדם רוב הזמן אינם רואים את מה שיהיה אחרי חייהם, עדיף שיחיו חיי מעשה פשוטים ושישמחו בחלקם בהווה.