השליך משמים ארץ תפארת ישראל
רוממות עם ישראל
בפרק השני של איכה אנו מקוננים על מעלותיהם של ישראל בקרבת ה' שאבדו בעת החורבן.
קרבה רבה נהג הקב"ה בישראל, ונתן להם מעלות רמות ועניינים נשגבים. היחס שיש לישראל עם הקב"ה הוא כפול: הן כמלך ועמו, שאנו עם ה' והוא מלכינו המנהיג אותנו; והן כאב עם בניו, קרובים במיוחד ואהובים מאוד לפניו.
במשך הפרק רואים כפילות זו בכמה מענייני מעלות עם ישראל.
המקדש בישראל – כמלך ועמו וכאב ובנו
וַיַּחְמֹ֤ס כַּגַּן֙ שֻׂכּ֔וֹ שִׁחֵ֖ת מוֹעֲד֑וֹ שִׁכַּ֨ח יְ-הוָ֤ה ׀ בְּצִיּוֹן֙ מוֹעֵ֣ד וְשַׁבָּ֔ת וַיִּנְאַ֥ץ בְּזַֽעַם־אַפּ֖וֹ מֶ֥לֶךְ וְכֹהֵֽן׃
(איכה ב ו)
פסוק זה מורכב משלושה זוגות מקבילים:
א. "שֻׂכּ֔וֹ" ו"מוֹעֲד֑וֹ", ששניהם כינויים לבית המקדש.
ב. קדושת הזמן "מוֹעֵ֣ד" "וְשַׁבָּ֔ת".
ג. מעלות האישים "מֶ֥לֶךְ" "וְכֹהֵֽן".
[והם כנגד 'עולם שנה נפש', כמובא בספר יצירה שבכל עניין יש בחינות עש"ן.]
זוגות מקבילים אלו, הם כנגד שתי הבחינות של היחס בין ישראל להקב"ה. היחס של מלך ועם, והיחס של בן ואב:
והנה בית המקדש יש בו משתי בחינות אלו, גם בחינת מלך ועם, וגם בחינת אב ובן:
א. "שֻׂכּ֔וֹ" – מלך ועם, "מוֹעֲד֑וֹ" – אב ובן
"שֻׂכּ֔וֹ" – מצד שהקב"ה הוא המלך הבא לשכון בתוך עמו, כמלך הנותן ארמון מלכותו בתוך המדינה ומשם מנהל את מלכותו בקרב העם ומנהיגם ככל צרכיהם, שומע את בקשתם ומקבל דורוניהם. הסוכה היא מקום מחסה ודיור, בו המלך דר ומשם מנהיג את העם.
"מוֹעֲד֑וֹ" – כאב הבא לשכון עם בניו בקרבה וידידות, קובע ביתו ביניהם, מתוועד עמהם ומדבר עמם, שומע שיחתם ומשמיעם את קולו. הקב"ה מתוועד שם עם ישראל, כבן המתוועד עם אביו. וכמו שכתב ברש"י: " 'שִׁחֵ֖ת מוֹעֲד֑וֹ' – בית קדשי הקדשים ששם היה נועד לבניו שנאמר "וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁם֒"(שמות כה כב)". דייק רש"י לכתוב שהיה נועד "לבניו", כי עניין "וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁם֒" שייך לבחינת אב המתוועד עם בנו, ועל שם כך נקרא המקדש 'מועד'.
כל זה איבדנו בעווננו כאשר חרב המקדש, אין לנו לא בחינת "שֻׂכּ֔וֹ" ולא בחינת "מוֹעֲד֑וֹ".
ב. "מוֹעֵ֣ד" – מלך ועם, "וְשַׁבָּ֔ת" – אב ובן
גם הביטויים "מוֹעֵ֣ד" "וְשַׁבָּ֔ת" באים מצד שתי בחינות אלו, בחינות מלך ואב:
"מוֹעֵ֣ד" – עבודת המועדים בעיקרה היא מצד היות ה' לנו למלך, כמו שכתוב "שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת־פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן ׀ יְ-הוָ֖ה אֱ-לֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃"(שמות לד כג); הרגלים הם מצד עבודת "הָֽאָדֹ֥ן ׀ יְ-הוָ֖ה אֱ-לֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃". בהיות שמלכנו היטיב עמנו ומשפיע עלינו טובתו: חירות, קציר ואסיף, על כן אנו באים לֵרָאוֹת לפניו ולחוג בחג. כמו כן המועדים ראש השנה ויום הכיפורים הם מצד מלכות ה' על ישראל, שזוכר אותנו לטובה ומכפר לנו.
"וְשַׁבָּ֔ת" – אבל השבת ניתנה לנו הוא מצד בחינת 'בן' שיש לנו ביחס אל הקב"ה, שרק מצד קירבה ודביקות זו זכו לשבת קדשו, שהשבת בעצם היא יומו של ה' הנמצא בבית גנזיו, יום שמחה וקדושה לפניו, אלא שנתנו במתנה לישראל מצד שהם עם קרובו וחביבו, כבן משפחה המשתתף עם אביו ביום שמחתו.
ג. "מֶ֥לֶךְ" – מלך ועם, "וְכֹהֵֽן" – אב ובן
"מֶ֥לֶךְ" – ביארנו במקום אחר שמלכות בית דוד נחשבת מינוי מצד ה', כלומר מלך מבית דוד בא למלוך על ישראל בשם ה' ובשליחותו. הנהגת מלכותו ומשפט עמו של מלך מבית דוד, נחשבת ומתייחסת כמלכות ה' בישראל, ככתוב: "וַיֵּ֣שֶׁב שְׁ֠לֹמֹה עַל־כִּסֵּ֨א יְ-הוָ֧ה ׀ לְמֶ֛לֶךְ"(דברי הימים כט כג); "וַיִּבְחַר֙ בִּשְׁלֹמֹ֣ה בְנִ֔י לָשֶׁ֗בֶת עַל־כִּסֵּ֛א מַלְכ֥וּת יְ-הוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃"(דברי הימים כח ה). מטעם זה אמרו: "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, שנאמר 'וַיָּבֹא֙ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד וַיֵּ֖שֶׁב לִפְנֵ֣י יְ-הֹוָ֑ה'(שמואל ב ז יח) "(יומא סט:). כי המקדש הוא מקום מושב מלכות ה', ואין ישיבה שם אפילו לכהן גדול, רק למלכי בית דוד שהם מייצגי מלכות ה' בישראל, והם יושבים על כסא ה' למלוך על ישראל. הרי מבואר כי עניין מֶ֥לֶךְ בישראל הוא מצד מלכות ה' על ישראל.
"וְכֹהֵֽן" – וענין הכהונה, הוא בחינת 'בן', שהכהן הוא כבן ביתו של ה'. כעניין הכתוב שדרשוהו על אהרן הכהן, "אַשְׁרֵ֤י ׀ תִּֽבְחַ֣ר וּתְקָרֵב֮ יִשְׁכֹּ֪ן חֲצֵ֫רֶ֥יךָ נִ֭שְׂבְּעָה בְּט֣וּב בֵּיתֶ֑ךָ קְ֝דֹ֗שׁ הֵיכָלֶֽךָ׃"(תהילים סה ה). הכהן נמצא תדיר בבית ה', ככתוב: "וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א"(ויקרא כא יב). הכהן הריהו כבן המשרת את אביו ומגיש את לחמו ומקטיר את אשי ה', סמוך על שולחנו ואוכל מלחמו מקדש הקדשים מן האש.
לא זו אף זו
בכל שלושת העניינים הללו מקדים תחילה בחינת מלך ועם, ואחר כך מזכיר בחינת אב ובן. "שֻׂכּ֔וֹ" ו"מוֹעֲד֑וֹ", "מוֹעֵ֣ד" "וְשַׁבָּ֔ת", "מֶ֥לֶךְ" "וְכֹהֵֽן". דהיינו לא זו אף זו, לא רק שמלכנו עזב אותנו, אלא גם אבינו נטש אותנו.