פסוק א:אֵיכָה יָעִיב, יחשיך כענן המסתיר את אור השמש בְּאַפּוֹ, בכעסו אֲדֹנָי אֶת־בַּת־צִיּוֹן, אומתו-בתו. הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אל אֶרֶץ את תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא־זָכַר את הֲדֹם־רַגְלָיו, כינוי מליצי לבית המקדש בְּיוֹם אַפּוֹ.
פסוק ב:בִּלַּע, השמיד אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל אֵת כָּל־נְאוֹת, משכנותיהם הנאים של יַעֲקֹב, הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ, בזעמו את מִבְצְרֵי בַת־יְהוּדָה הִגִּיעַ, הוריד לָאָרֶץ, חִלֵּל, ביטל וביזה מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ.
פסוק ג:גָּדַע בָּחֳרִי־אַף, בחרון, בכעס את כֹּל קֶרֶן, גדולת יִשְׂרָאֵל ותפארתם. בדרך כלל ה' מגן על עמו ואינו מניח לאויב לעשות לו כרצונו, והנה עתה הֵשִׁיב אָחוֹר את יְמִינוֹ, המונעת מן האויב לפעול כנגד ישראל, מִפְּנֵי אוֹיֵב, והאויב פעל ללא הפרעה. וַיִּבְעַר האויב בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה שאָכְלָה סָבִיב.
פסוק ד:ואף ה' עצמו דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ עלינו כְּאוֹיֵב, כאילו היה אויבנו. כאמור, ימינו נסוגה מלסייע לישראל. ולא זו בלבד – נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר. היא עומדת כנגדנו. וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי־עָיִן, בְּאֹהֶל בַּת־צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ, כעסו.
פסוק ה:הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב, בִּלַּע, ה' השחית את יִשְׂרָאֵל, בִּלַּע כָּל־אַרְמְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְצָרָיו. וַיֶּרֶב, הִרבָּה בְּבַת־יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה, קולות של אבל וצער.
פסוק ו:וַיַּחְמֹס כמי שפולש לגַּן וקוטף את כל פֵּרותיו, כך הסיר את שֻׂכּוֹ, סוכתו, משכנו. שִׁחֵת את מֹעֲדוֹ, המקום שבו נועד ונכח. שִׁכַּח ה' בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת. בגלל הצרות נעשו הימים כה מרים וקשים, שהמועדים ואפילו השבתות אינם ניכרים עוד. רצף החיים הפך דל, אפור ועצוב. וַיִּנְאַץ, ה' קילל ופגע בְּזַעַם־אַפּוֹ במֶלֶךְ וְכֹהֵן שבישראל.
פסוק ז:ה' חדל להגן על מקדשו. על כן נראה שזָנַח אֲדֹנָי את מִזְבְּחוֹ, נִאֵר, קילל את מִקְדָּשׁוֹ, הִסְגִּיר בְּיַד־אוֹיֵב את חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ. כיוון שהמקום ניתן לשליטת זרים, קוֹל גדול נָתְנוּ בְּבֵית־ה' כְּיוֹם מוֹעֵד. רעשי הטבח והמלחמה במקדש עוררו את זכרם של קולות הרינה והתודה של ההמון שחגג באותו מקום.
פסוק ח:חָשַׁב ה' לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת־צִיּוֹן, נָטָה, שרטט קָו לשם הכנת תכניות הפעולה שלו, לֹא־הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ, מלהשמיד. הוא הוציא את תכניותיו אל הפועל. וַיַּאֲבֶל, ה' גרם לאבל בחֵל, חומת מגן קטנה וְחוֹמָה, ושניהם יַחְדָּו אֻמְלָלוּ, נשברו.
פסוק ט:טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ כביכול נעלמו, משום שחדלו להשתמש בהם, ואין בהם עוד תועלת. אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ, שסגרו את השערים הללו. מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם ואינם יכולים לעזור. אֵין תּוֹרָה, גַּם־נְבִיאֶיהָ לֹא־מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'. הכול נעלם ונסתר. המנהיגים יצאו לגלות, ומי שנשאר אינו מספק כל נחמה.
פסוק י:יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ ויִדְּמוּ, שתקו זִקְנֵי בַת־צִיּוֹן, הֶעֱלוּ עָפָר עַל־רֹאשָׁם וחָגְרוּ שַׂקִּים, הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלִָם. הן הזקנים והן הצעירים מתאבלים.
פסוק יא:מצוקת המקונן נוכח מראה עיניו כה קשה, שהוא חווה אותה כאילו היא פוגעת פגיעה חמורה בגופו: כָּלוּ בַדְּמָעוֹת הרבות עֵינַי, כביכול, חֳמַרְמְרוּ, התלהטו מֵעַי, נתקפתי בכאב בטן נורא, נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי. בֵּעָטֵף, כשמתעלפים עוֹלֵל, ילד רך וְיוֹנֵק, ותינוק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה, עיר.
פסוק יב:לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ הילדים הקטנים: "אַיֵּה, איפה יש דָּגָן ואם אין לחם – היכן יש יָיִן להשיב את נפשנו?" בְּהִתְעַטְּפָם, כשהם מתעלפים ונופלים כֶּחָלָל, כגווייה מתה בִּרְחֹבוֹת עִיר, בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל־חֵיק אִמֹּתָם.
פסוק יג:מָה־אֲעִידֵךְ, איזו עדות ממקרה דומה אוכל להביא לך כדי להרגיעך?! מָה אֲדַמֶּה־לָּךְ, באילו דימויים אשתמש כדי להסביר את מצבך, הַבַּת יְרוּשָׁלִַם?! מָה אַשְׁוֶה־לָּךְ, לְמה אוכל להשוות את סבלך וַאֲנַחֲמֵךְ, על מנת לנחמך, בְּתוּלַת בַּת־צִיּוֹן?! כִּי־גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ, אסונך, מִי יִרְפָּא־לָךְ?! אין מי שיוכל לרפאך.
פסוק יד:נְבִיאַיִךְ, שלא היו נביאי ה', חָזוּ, נִבאו לָךְ שָׁוְא, דברי הבל ושקר וְתָפֵל, דברים חסרי טעם וממש. וְלֹא־גִלּוּ עַל־עֲוֹנֵךְ לְהָשִׁיב את שְׁבוּתֵךְ, שיבתך למצבך הקודם. הם מעלו בתפקיד המוטל עליהם להוכיח אותך על חטאייך ולעוררך לתשובה, והניחו לך להידרדר. וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת, נבואות שָׁוְא וּמַדּוּחִם, דברים המדיחים ומרחיקים אותך מן הדרך הראויה. במקום לומר אמת נוקבת שתעורר לשינוי ולתשובה, אישרו נביאייך את שומעיהם, וכך יכלו להמשיך בדרכם הרעה באין מפריע.
פסוק טו:סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל־עֹבְרֵי דֶרֶךְ, שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם – ביטויים שונים לצער – עַל־בַּת יְרוּשָׁלִָם, למראה חורבנך הם תהו: הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ שהיא כְּלִילַת יֹפִי, שלמות היופי ומָשׂוֹשׂ, מקור השמחה לְכָל־הָאָרֶץ?!
פסוק טז:פָּצוּ, פתחו עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל־אֹיְבַיִךְ, שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ־שֵׁן – ביטויי כעס או איבה – אָמְרוּ: "בִּלָּעְנוּ, השמדנו. אַךְ, הנה זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ, יום מפלתה של ירושלים שציפינו לו, כעת מָצָאנוּ רָאִינוּ".
פסוק יז:עָשָׂה ה' את אֲשֶׁר זָמָם, בִּצַּע את אֶמְרָתוֹ, דבריו אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי־קֶדֶם. הרי הוא העיד בכם בתורתו שיבואו מפלות וחורבן, רעב וחרב, ועתה מתגשמות הפורענויות. הָרַס וְלֹא חָמָל, וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ בכך אוֹיֵב, הֵרִים קֶרֶן, העצים אתרֶן צָרָיִךְ וחיזק את דימוים העצמי.
פסוק יח:צָעַק לִבָּם של תושבי העיר אֶל־אֲדֹנָי. חוֹמַת בַּת־צִיּוֹן, הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה, אַל־תִּתְּנִי פוּגַת, הפוגה לָךְ. אַל־תִּדֹּם, תשקוט בַּת, בבת עֵינֵךְ. אל תניחי לעצמך להפסיק לבכות.
פסוק יט:עתה פונה המקונן אל ישראל: קוּמִי רֹנִּי, השמיעי קולך במספד בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת, בתחילת כל חלק של הלילה מתחלפות משמרות, וזמנים אלו ראויים לתפילה – שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ, מררי בבכי בשעות הלילה הללו על מצבך נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי. שְׂאִי, הרימי אֵלָיו כַּפַּיִךְ בתפילה עַל־נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים, המעולפים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל־חוּצוֹת. לא רק המבוגרים מוכי רעב; אפילו לילדים הרכים אין מזון.
פסוק כ:אף קינה זו מסתיימת בקריאה אל ה' לראות עד היכן הגיעה שפלותה של ירושלים, ובקריאה זו שוב מתלכדת נפש המקונן בנפש העיר ירושלים: רְאֵה, ה', וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה. האִם התכוונת לרעב כה נורא, שבו תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם, ילדיהן, עֹלְלֵי טִפֻּחִים?! האִם התכוונת שיֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי, האמור להיות מקום של מחסה, כֹּהֵן וְנָבִיא?!
פסוק כא:שָׁכְבוּ לָאָרֶץ בחוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן. בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב. הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ, טָבַחְתָּ ולֹא חָמָלְתָּ. אתה פגעת ללא רחמים בעת זעמך.
פסוק כב:תִּקְרָא, הזמנת כמו ביוֹם מוֹעֵד, ביום המיועד לכך, למְגוּרַי, לפחדי, שיבוא מִסָּבִיב. וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף־ה' פָּלִיט וְשָׂרִיד. לא שרד דבר. כל הבתים והגינות, הספרים, המפעלים והילדים אֲשֶׁר־טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי – אֹיְבִי כִלָּם, ואני נשארתי בודדה בעולם.