פסוק א:אֲנִי הוא הַגֶּבֶר שרָאָה עֳנִי וסבל מן העוני, בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ, במקל זעמו של אלוקים.
פסוק ב:אוֹתִי נָהַג, ה' מנהיג וַיֹּלַךְ בחֹשֶׁךְ וְלֹא באוֹר.
פסוק ג:אַךְ בִּי יָשֻׁב, אלי הוא חוזר פעם אחר פעם, ויַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל־הַיּוֹם. שוב ושוב הוא מפליא בי את מכותיו ואינו מניח לי.
פסוק ד:בִּלָּה, השחית את בְשָׂרִי וְעוֹרִי, שִׁבַּר עַצְמוֹתָי.
פסוק ה:בָּנָה עָלַי חומת מצור וַיַּקַּף, והקיף אותי ברֹאשׁ, עשב מר ורעיל וּתְלָאָה, צרה.
פסוק ו:בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם. אני יושב בחושך כמתים השרויים באפלה נצחית. עוֹלָם.
פסוק ז:גָּדַר בַּעֲדִי, הוא מגביל את צעדי, וְלֹא אֵצֵא, ולא אוכל לצאת. הִכְבִּיד את נְחָשְׁתִּי, הנחושתיים שלי, כבלי הנחושת שבהם נאסרתי.
פסוק ח:גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם, סתם, חסם תְּפִלָּתִי, וכך היא אינה יכולה לעבור אליו ולהתקבל.
פסוק ט:גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית, אבני בניין החוסמות את הדרכים, את נְתִיבֹתַי, שבילַי עִוָּה, עיקם. אין הוא פודה אותי מצרותי, ולא זו בלבד אלא שהוא מכניס אותי למצוקות חדשות.
פסוק י:דֹּב אֹרֵב הוּא – ה' לִי, אֲרִי בְּמִסְתָּרִים, ועל כן סכנות צצות שוב ושוב בחיי.
פסוק יא:דְּרָכַי סוֹרֵר, היה מעקם, או: כיסה בסירים, קוצים וַיְפַשְּׁחֵנִי, שיסע וקרע אותי. שָׂמַנִי שׁוֹמֵם, השאיר אותי בודד.
פסוק יב:דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא, כמטרה לַחֵץ.
פסוק יג:ובהמשך לכך – הֵבִיא בְּכִלְיֹתָי בְּנֵי אַשְׁפָּתוֹ, חִציו, שלפני ירייתם הם מונחים באשפה. החצים שירה בי חדרו לכליותי.
פסוק יד:אני הנביא, המקונן, או נציג העם הָיִיתִי שְׂחֹק, צחוק לְכָל־עַמִּי, נְגִינָתָם כָּל־הַיּוֹם. הפכתי נושא ללעג ולשירים סאטיריים.
פסוק טו:ה' הִשְׂבִּיעַנִי, מאכיל אותי לשובע בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי מי לַעֲנָה, משקה מר, רעיל או מהמם.
פסוק טז:מכיוון שה' מנע ממני אוכל – וַיַּגְרֵס, הוא גרם לי לשבור בֶּחָצָץ את שִׁנָּי, הִכְפִּישַׁנִי, כבש והטביע אותי בָּאֵפֶר.
פסוק יז:וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי. נפשי זנחה את תקוותה לשלום. נָשִׁיתִי, שכחתי את אפשרות הטוֹבָה, כיוון שאני שקוע במצוקה.
פסוק יח:כשראיתי שה' מתעלם ממני – וָאֹמַר: "אָבַד נִצְחִי, אבדה נפשי, שהיא החלק הנצחי שבי. וְתוֹחַלְתִּי, תקוותי אבדה מֵה'".
פסוק יט:זְכָר־עָנְיִי וּמְרוּדִי, ייסורי הדחק שלי המרים כמו לַעֲנָה וָרֹאשׁ.
פסוק כ:בעתיד אתה זָכוֹר תִּזְכּוֹר, וְאילו בינתיים תָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי. נפשי כבר מתכופפת מן העמל ומן הייסורים.
פסוק כא:בצד הצער והכאב שאלוקים הביא עלי, שכמעט הביאוני לייאוש, זֹאת אָשִׁיב אֶל־לִבִּי, אני חוזר ועונה לעצמי את הדברים הבאים. עַל־כֵּן אוֹחִיל, אקווה:
פסוק כב:חַסְדֵי ה' כִּי לֹא־תָמְנוּ, שלא כָּלינו, שעדיין אנו קיימים למרות הצרות. כִּי לֹא־כָלוּ רַחֲמָיו, ובזכותם נשארנו בחיים. אלה הם דברי ישראל בכל גלויותיהם.
פסוק כג:חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים, בכל בוקר מחדש רַבָּה, מתחזקת בי אֱמוּנָתֶךָ, האמונה בך.
פסוק כד:"חֶלְקִי ה'", אָמְרָה נַפְשִׁי. היא בוחרת להיות עם ה'. עַל־כֵּן אוֹחִיל לוֹ.
פסוק כה:טוֹב ה' לְקֹוָו, למקווים לו, לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ, המחפשת אותו.
פסוק כו:טוֹב לאדם וְיָחִיל וְדוּמָם, שיצפה בדממה לִתְשׁוּעַת ה'. ונחמה נוספת:
פסוק כז:טוֹב לַגֶּבֶר כִּי־יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו. כשם שהאדם הצעיר יכול לסבול מעמסה בלא שיינזק יתר על המידה, כך טוב לו כי –
פסוק כח:יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, וישתוק, כִּי נָטַל עָלָיו, קיבל על עצמו את החיים הללו על קשייהם.
פסוק כט:יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, ישפיל את עצמו וישים את פיו בעפר, כי לא יוכל לדבר, אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה.
פסוק ל:יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי במקום להשיב בסטירה למי שמכה אותו, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה, שכן הוא מוכה מכל עבר.
פסוק לא:אף על פי כן, יש תקווה – כִּי לֹא יִזְנַח, יעזוב לְעוֹלָם אֲדֹנָי,
פסוק לב:כִּי אף אִם ה' הוֹגָה, ציער, בסופו של דבר – וְרִחַם, הוא ירחם כְּרֹב חֲסָדָו.
פסוק לג:כִּי לֹא עִנָּה בני אדם מִלִּבּוֹ, ללא סיבה, וַיַּגֶּה, ואין הוא מצער בְּנֵי־אִישׁ באופן שרירותי.
פסוק לד:אין הוא רוצה לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו כֹּל אֲסִירֵי אָרֶץ.
פסוק לה:אין דרכו לְהַטּוֹת משורת הצדק מִשְׁפַּט־גָּבֶר נֶגֶד, מול פְּנֵי עֶלְיוֹן, אלוקים.
פסוק לו:לְעַוֵּת משפטו של אָדָם בְּרִיבוֹ – אֲדֹנָי לֹא רָאָה, לא היה ראוי בעיניו.
פסוק לז:מִי זֶה מהאויבים אָמַר להרע לישראל – וַתֶּהִי, ודבריו קוימו, אם אֲדֹנָי לֹא צִוָּה שיבואו מכות וסבל על עמו?!
פסוק לח:ועם זאת, מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב. אלוקים משאיר את העולם לבחירתו החופשית של האדם.
פסוק לט:בסופו של דבר, מַה־יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי – מה יתלונן גֶּבֶר עַל־חֲטָאָו?! תלונותיו על קשייו ומצוקותיו אינן מוצדקות, שהרי רעתו אינה אלא פרי מעשיו הרעים.
פסוק מ:אשר על כן נַחְפְּשָׂה, נחפש את דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, נבדוק אותן, וְנָשׁוּבָה עַד־ה'.
פסוק מא:נִשָּׂא את לְבָבֵנוּ אֶל־כַּפָּיִם, על ידינו. כביכול, נוציא את לבנו מתוכנו ונמסור אותו אֶל־אֵל שבַּשָּׁמָיִם.
פסוק מב:ושוב, לאחר הקריאה להשלים ולקוות, לאחר צידוק הדין וההסברים ההגיוניים, פורצת הזעקה –אנַחְנוּ אמנם פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ, ומרדנו, ועל כן ראוי היה שניענש, ובכל זאת היינו מצפים שתמחל לנו, לא רק כאדון לעבדיו, אלא כאב לבניו, ואולם אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ.
פסוק מג:סַכּוֹתָה, חצצת ביננו לבינך בָאַף, בכעס, ומחיצה זו כביכול הסתירה אותנו ממך – וַתִּרְדְּפֵנוּ. הָרַגְתָּ ולֹא חָמָלְתָּ.
פסוק מד:סַכֹּתָה בֶעָנָן לָךְ, מסך זה דומה למחסום של ענן, המעכב מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה, כאילו אין שערי השמים פתוחים לתפילותינו. הנביא מדבר לא רק כאישיות פרטית אלא גם כמייצג את עם ישראל:
פסוק מה:סְחִי וּמָאוֹס, לכלוך וגועל תְּשִׂימֵנוּ, נתת אותנו בְּקֶרֶב הָעַמִּים.
פסוק מו:פָּצוּ, פתחו עָלֵינוּ פִּיהֶם כָּל־אֹיְבֵינוּ, ואיננו יכולים להשיב.
פסוק מז:פַּחַד וָפַחַת, מכשול הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת, השואה וְהַשָּׁבֶר, האסון.
פסוק מח:הנביא חוזר לדבר בגוף ראשון יחיד: נוכח מעמדנו הבזוי בקרב העמים פַּלְגֵי־מַיִם תֵּרַד עֵינִי בבכי עַל־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי.
פסוק מט:עֵינִי נִגְּרָה, דמעות ניגרות ממנה, וְלֹא תִדְמֶה, ואין היא נחה ושוקטת, משום שאֵין הֲפֻגוֹת מן הצרות.
פסוק נ:אני בוכה ובוכה עַד שיַשְׁקִיף וְיֵרֶא ה' מִשָּׁמָיִם בעוניינו ויגאל אותנו בקרוב. שוב צצים כאן גם ביטויי תקווה, נאמנות וביטחון בישועה.
פסוק נא:עֵינִי עוֹלְלָה, עשתה רע, או: לכלכה וניוולה לְנַפְשִׁי יותר מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי, או: בגלל כל הנעשה בבנות עירי. לחלופין, ירמיהו, שראה את שכניו וקרוביו יוצאים לגלות או נהרגים, מקונן על כך שעינו הניגרת נשארה כעוללה בודדת לבכות על כולם.
פסוק נב:צוֹד צָדוּנִי כפי שצדים צִּפֹּר, אֹיְבַי ששנאו אותי לחִנָּם, ללא סיבה.
פסוק נג:צָמְתוּ, קשרו בַבּוֹר את חַיָּי, ולא זו בלבד אלא – וַיַּדּוּ־אֶבֶן בִּי.
פסוק נד:אולם הבור לא היה ריק, ועל כן צָפוּ־מַיִם עַל־רֹאשִׁי, אָמַרְתִּי: "נִגְזָרְתִּי. הגיע סופי".
פסוק נה:קָרָאתִי שִׁמְךָ, התפללתי אליך, ה', מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת.
פסוק נו:את קוֹלִי שָׁמָעְתָּ, וזו עצמה גאולה במקצת, אנא אַל־תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי. אל תתעלם מזעקתי, כדי שאוכל להתרווח.
פסוק נז:או אז תהיה לי תקווה – קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ, אָמַרְתָּ לי: "אַל־תִּירָא".
פסוק נח:ולבסוף – רַבְתָּ, אֲדֹנָי, את רִיבֵי נַפְשִׁי, גָּאַלְתָּ את חַיָּי.
פסוק נט:רָאִיתָה, ה', את עַוָּתָתִי, העוול שעשו לי – שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי.
פסוק ס:רָאִיתָה את כָּל־נִקְמָתָם של האויבים, את כָּל־מַחְשְׁבֹתָם הרעה לִי, עלי.
פסוק סא:שָׁמַעְתָּ את חֶרְפָּתָם, דברי החרפות שהם מגדפים אותי, ה', כָּל־מַחְשְׁבֹתָם עָלָי, נגדי. כיוון שהנביא מבשר רעות, כשנבואות הפורענות אינן מתקיימות, שומעיו בזים לו ומשליכים עליו אבנים. וכאשר הן מתקיימות, הם מתנקמים בו על בואן, כאילו הוא אשם בהן, אף על פי שהוא אמר את דבריו כאזהרה בלבד.
פסוק סב:שִׂפְתֵי, דיבוריהם של קָמַי, אויבי הקמים עלי וְהֶגְיוֹנָם, מחשבתם – עָלַי כָּל־הַיּוֹם. בכל דבריהם ומחשבותיהם אני הוא האשם היחידי.
פסוק סג:שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה, הבט מה הם עושים כשהם יושבים וכשהם עומדים – אֲנִי הוא מושא מַנְגִּינָתָם, שירי הלעג והבוז שלהם.
פסוק סד:תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל, ה', הענש אותם כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם.
פסוק סה:תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת־לֵב, צרות האוטמות את הלב, תַּאֲלָתְךָ, קללתך תבוא לָהֶם.
פסוק סו:תִּרְדֹּף בְּאַף, בזעם וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'.