פסוק א:בעוד האהוב מתרוצץ במרחב, היא בביתה נתקפת בגעגועים – עַל־מִשְׁכָּבִי – שכפי הנראה בהמשך אינו בית ההורים, בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי, רציתי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי. בִּקַּשְׁתִּיו – וְלֹא מְצָאתִיו. הוא לא נמצא בקרבת מקום. אחת המשמעויות הסמליות של התיאור היא של הנפש המבקשת את ה' בזמנים של בדידות וקושי, ומגלה שהוא איננו קרוב.
פסוק ב:הדבר הראשון שהיא עושה – אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת, אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, שמא הוא נמצא בחוצות העיר. אך שוב – בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.
פסוק ג:מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר. מדובר בעיר מסודרת, כנראה ירושלים, שיש בה לא רק שווקים ורחובות אלא גם משמר מסייר. בשלב השני היא שואלת את מי שאמורים לדעת: אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם? כנראה גם תשובתם שלילית.
פסוק ד:מכיוון שלא עזרו לה במציאה ובעצה, בדעתה לפנות מהם – כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי. אחרי שלושה ניסיונות מייאשים – הוא איננו בבית, אין היא מוצאת אותו ברחוב, וגם אלו שאמורים לדעת את המתרחש אינם יודעים היכן הוא – רק אז מצאתי אותו. אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ, עַד־שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל־בֵּית אִמִּי וְאֶל־חֶדֶר הוֹרָתִי. שלא כמו במקומות אחרים בשיר, שבהם מבטאים הבית והמיטה תשוקה או אהבה, כאן נראה שהבית מבטא קרבה נפשית ומשפחתיות. מבחינת החוויה הפנימית הנפש מחפשת את מושא אהבתה על מנת להחזיר אותו אל נקודת הראשית, אל היחסים הפשוטים. בית האם וחדר ההורה הוא מקום ראשית החיים ומקום הגידול הראשוני והפשוט, לכן שם ייבנה הקשר. במובן הסמלי של עם ישראל בין העמים, החזרה אל בית האם רומזת לשיבה לארץ, ובמובן הרוחני – לשיבה אל ה'. הבה נחזור שוב למצב הקודם, בלי חוויות מיוחדות אבל יחד.
פסוק ה:ושוב חוזרת האזהרה: הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם־תָּעִירוּ וְאִם־תְּעוֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. כאמור, לאהבה יש מהלך התפתחות טבעי, וצריך להניח לה לצמוח בעצמה בזמנה הראוי. יש בשיר ביטויים אחרים של געגועים עזים או של תשוקה גדולה, אבל כאן המגמה הפוכה: הניחו לאהבה לבוא מאליה, ואל תלבו אותה מוקדם מדי.
פסוק ו:מִי זֹאת עֹלָה מִן־הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן, כעמודי עשן זקופים, הנראים במדבר ממרחק?! אלא שאם לעשן יש גם צדדים שליליים, היא מְקֻטֶּרֶת, מבושמת במֹר וּלְבוֹנָה, בשמים בעלי ריח עז, ומִכֹּל מיני אַבְקַת, בשמים כתושים של רוֹכֵל. הרוכלים העוברים ממקום למקום בימי קדם וגם בדורות מאוחרים היו מספקים לנשים תמרוקים ותכשיטים.
פסוק ז:כאן מתרחשת קפיצה. המלך שלמה, שעד כה נזכר מפורשות רק בכותרת השיר, מתואר כאן כחלק מהסיפור, כמלך היושב בתוך עמו: הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ, לאו דווקא סמוך למיטה ממש אלא בעמדות שמירה במעגלים שונים, מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק ח:הגיבורים הללו, כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, אִישׁ חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת. ישנם פחדים אפילו למעלה מעלה אצל המלך שלמה, ולכן השומרים מקיפים את מיטתו. אין זה רק משמר כבוד לתפארת המלכות; הגיבורים מגנים על המלך שלמה מפני התקפת פתע לילית.
פסוק ט:אַפִּרְיוֹן, מיטה מפוארת, חופה, עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. הַלְּבָנוֹן.
פסוק י:עַמּוּדָיו, רגלי האפריון עָשָׂה כֶסֶף, רְפִידָתוֹ, ריפודו מזָהָב, ומֶרְכָּבוֹ, מקום מושבו המוגבה עשוי אַרְגָּמָן, אריג צבוע יקר ערך. את האפריון של שלמה שמרו מהתקרבותם של זרים מן החוץ, אך תּוֹכוֹ רָצוּף, ממולא באַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, המגיעות אל מיטתו של המלך שלמה.
פסוק יא:צְאֶינָה וּרְאֶינָה, בְּנוֹת צִיּוֹן, המסמלות כאן את קהל הנוכחים ואת מציאות החיים שמסביב. לכו והביטו בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה־לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ.
