פסוק א:איכה יעיב. כתיב (פ, עקב) העדותי בכם היום כי אבד תאבדון כגוים אשר ה' מאביד מפניכם, מה אלו בעבים דכתיב (ישעיה י"ט) הנה ה' רוכב על עב קל ונעו אלילי מצרים וגו׳ אף אלו בעבים, דכתיב איכה יעיב באפו ה׳ את בת ציון [שם].
פסוק א:איכה יעיב באפו. מהו יעיב באפו, רבי חמא ב"ר חנינא אמר איך חייב ה' באפו את בת ציון, שכן יש מקומות שקורין לחיובא עייבא, ר' שמואל בר נחמני אמר, איך כאיב ה׳, שכן יש מקומות שקורין לכאיבא עייבא, ורבנן אמרי – איך שיום ה׳ באפו את בת ציון [מ"ר].
פסוק א:את בת ציון. כתיב (איוב ל"א) וכעב עברה ישועתי, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, בני אדם שהם נדיבים וראויים שתבא לי ישועה על ידיהם אתה מעבירנו כעבים, שנאמר איכה יעיב באפו ה׳ את בת ציון [שם].
פסוק א:השליך משמים ארץ. רבי הוי נקיט ספר קינות וקא קרי בגויה, כי מטא להאי פסוקא השליך משמים ארץ נפל מידי׳, אמר, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא [חגיגה ה' ב׳].
פסוק א:השליך משמים ארץ. משל למלך שהיה לו בן, בכה ונתנו אביו על ארכבותיו, שוב בכה ונתנו על זרועותיו, שוב בכה והרכיבו על כתפו, טנף עליו ומיד השליכו לארץ, ולא הוי ירידתו כעליתו, עלה מעט מעט וירד בבת אחת, כך נהג הקב"ה עם ישראל, מתחלה (הושע י"א) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו ואח"כ (שם י׳) ארכיב אפרים, ואח"כ – השליך משמים ארץ [מ"ר].
פסוק א:תפארת ישראל. מהו תפארת ישראל, אמר הקב"ה לישראל, כלום אתם מקניטין אותי אלא בשביל איקונין של יעקב שחקוקה על כסאי, הרי הוא לכם כנגד פניכם, הוי – השליך משמים ארץ תפארת ישראל [שם].
פסוק א:הדם רגליו. מהו ולא זכר הדם רגליו, א"ר חנינא בר יצחק, אין הקב"ה זוכר אותו הדם שבין רגליו של אותו זקן, שנאסר ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו [מ"ר].
פסוק א:הדם רגליו. דבר אחר ולא זכר הדם רגליו, אין הדום זה אלא ביהמ"ק, שנאמר (תהלים צ"ט) רוממו ה׳ אלהינו והשתחוו להדום רגליו קדוש הוא [שם].
פסוק א:ביום אפו. א"ר אחא, יום אחד היה חרון אפו של הקב"ה ואלו עשו ישראל בו תשובה פשרו [שם].
פסוק ב:כל נאות יעקב. כי אתא רבין א"ר יוחנן, אלו ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך [גיטין נ"ז א׳].
פסוק ב:כל נאות יעקב. כתיב (יחזקאל ט׳:ח׳) ויהי בהכותם ונשאר אני ואפלה על פני ואזעק ואומר אהה ה' אלהים המשחית אתה את כל שארית ישראל, אין שארית אלא צדיקים, לכך בא הכתוב ואמר בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב [מ"ר].
פסוק ב:כל נאות יעקב. דבר אחר כל נאות יעקב – דאמר ר' הושעיא, ת"פ בתי כנסיות היו בירושלים, וכל אחד היה לו בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה [שם].
פסוק ב:כל נאות יעקב. דבר אחר כל נאות יעקב – כל נאותיו של יעקב, כגון ר' ישמעאל ור׳ שמעון בן גמליאל ור' ישבב ור' יהודה בן בבא ור' חוצפית המתורגמן ור' יהודה הנחתום ור' חנניה בן תרדיון ור׳ עקיבא ור' אלעור בן שמוע ור׳ טרפון [מ"ר].
פסוק ב:הרס בעברתו מבצרי. ר׳ יודן אמר, כל בירה ובירה שהיתה בירושלים לא היתה ראיה להכבש בפחות מארבעים יום, ויש אומרים בפחות מחמשים יום, וכיון שגרמו עונות הרס בעברתו מבצרי בת יהודה הגיע לארץ [שם].
פסוק ב:חלל ממלכה ושריה. ממלכה אלו ישראל, כמש"נ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, דבר אחר ממלכה זה צדקיהו מלך יהודה, ושריה – אלו שרים של מעלה, כמש"נ (ישעיהו מ״ג:כ״ח) ואחלל שרי קודש [שם].
פסוק ג:כל קרן ישראל. א׳׳ר יוחנן, אלו שמונים אלף קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה והרגו בה אנשים ונשים וטף עד שהלך דמן ונפל לים הגדול [גיטין נ"ז א׳].
פסוק ג:כל קרן ישראל. עשר קרנות הן, של אברהם של יצחק של יוסף של משה של תורה של כהונה של לויה של נבואה של ביהמ׳׳ק של ישראל ויש אומרים גם קרנו של משיח, וכולן היו נתונות בראשן של ישראל, וכיון שחטאו נטלו מהן, הדא הוא דכתיב גדע בחרי אף כל קרן ישראל [מ"ר].
פסוק ג:השיב אחור ימינו. ר׳ יהודה ב"ר סימון אמר, כיון שגרמו עונות ונכנסו שונאים לירושלים נטלו את גבוריהם של ישראל וכפתו ידיהם לאחוריהם, אמר הקב"ה, אמרתי עמו אנכי בצרה, עכשיו בני שרויים בצער ואני ברווח – כביכול השיב אחור ימינו [שם].
פסוק ג:כאש להבה. א"ר שמעון בן לקיש, כשהפורעניות באה לעולם אין מרגיש בה אלא יעקב, מאי טעמא – ויבער ביעקב כאש להבה [שם].
פסוק ד:כאויב. נדרש לעיל פרשה א׳ פסוק א׳ בדרשה היתה כאלמנה.
פסוק ד:כאויב וגו׳. כאויב זה פרעה שנאמר בו אמר אויב, דבר אחר זה עשו שנאמר בו (יחזקאל ל״ו:ב׳) יען אמר האויב, נצב ימינו כצר, זה המן שנאמר בו איש צר [מ"ר].
פסוק ד:כל מחמדי עין. ר׳ תנחום אומר, אלו בנים שחביבין על אבותיהם כגלגל עין שלהם, ורבנן אמרי, אלו סנהדרין שחביבין על ישראל כגלגל העין [שם].
פסוק ה:כאויב. נדרש לעיל פרשה א׳ פסוק א' בדרשה היתה כאלמנה.
פסוק ו:ויחמס כגן. רבי חמא ב"ר חנינא אומר, כגנה שנחמס מעיניה והלבין ירקה, ורבי שמעון בר נחמני אמר, כאדם הראשון דכתיב בו ויגרש את האדם מגן וגו׳ [מ"ר].
פסוק ו:ויחמס כגן שכו. א"ר אבהו, שבו כתיב, כיון שגלו ישראל שככה חמתו של הקב"ה [שם].
פסוק ו:שכח ה׳ וגו׳. שכח ה' בציון מועד ושבת, וכי אפשר שהקב"ה משכח מועדיהם ושבתותיהם של ישראל, אלא אלו מועדותיו ושבתותיו של ירבעם בן נבט שבדא להם, כמש"נ (מלכים א י״ב:ב׳) בחודש אשר בדא מלבו [שם].
פסוק ו:מלך וכהן. מלך זה צדקיהו וכהן זה שריה בן מחסיה [שם].
פסוק ז:זנח ה׳ מזבחו וגו'. אמר הקב"ה לישראל, כלום אתם מקניטין אותי אלא בשביל קרבנות שהקרבתם לי הרי הם לכם כנגד פניכם, הדא הוא דכתיב זנח ה' מזבחו גאר מקדשו [שם].
פסוק ז:קול נתנו בבית ה'. איזה קול נתנו, אמר ר׳ שמואל בר נחמני, בשעה שנכנסו גוים להיכל הפכו פניהם כלפי מעלה וחרפו וגדפו [מ"ר].
פסוק ח:חשב ה' להשחית. [א"ר יוחנן, לא מעתה חשב להשחית אלא משכבר הימים], הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"ג) כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת להסירה מעל פני [שם].
פסוק ח:חל וחומה. מהו חיל וחומה, א"ר אחא ואתימא ר׳ חנינא, שורא ובר שורא [פסחים פ"ו א׳].
פסוק ט:טבעו בארץ שעריה. דרש ר׳ חנינא בר פפא, מאי דכתיב רננו צדיקים בה׳ לישרים נאוה תהלה, אל תקרא נאוה אלא נוה תהלה, זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם, דוד – דכתיב טבעו בארץ שעריה, משה – דאמר מר משנבנה מקדש ראשון נגנז תחת מחילות של היכל אהל מועד קרשיו, קרסיו, בריחיו, עמודיו ואדניו [סוטה ט׳ א׳].
פסוק ט:טבעו בארץ שעריה. רבי יוסי אומר, לפי שהשערים חלקו כבוד לארון כדכתיב שאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד, לפיכך לא שלט בהם אויב אלא טבעו בארץ [מ"ר].
פסוק ט:אין תורה. אם יאמר לך אדם יש חכמה נגדם תאמין, דכתיב (עובדיה א׳:ח׳) והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו, ואם יאמר לך יש תורה בגוים אל תאמין, דכתיב מלכה ושריה בגוים אין תורה [מ"ר].
פסוק ט:גם נביאיה וגו׳. נביאיה – אלו נביאי שקר, גם נביאיה – אלו נביאי אמת, אלו ואלו לא מצאו חזון מה׳ [שם].
פסוק י:ישבו לארץ וגו'. פעם אחת העליל נבוכדנצר על סנהדרי גדולה, גזר והורידן לארץ, העלו עפר וחגרו שקים, קשר שערן בזנבי הסוסים והיו מריצין אותן מירושלים ועד לוד, הדא הוא דכתיב ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון העלו עפר על ראשם חגרו שקים הורידו לארץ ראשן בתולת ירושלים [שם].
פסוק י:ישבו לארץ וגו'. א"ר יצחק, מלמד ששמטו כרים מתחתיהם [נדרים ס"ה א׳].
פסוק יא:כלו בדמעות עיני. א"ר אלעזר, גבול ניתן לעין, ומעשה באשה אחת שמת לה בן תשחורת והיתה בוכה עליו בלילות עד שנשרו ריסי עיניה [מ"ר].
פסוק יא:מעי חמרמרו. כפול ונדרש לעיל בפרשה הקודמת פסוק כ'.
פסוק יא:נשפך לארץ כבדי. בההוא גברא שמת לו בן תשחורת והיה בוכה עליו בלילות עד דנחת כבדיה [מ"ר].
פסוק יב:איה דגן ויין. דגן – גלוסקא, ויין – יין מבושם בבשמים, ויש אומרים יין ישן [שם].
פסוק יב:בהתעטפם כחלל וגו'. מעשה באשה אחת שאמרה לבעלה לך לשוק לקנות אוכל, הלך ולא מצא, והיה מפרפר ומת, אמרה לבנה, ראה, היכן אביך, הלך לשוק, וביון שראה אביו מת היה מתפרפר ומת גם הוא, ובנה הקטן בעי למינק ולא מצא חלב ומתפרפר ומת, הדא הוא דכתיב בהתעטפם כחלל ברחובות עיר בהשתפך נפשם אל חיק אמותם [שם].
פסוק יג:מה אעידך. [מהו אעידך, אמר הקב"ה] כמה נביאים העידותי בכם, דבר אחר כמה ביזות נתתי לכם, ביזת מצרים, ביזת הים, ביזת סיחן ועוג, וביזת ל"א מלכים, דבר אחר כמה ועודין ועדתי בכם, אהל מועד וגלגל ושילה וגוב וגבעון ושני בית עולמים, דבר אחר כמה קשוטין קשטתי אתכם, דא"ר יוחנן, ששים רבוא מלאכי השרת ירדו עם הקב"ה בסיני וביד כל אחד עטרה לעטר את כל אחד מישראל [שם].
פסוק יג:מה אדמה לך. אמר הקב"ה לישראל, לאיזו אומה דמיתי אתכם, איזו אומה גאלתי ביד חזקה והבאתי על אויביה עשר מכות, לאיזו אומה קרעתי את הים והורדתי את המן והגזתי את השליו והעליתי את הבאר, לאיזו אומה הקפתי ענני כבוד וקרבתי לפני הר סיני ונתתי להם את תורתי [שם].
פסוק יג:הבת ירושלים. מהו הבת ירושלים – הבת שיראה ומשלמת לי [מ"ר].
פסוק יג:מה אשוה לך ואנחמך. רבי יעקב דכפר חנן אומר לכשאשוה לך אנחמך, לכשיגיע אותו היום שכתוב בו [והתהלכתי בתוככם], באותה שעה אנחמך [שם].
פסוק יג:בתולת בת ציון. בנים המצויינים במילה ובתגלחת ובציצית [שם].
פסוק יג:גדול כים שברך. כי גדול כים שברך מי ירפא לך, רבי חולפאי אומר, מי שהוא עתיד לרפאות שברו של ים הוא ירפא לך, ור' אבין אומר, מי שאמרת לו שירה על הים הוא ירפא לך [שם].
פסוק יג:ירפא לך. רבי יהושע בן לוי אומר, [כתיב ירפא לך וסמיך ליה נביאיך] – ירפא לך נביאיך [שם].
פסוק יד:שוא ותפל. [אין תפל אלא עבודת כוכבים] כמש"ג (ירמיהו כ״ג:י״ג) ובנביאי שומרון ראיתי תפלה [מ"ר].
פסוק יד:ולא גלו על עונך. דהוו ממתחין לך מסוה על פניך [שם].
פסוק טו:שיאמרו כלילת יופי. בכרכים של אומות העולם האומות עצמן אומרים שבחן בפיהם, כמש"נ (יחזקאל כ״ז:ג׳) את אמרת אני כלילת יופי, אבל ירושלים אחרים אומרים שבחה בפיהם, הדא הוא דכתיב הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי [שם].
פסוק טו:משוש לכל הארץ. ר' יוחנן בשם ר' שמעון ב"ר יוחאי אומר, כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וכל מי שהיה רוצה לחשב היה רץ ומחשב שם כדי שלא יחשב בירושלים ויצטער שם, לקיים מה שנאמר משוש לכל הארץ [שם].
פסוק טז:פצו וגו׳. למה הקדים פ"א לעי׳׳ן, אמר רבה א"ר יוחנן, בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם [סנהדרין ק"ד ב׳].
פסוק יז:בצע אמרתו. ר׳ אהבה בריה דרבי זעירא אמר, משעה שאמר הקב"ה (פ׳ בחקתי) ואם עד אלה לא תשמעו לי והלכתי אף אני עמכם בקרי, שמא כך עשה, אלא בצע אמרתו – פשורי קא מפשר [מ"ר].
פסוק יז:בצע אמרתו. אמר הקב"ה למלה"ש, מלך בו"ד כשהוא מתאבל על מת מהו עושה אמרו ליה, קורע שיראין שלו, אמר להו כך אני עושה, הדה"ד בצע אמרתו [מ"ר פרשה א׳ פסוק א׳].
פסוק יז:וישמח עליך אויב. א"ר אחא, בטובה הוא שמח עמהם כמש"נ (פ׳ תבא) כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב, אבל ברעה משמח אחרים כמש"נ וישמח עליך אויב הרים קרן צריך, ועל זה נאמר צעק לבם אל ה׳ [מ"ר].
פסוק יט:קומי רני בלילה וגו׳. תנא ר׳ חייא, כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמרות שפכי כמים לבך נוכח פני ה׳ [תמיד ס"פ ד'].
פסוק כ:אם תאכלנה וגו'. מעשה בדואג בן יוסף שהניחו אביו בן קטן לאמו, בכל יום היתה אמו מודדתו בטפחים ונותנת משקלו בזהב לבית המקדש, וכשגבר אויב טבחתו ואכלתו, ועליה מקונן ירמיה, אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים, ורוח הקודש משיבה ואומרת אם יהרג במקדש ה׳ כהן ונביא [זה זכריה בן יהוידע] [יומא ל"ח ב'].
פסוק כא:שכבו לארץ וגו'. לפי שהיה ירמיהו אומר (ו') ואת חמת ה׳ נלאיתי הביל, שפוך על עולל בחוץ ועל סוד בחורים יחדיו כי גם איש עם אשה ילכדו זקן עם מלא ימים – לפיכך שכבו לארץ חוצות [מ"ר].
פסוק כב:מגורי מסביב. מהו מגורי – מגו ביתאי, א"ר אלעזר בר מרינוס, בני אדם שהיו מאוכלי שולחני הם באו עלי [מ"ר].
פסוק כב:שריד ופליט. כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שתהא עמל בהם והחטא בא ומכלה אותם, הדא הוא דכתיב אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם [שם].