פסוק א:על משכבי בלילות בקשתי וגו' תשובת הקב"ה לישראל המבקשים על הקץ ואומר להם בודאי אלו הייתי מוצא אף איש אחד להשרות שכינתו עליו בודאי הייתי ממהר הקץ כי הנך רואה שגם בגליות הקודמים עשיתי כך וזהו אמרו על משכבי בלילות כי לילה כינוי לגלות והכוונה על גלות בבל ומדי שהיו ע"י המן סמוכין זה לזה בזמן וכל מגמותי הי' אז לדבק עמך ולהוציאך מהגלות לכך בקשתי את שאהבה נפשי הם הצדיקים להשרות שכינתי עליהם אולם בקשתיו ולא מצאתי:
פסוק ב:אקומה נא ואסובבה וגו'. ואח"כ אמרתי אקימה נא ואסובבה שלא די שבקשתי בבתי מדרשות כי אפי' בשווקים בקשתי וכוון אל מה שאמר (ירמי' ה') שוטטו בחוצות ירושלים אם יש עושה משפט וגו'. והכוונה אם יש איזה ענין צדיקים הן באנשים העוסקי' במו"מ והן בתורה. ולזה אמר אבקשה את שאהבה נפשי בשווקים אם יש עושה משפט עוסק באמונה אך בקשתיו ולא מצאתיו:
פסוק ג:מצאוני השומרים. ואח"כ תיכף כשמצאוני השומרים היינו הצדיקים והן מרדכי ואסתר שהיו בשעת גאולת בבל השומרים ומוכיחים ישראל להחזירם למוטב שהם מצאוני והחזיקו באמונתי:
פסוק ג:שאהבה נפשי ראיתם. וגם אתם כלל ישראל אח"כ ראיתם כלומר הוכשר בעיניכם (כמו רואה אני את דברי אדמון) את שאהבה נפשי שדבקתם עצמיכם בתורתי ובאמונתי בימי מרדכי ואסתר כדכתיב קימו וקיבלו:
פסוק ד:כמעט שעברתי. לא נתעכבתי הרבה אחר שעברתי מהם:
פסוק ד:עד שמצאתי. תיכף כשמצאתי את שאהבה נפשי:
פסוק ד:אחזתיו ולא ארפנו. מכיון שהתחילו להאמין ולדבק בי אחזתיו ולא ארפנו כי הבא לטהר מסייעין אותו וכענין שנאמר (דברים ד') כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך כי בלעדי סיוע הקב"ה לא הי' יכול לו ולכך אחזתיו בידי ולא ארפנו.
פסוק ד:אל בית אמי. שבניתי לו בית המקדש שהוא בית אמי הוא מקום השראת שכינה שכינהו בשם אמי:
פסוק ד:חדר הורתי. מקום שהתפללו בו האבות הנקראים הורי כענין שנאמר (בראשית מט) ברכות אביך גברו על ברכת הורי. א"נ מקום השראת השכינה ונקראת הורתי שהיא מעובר תמיד מנשמת ישראל כמבואר במקובלים:
פסוק ה:השבעתי וגו'. גם בגליות אלו אף שחטאתם הרבה מ"מ אמרתי להאומות השבעתי אתכם כמו שהשבעתי אותם בגלות מצרים וכמו שפירשתי למעלה (ב ז) וג' פעמים נאמר במגילה זו השבעתי אתכם נגד ג' גליות עיין רש"י תהלים מ"ב בקרא דמה תשתוחחי ונגד גלות האחרון אמר מה תעירו ושם יבואר:
פסוק ו:מי זאת. בשביל מי הי' זאת מה שנאמר למעלה שאחזתיו ולא ארפנו. ומה שהבאתיו אל בית אמי והשבעתי האומות:
פסוק ו:עולה מן המדבר. זה הי' בזכות עולי מדבר אשר היו עולים מעלה מעלה כאשר עלו מן המדבר:
פסוק ו:כתמרות עשן. שעלו מעלה מעלה כעשן המתמר ועולה תמיד זקוף כתמר:
פסוק ו:מקוטרת מור. כמו קיטור המור שמועיל להעביר מיני הארסיים כמ"ש האלשיך כמו כן העבירו מעשיהם הטובים את כל החטאים מהם. ולבונה. שנתלבנו עונותיהם עד שנאמר עליהם (תהילים פ״ב:ו׳) אני אמרתי אלהים אתם:
פסוק ו:מכל אבקת רוכל. שהי' מעשיהם הטובים מעלה ריח טוב כריח העולה מקיטור של מיני בשמים. ועוד זאת הי' באנשי עולי מדבר:
פסוק ז:שלשלמה. הוא השכינה:
פסוק ז:ששים גבורים. שהיה ששים רבוא ישראל סביב למרכבה. מגבורי ישראל. שדורו של משה היו כולם צדיקים:
פסוק ח:אחוזי חרב. היינו כלי זיין שניתן להם בחורב כמו שאמרו בש"ס ובמדרש שיר השירים בפסוק משכני שניתן לכל אחד כלי זיין:
פסוק ח:מלחמה. מלחמתה של תורה:
פסוק ח:מפחד בלילות. היינו כי הכלי זיין ניתן להם נגד מלאך המות ונגד הגליות שנמשלו לליל:
פסוק ט:אפריון עשה לו המלך שלמה. ובשביל זכות צדקתם אפריון עשה לו הקב"ה שנקרא שלמה ואפריון הוא המשכן:
פסוק ט:מעצי הלבנון. שנתייסד מדברים המלבנין עוונותיהן של ישראל:
פסוק י:עמודיו עשה כסף וגו'. כי בישראל יש מדרגות. צדיקים. חסידים. וישרים. ועם הצדיקים שנמשלו לעמודיו מתנהג עצמו במדת החסד שנמשל לכסף. והחסידים שנמשלו לרפידתו היינו המצע שעל העמודים שהן למעלה מהצדיקים מתנהג במדת הדין הרפה שנמשל לזהב. ועם הישרים שהן מרכבו של הקב"ה מתנהג עמהם במדת הדין הקשה הנמשל לאודם ארגמן. כי מדקדק עמהם כחוט השערה ונגד זה עשה במשכן עמודיו כסף רפידתו זהב הוא הכפורת והפרוכת שנקרא מרכבו ארגמן לרמז כל זה:
פסוק י:רצוף אהבה. רצפה הוא גחלת כענין שנאמר (ישעי' ו') ובידו רצפה במלקחיים כלומר תוכו של משכן רצוף רצפה של אהבה פי' אהבה רותחת:
פסוק י:מבנות ירושלים. יכוו בה בנות ירושלים הן האומות המכונין בשם בנות ירושלים:
פסוק יא:צאינה וראינה. חבתכם לפניו:
פסוק יא:בנות ציון. אלו ישראל המצויינים בהלכה:
פסוק יא:שעטרה לו אמו. ראו כמה שמחה אתם עושים לפניו יתברך כשאתם מקיימים מצותיו וכאילו אתם מעטרין אותו בעטרת פז כי הלוא אתם רואים העטרה שעשיתם לו ביום חתונתי. זה מתן תורה שאז נתחתן עמנו:
פסוק יא:שמחת לבו. היינו חנוכת המשכן: