א אֲנִ֤י הַגֶּ֙בֶר֙ רָאָ֣ה עֳנִ֔י בְּשֵׁ֖בֶט עֶבְרָתֽוֹ׃ ב אוֹתִ֥י נָהַ֛ג וַיֹּלַ֖ךְ חֹ֥שֶׁךְ וְלֹא־אֽוֹר׃ ג אַ֣ךְ בִּ֥י יָשֻׁ֛ב יַהֲפֹ֥ךְ יָד֖וֹ כָּל־הַיּֽוֹם׃ ד בִּלָּ֤ה בְשָׂרִי֙ וְעוֹרִ֔י שִׁבַּ֖ר עַצְמוֹתָֽי׃ ה בָּנָ֥ה עָלַ֛י וַיַּקַּ֖ף רֹ֥אשׁ וּתְלָאָֽה׃ ו בְּמַחֲשַׁכִּ֥ים הוֹשִׁיבַ֖נִי כְּמֵתֵ֥י עוֹלָֽם׃ ז גָּדַ֧ר בַּעֲדִ֛י וְלֹ֥א אֵצֵ֖א הִכְבִּ֥יד נְחָשְׁתִּֽי׃ ח גַּ֣ם כִּ֤י אֶזְעַק֙ וַאֲשַׁוֵּ֔עַ שָׂתַ֖ם תְּפִלָּתִֽי׃ ט גָּדַ֤ר דְּרָכַי֙ בְּגָזִ֔ית נְתִיבֹתַ֖י עִוָּֽה׃ י דֹּ֣ב אֹרֵ֥ב הוּא֙ לִ֔י אריה (אֲרִ֖י) בְּמִסְתָּרִֽים׃ יא דְּרָכַ֥י סוֹרֵ֛ר וַֽיְפַשְּׁחֵ֖נִי שָׂמַ֥נִי שֹׁמֵֽם׃ יב דָּרַ֤ךְ קַשְׁתוֹ֙ וַיַּצִּיבֵ֔נִי כַּמַּטָּרָ֖א לַחֵֽץ׃ יג הֵבִיא֙ בְּכִלְיוֹתָ֔י בְּנֵ֖י אַשְׁפָּתֽוֹ׃ יד הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכָל־עַמִּ֔י נְגִינָתָ֖ם כָּל־הַיּֽוֹם׃ טו הִשְׂבִּיעַ֥נִי בַמְּרוֹרִ֖ים הִרְוַ֥נִי לַעֲנָֽה׃ טז וַיַּגְרֵ֤ס בֶּֽחָצָץ֙ שִׁנָּ֔י הִכְפִּישַׁ֖נִי בָּאֵֽפֶר׃ יז וַתִּזְנַ֧ח מִשָּׁל֛וֹם נַפְשִׁ֖י נָשִׁ֥יתִי טוֹבָֽה׃ יח וָאֹמַר֙ אָבַ֣ד נִצְחִ֔י וְתוֹחַלְתִּ֖י מֵיְהוָֽה׃ יט זְכָר־עָנְיִ֥י וּמְרוּדִ֖י לַעֲנָ֥ה וָרֹֽאשׁ׃ כ זָכ֣וֹר תִּזְכּ֔וֹר ותשיח (וְתָשׁ֥וֹחַ) עָלַ֖י נַפְשִֽׁי׃ כא זֹ֛את אָשִׁ֥יב אֶל־לִבִּ֖י עַל־כֵּ֥ן אוֹחִֽיל׃ כב חַֽסְדֵ֤י יְהוָה֙ כִּ֣י לֹא־תָ֔מְנוּ כִּ֥י לֹא־כָל֖וּ רַחֲמָֽיו׃ כג חֲדָשִׁים֙ לַבְּקָרִ֔ים רַבָּ֖ה אֱמוּנָתֶֽךָ׃ כד חֶלְקִ֤י יְהוָה֙ אָמְרָ֣ה נַפְשִׁ֔י עַל־כֵּ֖ן אוֹחִ֥יל לֽוֹ׃ כה ט֤וֹב יְהוָה֙ לְקוָֹ֔ו לְנֶ֖פֶשׁ תִּדְרְשֶֽׁנּוּ׃ כו ט֤וֹב וְיָחִיל֙ וְדוּמָ֔ם לִתְשׁוּעַ֖ת יְהוָֽה׃ כז ט֣וֹב לַגֶּ֔בֶר כִּֽי־יִשָּׂ֥א עֹ֖ל בִּנְעוּרָֽיו׃ כח יֵשֵׁ֤ב בָּדָד֙ וְיִדֹּ֔ם כִּ֥י נָטַ֖ל עָלָֽיו׃ כט יִתֵּ֤ן בֶּֽעָפָר֙ פִּ֔יהוּ אוּלַ֖י יֵ֥שׁ תִּקְוָֽה׃ ל יִתֵּ֧ן לְמַכֵּ֛הוּ לֶ֖חִי יִשְׂבַּ֥ע בְּחֶרְפָּֽה׃ לא כִּ֣י לֹ֥א יִזְנַ֛ח לְעוֹלָ֖ם אֲדֹנָֽי׃ לב כִּ֣י אִם־הוֹגָ֔ה וְרִחַ֖ם כְּרֹ֥ב חסדו (חֲסָדָֽיו׃) לג כִּ֣י לֹ֤א עִנָּה֙ מִלִבּ֔וֹ וַיַּגֶּ֖ה בְנֵי־אִֽישׁ׃ לד לְדַכֵּא֙ תַּ֣חַת רַגְלָ֔יו כֹּ֖ל אֲסִ֥ירֵי אָֽרֶץ׃ לה לְהַטּוֹת֙ מִשְׁפַּט־גָּ֔בֶר נֶ֖גֶד פְּנֵ֥י עֶלְיֽוֹן׃ לו לְעַוֵּ֤ת אָדָם֙ בְּרִיב֔וֹ אֲדֹנָ֖י לֹ֥א רָאָֽה׃ לז מִ֣י זֶ֤ה אָמַר֙ וַתֶּ֔הִי אֲדֹנָ֖י לֹ֥א צִוָּֽה׃ לח מִפִּ֤י עֶלְיוֹן֙ לֹ֣א תֵצֵ֔א הָרָע֖וֹת וְהַטּֽוֹב׃ לט מַה־יִּתְאוֹנֵן֙ אָדָ֣ם חָ֔י גֶּ֖בֶר עַל־חטאו (חֲטָאָֽיו׃) מ נַחְפְּשָׂ֤ה דְרָכֵ֙ינוּ֙ וְֽנַחְקֹ֔רָה וְנָשׁ֖וּבָה עַד־יְהוָֽה׃ מא נִשָּׂ֤א לְבָבֵ֙נוּ֙ אֶל־כַּפָּ֔יִם אֶל־אֵ֖ל בַּשָּׁמָֽיִם׃ מב נַ֤חְנוּ פָשַׁ֙עְנוּ֙ וּמָרִ֔ינוּ אַתָּ֖ה לֹ֥א סָלָֽחְתָּ׃ מג סַכֹּ֤תָה בָאַף֙ וַֽתִּרְדְּפֵ֔נוּ הָרַ֖גְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ׃ מד סַכּ֤וֹתָה בֶֽעָנָן֙ לָ֔ךְ מֵעֲב֖וֹר תְּפִלָּֽה׃ מה סְחִ֧י וּמָא֛וֹס תְּשִׂימֵ֖נוּ בְּקֶ֥רֶב הָעַמִּֽים׃ מו פָּצ֥וּ עָלֵ֛ינוּ פִּיהֶ֖ם כָּל־אֹיְבֵֽינוּ׃ מז פַּ֧חַד וָפַ֛חַת הָ֥יָה לָ֖נוּ הַשֵּׁ֥את וְהַשָּֽׁבֶר׃ מח פַּלְגֵי־מַ֙יִם֙ תֵּרַ֣ד עֵינִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי׃ מט עֵינִ֧י נִגְּרָ֛ה וְלֹ֥א תִדְמֶ֖ה מֵאֵ֥ין הֲפֻגֽוֹת׃ נ עַד־יַשְׁקִ֣יף וְיֵ֔רֶא יְהוָ֖ה מִשָּׁמָֽיִם׃ נא עֵינִי֙ עֽוֹלְלָ֣ה לְנַפְשִׁ֔י מִכֹּ֖ל בְּנ֥וֹת עִירִֽי׃ נב צ֥וֹד צָד֛וּנִי כַּצִּפּ֖וֹר אֹיְבַ֥י חִנָּֽם׃ נג צָֽמְת֤וּ בַבּוֹר֙ חַיָּ֔י וַיַּדּוּ־אֶ֖בֶן בִּֽי׃ נד צָֽפוּ־מַ֥יִם עַל־רֹאשִׁ֖י אָמַ֥רְתִּי נִגְזָֽרְתִּי׃ נה קָרָ֤אתִי שִׁמְךָ֙ יְהוָ֔ה מִבּ֖וֹר תַּחְתִּיּֽוֹת׃ נו קוֹלִ֖י שָׁמָ֑עְתָּ אַל־תַּעְלֵ֧ם אָזְנְךָ֛ לְרַוְחָתִ֖י לְשַׁוְעָתִֽי׃ נז קָרַ֙בְתָּ֙ בְּי֣וֹם אֶקְרָאֶ֔ךָּ אָמַ֖רְתָּ אַל־תִּירָֽא׃ נח רַ֧בְתָּ אֲדֹנָ֛י רִיבֵ֥י נַפְשִׁ֖י גָּאַ֥לְתָּ חַיָּֽי׃ נט רָאִ֤יתָה יְהוָה֙ עַוָּ֣תָתִ֔י שָׁפְטָ֖ה מִשְׁפָּטִֽי׃ ס רָאִ֙יתָה֙ כָּל־נִקְמָתָ֔ם כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֖ם לִֽי׃ סא שָׁמַ֤עְתָּ חֶרְפָּתָם֙ יְהוָ֔ה כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֖ם עָלָֽי׃ סב שִׂפְתֵ֤י קָמַי֙ וְהֶגְיוֹנָ֔ם עָלַ֖י כָּל־הַיּֽוֹם׃ סג שִׁבְתָּ֤ם וְקִֽימָתָם֙ הַבִּ֔יטָה אֲנִ֖י מַנְגִּינָתָֽם׃ סד תָּשִׁ֨יב לָהֶ֥ם גְּמ֛וּל יְהוָ֖ה כְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיהֶֽם׃ סה תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ מְגִנַּת־לֵ֔ב תַּאֲלָֽתְךָ֖ לָהֶֽם׃ סו תִּרְדֹּ֤ף בְּאַף֙ וְתַשְׁמִידֵ֔ם מִתַּ֖חַת שְׁמֵ֥י יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פלגי מים

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק א:
אני הגבר ראה עני בשבט עברתו. כי הנה יש שני מיני יסורים אחד שבא בתורת רחמנות לעורר בתשובה והוא לצורך רפואה כעין רופא המחתך בבשר כדי לרפאות או כמו שמכין למי שנתעלף להשיב רוחו עליו והשני דרך כעס ונקימה וזה מקונן הנביא ואמר שראה במראה הנבואה העוני היינו היסורין הבאין בשבט עברתו היינו בדרך כעס ולא בדרך חמלה לרפואה:
פסוק ב:
נהג וילך. נהג נאמר על המנהיג בידו ויולך נאמר על מי שמניחו לילך לפניו ואינו מנהיג אותו וזה אמר הנביא שראה במראה הנביאה שאותי נהג בידיו וגם הוליך לישראל והכל היה:
פסוק ב:
חושך ולא אור. היינו שהראני במראה הנבואה שהי' ההולכה בתוקף החושך ולא ראיתי שום אור ומזה יש לי ראיה שהיסורין המה של כעס ולא לסיבת רפואה כ"א הי' לסיבת רפואה הי' מראיני האור מתוך החושך:
פסוק ג:
יהפוך ידו. מתנחמים עצמם לומר שאין מכל זה ראיה להתייאש ח"ו מהגאול' כי כן דרכו של הקב"ה בי להפוך ידו ולהטיב לי ואם נשוב ישוב וירחמוני:
פסוק ד:
בלה בשרי. אומר הכנס"י לקונן כמעט יש לי יאוש כי הלא בלה בשרי ועורי שבר עצמותי כי כמו כשנשבר העצם ואין עור ובשר קיים שאין לו שוב רפואה כן הדבר אצלי שלקח ממני כל הצדיקים עד שח"ו אבדה תקותי מרפואה:
פסוק ה:
ויקף ראש ותלאה. כי לפעמים אף שהחולי והשבר הוא קשה כל כך עד שא"א להתרפא בעצמו מצד הטבע מ"מ יכול לבוא רפואה ע"י סמים כמו שאחז"ל עמה פעמי' אפשר דעביד לי סמתרי וחיי אבל הקב"ה בנה עלי והקיף ראש ותלאה שהתלאים רבים כל כך עד שנעשה עלי הבנין. או יאמר כי יש לפעמים יסורים ע"י כעס פתאומי ולאלה יש תקוה שיתקרר הכעס וירחם אבל אם היסורין באין בגודל תחבולות כדרך בונה בנין לאלו אין תקוה וזהו אמרו בנה עלי כלומר שלא הי' כעס פתאומי רק ע"י סיבות רבות כמו בונה בנין בכדי להקיפני מכל צד בצרות רבות ורעות:
פסוק ו:
כמתי עולם. ענין זה מורה ח"ו שהחושך שהראה במראה הנבואה שהוא חושך עולם ח"ו כמת אשר נשכח זכרו מלב כך אני מיואש מרפואה ח"ו:
פסוק ז:
גדר בעדי ולא אצא. אמר כל כך נעשה הקב"ה לי כשונא כאילו גדר ומנע ממני דרכי התשובה שלא אנא שוב מחטאתי ומהיסורין שלי:
פסוק ז:
נחשתי. ידוע שיש ארבעה מיני מתכות זהב כסף נחושת ועופרת וכולם הם כנגד מעשיו של אדם (כמבואר כל זה בספר יערות דבש דרוש ו' ע"ש) ונחושת הוא מעשים התלוים ביצה"ר כגון אכילה ומשגל הכרוך עליו מעשה נחש וזהו אמרו הכבוד נחשתי היינו יצרי הרע במעשים התלוים ביצה"ר ליטמאות בהם:
פסוק ח:
שתם תפלתי. שמחמת הוטמאי במעשי אין תפלתי טהורה לעלות למעלה:
פסוק ט:
גדר דרכי. כ"כ הכביד עלי נחשתי הוא יצרי הרע עד כי היצה"ר גדר דרכי היינו דרכי התורה והמצות בגזית. נתיבותי עוה. מחמת כי מנע ממני התורה והמצות הרגלתי עצמי בדרכים מעוותים ומקולקלים.
פסוק י:
דוב אורב. מוסב למעלה כ"כ הגביר עלי יצרי הרע עד כי הי' לי היצה"ר כדוב אורב להחטיאני בכל פעם:
פסוק י:
אריה במסתרים. ואח"כ כשנתמלא סאתי היה עלי כאריה במסתרים כי האריה כאשר טרף במסתר משסעהו תיכף כשסע הגדי כן הביא עלי האד פתאום וישסעני כשסע הגדי:
פסוק יא:
דרכי סורר. מוסב על דוב אורב שכל כך ארב עלי להכשילני עד כי סרר דרכי התורה והמצות בסירים וקוצים בכדי שלא אוכל לעשותם ומחמת זה:
פסוק יא:
ויפשחני. עשה אותי כ"כ רע עד שפסעתי על התורה והמצות ועי"ז:
פסוק יא:
שמני שומם. בבוא עת הפורענות:
פסוק יב:
דרך קשתו וגו'. בבוא עת הפורענות דרך קשתו ולירות בי כל חציו ועשאני כמטרא לחץ לירות בי חציו ולא יחטיאו להעבירני:
פסוק יג:
הביא בכליותי. היצה"ר הביא במחשבתי חצים להחטיאני אף במחשבתי:
פסוק יד:
הייתי שחוק. מחמת שכל קינה זו אמר הנביא בשם הכנ"י ורצה לומר בשמם שהנביא הי' להם לשחוק וזה הביא עליהם כל הרע הזה וכיון שהוא עצמו המדבר אמר בלשון מדבר בעדו שכל זה הי' מחמת כי בעת הנבאי להם רע שחוק הייתי להם:
פסוק יד:
נגינתם. הייתי להם ומחמת זה באו עליך כל הרעות האלה:
פסוק טו:
השביעני במרורים. חזר לומר בשם הכנס"י השביעני במרורים החטיאני הרבה מאוד כי המרור מתחילה מתוק וסופו מר כן החטא מתחילתו מתוק וסופו מר לכך ממשיל החטא למרור:
פסוק טו:
הרוני לענה. אמר על העונש שהוא דומה ללענה שתחילתו וסופו מר:
פסוק טז:
ויגרס בחצץ. בשעת החטא היה דומה לאוכל קמח ובתוכו טמון אבנים קטנים המשברים השינים ובשעת העונש:
פסוק טז:
הכפישני באפר. כל גופי:
פסוק יז:
ותזנח משלום. בעון שזנחתי התורה הנק' שלום לכך:
פסוק יז:
נשיתי טובה. נשיתי מהטוב:
פסוק יח:
אבד נצחי. מגודל היסורין אמרתי מה שאני מקוה להיות קיים ונצחי נכזבה תוחלתי:
פסוק יט:
זכור עניי וגו'. מבקשים להקב"ה זכור לי זכות זה מה שעכשיו אצלי עניי היינו היסורין ומרודי היינו המרד שמרדתי בהקב"ה הוא אצלי לענה וראש שמתחרט ומצטער אני על החטאים לענה הוא מאכל וראש הוא משקה כלומר שאוכלי ושקויי הוא לענה וראש ע"כ:
פסוק כ:
זכור תזכור. אנו מבקשים להקב"ה שתזכור ברחמיך מה שעניי ומרודי אצלי לענה וראש:
פסוק כ:
ותשוח עלי נפשי. מבוקשתינו שתכניע נפשי עלי שלא אמרוד בך:
פסוק כא:
זאת אשיב. האמור למטה ע"כ אוחיל לו:
פסוק כב:
חסדי ה' כי לא תמנו. כלומר בזה שלא תמנו בתוקף הגזירות מחמת חסדי ה' אני רואה כי לא כלו רחמיו:
פסוק כג:
חדשים לבקרים. ועוד אני רואה חסדים המתחדשים לבקרים:
פסוק כג:
רבה אמונתיך. החסדים הן במה שאתה מרבה אמונתך אצלי ואתה מחזיק בידינו שלא נהיה נסוגים אחור ח"ו מגודל היסורין. או יאמר שמה שאתה מתחדש נסים בכל בוקר הם מרבים האמונה בלבי:
פסוק כד:
חלקי ה'. וכל כך אתה מגביר אמונתך אצלי עד שאמרה נפשי שה' חלקי:
פסוק כה:
טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו. אמר הנביא אל תתייאש ויש לך ליחל לו כי טוב ה' לקויו לנפש הדורש ממנו הטוב היינו שיוליכה בדרך הטוב:
פסוק כו:
טוב ויחיל. מלת טוב מוסב על ה' האמור בפסוק ראשון כלומר טוב ה' אם יחיל ודומם לתשועתו (הוי"ו משמש במקום אם כמו וצמית והלכת שמשפטו ואם צמית):
פסוק כו:
ודומם לתשועת ה'. מוסב ג"כ למעלה שטוב ה' לאותו שכל עיקר תקותו והתאבלותו הוא רק על מה שבגלות ובכל צרתם לו צר ומקוה לתשועת ה' ואינו חש כלל על צרותיו רק על גלות. דומם הוא מלשון אבלות:
פסוק כז:
עול בנעוריו. מוסב ג"כ על טוב ה' לקויו ואמר שגם טוב הוא הקב"ה לגבר אשר ישא עול התורה והמצות מנעוריו משעה שננער היצה"ר לצאת דאז אין כח להיצה"ר להחטיאו:
פסוק כח:
ישב בדד וידום. ולכך ראוי למי שיש לו יסורין ישב בדד וידום שימתין לתשועת ה' ויקבלם באהבה כמו שפי' רש"י. כי נטל עליו. כיון שבעל הגזירות נשא עליו הגזירה זו:
פסוק ל:
יתן למכהו וגומר. כיון שיאמין שהכל מהקב"ה לא יקשה עליו מאומה משום יסורין:
פסוק לא:
כי לא יזנח. מוסב על מה שאמר למעל' שלא יקשה עליו יסורין רק שישב בדד וידום היינו שיצפה לתשועת ה' ואמר טעם לזה כי לא יזנח וגו':
פסוק לב:
אם הוגה. הוגה הוא לשון תוגה כלומר אף שהוגה מ"מ בטוחים אנחנו ורחם כרוב חסדיו שירחם עלינו (רש"י):
פסוק לג:
לא ענה מלבו. וכמו כן אנחנו הכנס"י ראוי לעשות לנו כן לישב בדד ולידום כי העינוי שהי' לנו ע"י הצר הצורר נבוכדנצר בודאי שלא ענה מלבו כלומר מרצונו:
פסוק לג:
ויגה בני איש. מה שעשה תוגה לבני אברהם יצחק ויעקב שנקראים בני איש כמו שפירש"י (תהילים ד׳:ג׳) לא היה זה מלבו ומרצונו:
פסוק לד:
לדכא וגו'. בתמיה וכי יעלה על הדעת שנבוכדנצר מעצמו ומרצונו עשה הכל לדכא תחת רגליו כל העולם שנמשלו בימיו כל אנשי ארץ לאסירים תחתיו בידיהם וברגליהם אין זה מדרך הטבע וגם עשה נבוכדנצר עד שכמעט הפך כל העולם כולו והחריד כל הארץ והיעלה על הדעת להטות משפט גבר נגד פני עליון מה שעשה נ"נ והטה משפט כל גבר:
פסוק לו:
לעות וגו'. והיעלה על הדעת שכל העוותים שעשה נבוכדנצר לכל העולם שה' לא ראה זאת וע"כ הכל מאתו יתברך הי' לעונש ונבוכדנצר הי' שבט אפו יתברך:
פסוק לז:
מי זה אמר ותהי ה' לא צוה. ועוד היעלה על הדעת שימצא אדם שכל אשר יגזור אומר יתקיים אם ה' לא צוה זאת וכיון שנתקיימו כל גזרותיו של נ"נ בודאי מאת ה' היתה זאת ע"כ ראוי לנו לישב בדד ולידום ולייחל לתשועת ה'.
פסוק לז:
מי זה אמר וגו'. כי הנה אף אם לפעמים רואה אדם חמס וריב בעיר או מדינה עכ"ז אינו מייחס זאת אל המלך כי א"א להמלך להיות עיניו פקוחה על כל אך הוא מושיב שרים על כל עיר ועיר והשר הלז הוא עושה עול ואין שום אשמה אל המלך אבל אצל הקב"ה אשר כל העולם נעשה במאמרו מכ"ש שכל העולם בידו ותחת השגחתו וסוקר הכל בסקירה אחת. וסרס המקרא ודרשהו וכאלו אמר הלא ה' שהוא הבעל משפט ועושה דין הלא זה הוא אמר ותהי וא"כ איך יעלה על הדעת שהוא לא צוה ולא נעשה הכל ע"י פקודתו והכתוב הזה בלשון תמוה נאמר מי זה אמר ותהי ה' כלומר ה' שאמר והיה העולם לא צוה בתמיה ההוא לא צוה כל הנעשה והמגיע אלינו:
פסוק לח:
לא תצא הרעות והטוב. אף שאמרנו שהכל בגזירת הקב"ה מ"מ בחירת המעשה הן לטוב הן לרע לא תצא מפי עליון. ומה שאמר הרעות בלשון רבים והטוב בלשון יחיד היות כי גם העונש הרע אינו בא בעצם מאתו כי מאתו לא תצא רע רק הרע הבא על האדם העון עצמו עושה כי ע"י העון בורא מלאך משחית אשר הוא המציק לו כמ"ש (ישעיהו ס״ד:ו׳-ז׳) ותמוגגינו ביד עונינו ולזה אמר הרעות בלשון רבים כי אין הקב"ה סיבה לא לרוע המעשה ולא לרוע העונש משא"כ בהטוב הקב"ה היא סיבה לטוב התגמול ולא לטוב המעשה כי הוא תלוי בבחירת ב"א. וכתוב זה מוסב למעלה שאמר מי זה אמר ותהי ה' לא צוה אל תאמר שהקב"ה הוא סיבה עצמיות גם על מעשה הרע כי מפי עליון לא תצא הרעות שהחטא בעצמו העושה הרע רק כשיש זכות המגין הקב"ה מסככו באברתו לבל יגע בו הרע וכשנתגבר העון הקב"ה מסיר סוכתו הרי הוא כאילו נתן רשות למשחית ולכך.
פסוק לח:
מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. גם זה בלשון תמוה וכי מפי עליון המושל בכל מאתו לא תצא הרעות שהן לתכלית הטוב (והוי"ו של והטוב משמשת בלשון למ"ד התכלית כמו ביומא פ"ו משנה ז' נתנו במגיס והקטירן שפירושו כדי להקטירן אח"כ שבשעה זו עדיין לא הקטירן ע"ש):
פסוק לט:
מה יתאונן אדם חי. מי שהוא צדיק במדרגת אדם חי אין לו להתאונן ולהתרעם על הקב"ה רק גבר על חטאיו יש לו להתאונן שהם המצירים והמריעים לו: או אפשר לפ' אלו הפסוקים באופן אחר
פסוק לט:
גבר על חטאיו. שכובש את יצרו ומתגבר עליו אין לו להתרעם על היסורים הבאים עליו כיון שנתבאר למעלה שהכל בגזירה מאת הקב"ה ולא חשיד קב"ה למעבד דינא בלא דינא:
פסוק מ:
נחפשה. ועתה אין לנו תקנה רק לחפוש דרכינו בעצמינו ונחקורה על חטאינו אצל אחרים בכדי שיתוודע לנו חטאינו כי אין אדם רואה חוב לעצמו ואחר זה נשובה אל ה':
פסוק מ:
ומאי לבבינו אל כפים. המעשה נקרא בשם כפים כמו שמצינו זה כמה פעמים בכתוב ולבב נאמר על המחשבה לזה אמר נשא לבבינו אל כפים כלומר נייחד המעשה והמחשבה רק לשם ה' ואז יהיה ה' אתנו להצילנו:)
פסוק מב:
נחנו פשענו. ולכך נכתב חסר אל"ף לומר בעת שהיינו מכינים בשם נחנו שהקב"ה שהוא האל"ף לא היה אתנו ולכך פשענו ומרינו אתה לא סלחת:
פסוק מג:
סכותה. מאחר שלא סלחת לעונינו עשית מחיצה בינינו ובינך באף ותרדפנו בו כמו שפי' רש"י:
פסוק מה:
סחי ומאוס תשימני. בתמיה וכי סחי ומאוס תשימני:
פסוק מו:
פצו וגו'. כלומר וכי סחי ומאוס תשימני כי הלא פצו וגו':
פסוק מז:
השאת והשבר. מה שנשאת אותנו מקודם למעלה על הכל והשבר שהיה לנו אח"כ מאיגרא רמא לבירא עמיקתא זה היה לנו לפחד ופחת. ואף שנכתב במדויקים בשי"ן ימנית וכן הוא ברש"י מ"מ יש לפרש בו ענין זה והשאת הוא מלשון הכאה והסתה כי העושר הוא המשיא והמפתה את האדם לדרך רע:
פסוק מח:
פלגי מים וגו'. זהו תשובת השכינה למען לא יתייאשו: (מט)
פסוק מח:
עיני נגרה. מוסב על תשובת השכינה:
פסוק נא:
עיני עוללה לנפשי וגומר. האומות נקראים בנות ירושלים והנה מבואר בדברי החוקרים כי כשאדם רואה הגדלת שונאו הוא יותר רע ומר מכל הצרות הבאות על האדם ולזה אמר עיני עוללה לנפשי הכנס"י מתאוננים ואומרים עינים שלי עוללין ועושין לי רעה מכל בנות עירי מהטוב שאני רוא' שיש לבנות עירי: )(
פסוק נב:
צדוני כצפור. חשב הגליות שהיה להם כי בגלות מצרים צוד צדוני כצפור אשר ניצוד על גרעוני חטה כן צדוני במצרים על דבר החיטין שמכרו שם ונשארו ע"י כן במצודה רעה שם ומה שאמר חנם כי יעקב ובניו שירדו מצרימה לא היה בסיבת חטא:
פסוק נג:
צמתו וגו. זה היה בגלות בבל בדניאל (רש"י):
פסוק נד:
צפו מים על ראשי. בגלות החיל הזה הצרות גדלו כל כך עד שהמים כאילו הן צפין על ראשי עד שאמרתי נגזרתי:
פסוק נה:
קראתי מבור תחתיות. חוזר לבקש ואומר הנה אז במצרים קראתי וגו' היינו במצרים אף שהייתי משוקע בטומאה עמוקה עד שכמעט נכנסתי בתוך שער החמישים ועם כל זה כשקראתיך משם קולי שמעת:
פסוק נו:
אל תעלם אזניך. לזאת אנו מבקשים שגם עכשיו אל תעלם אזניך:
פסוק נו:
לרוחתי לשועתי. כי החטאים הן מחיצה מפסקת בינינו ובין אבינו שבשמים וזה שאמר לרווחתי כי כשהקב"ה רוצה לקבל תפלת השבים צריך לחתור חתירה מתחת כסא הכבוד לקבל התשובה כמו שעשה למנשה וזה שאמר לרוחתי שירויח מקום שיכנס בו שועתנו לפניו:
פסוק נז:
אמרת אל תירא. על הים אמרת אל תיראו ופסוקים אלו רומזין על גלות מצרים והפסוקים הבאים על גלות בבל ומדי הסמוכים:
פסוק נח:
גאלת חיי. זהו נגד דניאל שהוא ניצל והאויבים אכלום האריות:
פסוק נט:
ראיתי ה' עותתי. מבקשים הכנס"י אף אם אתה רואה עותתי ועונותי היה אתה בעצמך שופט משפטי ואל תניחנו ביד אויבינו כי הן עושין רק דרך נקימה. ולזה אמר:
פסוק ס:
ראיתה כל נקמתם. כי הנך רואה כשאני נופל בידם הן מתכוונים להנקם ממני ונקמתם רעה מאוד ע"כ הנני מבקש נפלה נא בידך והיה אתה השופט:
פסוק סא:
חרפתם ה'. חרפתם הוא רק לחרף אלקים חיים:
פסוק סא:
מחשבותם לי. רק להרע לי:
פסוק סב:
והגיונם עלי. כל דיבורם הוא רק ממני:
פסוק סג:
שבתם וקימתם הביטה. הבט שכל שיבתם וקימתם רק ממני אני מנגינתם. אני להם במקום נגינה כי שוחקים עלי תמיד:
פסוק סד:
גמול. נגד מחשבתם. כמעשה ידיהם. נגד המעשה:
פסוק סה:
תאלתך. שיהיו נואלים ממועצותיהם ומחשבותיהם שחושבים עלי (רש"י):
פסוק סו:
תרדוף באף. ביקש שהרדיפה יהיה באף למען ישמדו מתחת שמי ה':