פסוק א:וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת־ה' וַיֹּאמַר׃
פסוק ב:יָדַעְתִּי, אני יודע עכשיו את מה שידעתי גם קודם – כִּי־כֹל תּוּכָל, וְלֹא־יִבָּצֵר נמנעת מִמְּךָ כל מְזִמָּה, מחשבה. ובכל זאת תודעתי עברה תמורה כה גדולה עד שאני תוהה:
פסוק ג:מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי דָעַת?! כיצד נעלמה הדעת הזאת ממני קודם לכן?! לָכֵן אני מתנצל שהִגַּדְתִּי, דיברתי עד היום, וְלֹא אָבִין, הבנתי. דיברתי על נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי, דברים שנשגבו מבינתי וְלֹא אֵדָע אותם. וכך אמרתי אליך בלא דעת:
פסוק ד:שְׁמַע־נָא, וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר. הקשב לדברי. אני אֶשְׁאָלְךָ, וְאתה הוֹדִיעֵנִי, תענה לי.
פסוק ה:בעבר לְשֵׁמַע־אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ, מה שידעתי עליך היה בגדר שמועות מאחרים, וְאילו עַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. בעקבות התגלות כבודך הישירה לעיני השתנה כל עולמי.
פסוק ו:עַל־כֵּן אֶמְאַס בכל הדיבורים שדיברתי, וְנִחַמְתִּי, אני מתחרט ומצטער עַל דברי שיצאו מפיו של מי שאינו אלא עָפָר וָאֵפֶר, בן-תמותה שפל. אפשרות אחרת: עצמתו של המפגש אתך עוררה אותי למאוס בדברים שייחסתי להם ערך בחיי. בפנייתך אלי מצאתי נחמה על ישיבתי הדואבת בייסורי, בעת שישבתי בעפר ובאפר.
פסוק ז:וַיְהִי אַחַר דִּבֶּר ה' אֶת־הַדְּבָרִים אֶת־הַדְּבָרִיםהָאֵלֶּה אֶל־אִיּוֹב, וַיֹּאמֶר ה' אֶל־אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי: חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ. אני כועס עליכם, כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי, למעני, או: עלי נְכוֹנָה, כראוי כְּעַבְדִּי אִיּוֹב. דיבוריו של איוב שבאו מתוך סבל ומכאוב, היו מוצדקים. איוב ידע גבול גם כשהתריס. להצעתה של אשתו 'בָּרֵךְ' אֱלֹהִים, הוא סירב בתוקף. לעומת זאת, ידידיו, דיברו שלא כהוגן, הן בכך שכדי להצדיק את ה' הם האשימו את איוב באחריות לאשר אירע לו; הן בפנייתם אל דיונים פילוסופיים ותיאולוגיים מופשטים נוכח כאבו הממשי של רֵעם.
פסוק ח:וְעַתָּה קְחוּ־לָכֶם שִׁבְעָה־פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל־עַבְדִּי אִיּוֹב, וְהַעֲלִיתֶם קרבנות עוֹלָה בַּעַדְכֶם, כדי לכפר על עוונותיכם. וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם, כיוון שחטאתם כלפיו, וכן משום שהוא איש תם וישר, כִּי אִם, רק את פָּנָיו אֶשָּׂא, אפנה אליו לטובה, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה, רעה גדולה. רק זכותו תוכל להגן עליכם מהעונש הראוי לכם כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב.
פסוק ט:וַיֵּלְכוּ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וצֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם ה'. הם הקריבו את הקרבנות, ביקשו את סליחתו של איוב, והוא התפלל עליהם, וַיִּשָּׂא ה' אֶת־פְּנֵי אִיּוֹב.
פסוק י:וַה' שָׁב אֶת־שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ. איוב לא נטר לרעיו ולא שמח לאידם, אלא התפלל עליהם. וַיֹּסֶף ה' אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה, כפליים.
פסוק יא:וַיָּבֹאוּ אֵלָיו כָּל־אֶחָיו וְכָל־אַחְיֹתָיו וְכָל־יֹדְעָיו, מכריו לְפָנִים, שחווה את נטישתם בשעת צערו. וַיֹּאכְלוּ עִמּוֹ לֶחֶם בְּבֵיתוֹ, וַיָּנֻדוּ לוֹ, השתתפו בצערו וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ עַל כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר־הֵבִיא ה' עָלָיו. וַיִּתְּנוּ־לוֹ אִישׁ קְשִׂיטָה, מטבע, או: כבשה קטנה אֶחָת, וְאִישׁ נֶזֶם זָהָב אֶחָד.
פסוק יב:וַה' בֵּרַךְ אֶת־אַחֲרִית אִיּוֹב יותר מִכל מה שהיה לו ברֵאשִׁתוֹ. וַיְהִי־לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים וְאֶלֶף־צֶמֶד בָּקָר וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת.
פסוק יג:וַיְהִי־לוֹ שִׁבְעָנָה, שתי שביעיות בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת. מספר הבנים הוכפל, ואילו מספר הבנות נשאר כפי שהיה, אלא שלבנותיו היה צד ייחוד, ועל כן הן נמנות בשמותיהן, שאולי קשורים לענייני יופי:
פסוק יד:וַיִּקְרָא שֵׁם־הָאַחַת יְמִימָה, מאירה כיום וְשֵׁם הַשֵּׁנִית קְצִיעָה, שם בושם וְשֵׁם הַשְּׁלִישִׁית קֶרֶן הַפּוּךְ, כלי לאיפור.
פסוק טו:וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכָל־הָאָרֶץ. וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם. הן היו מיוחסות, יפות וגם עשירות.
פסוק טז:וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי־זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. יהיה אשר יהיה גילו הקודם, חייו הראשונים נהרסו לחלוטין, והחיים החדשים שבהם זכה – אורכם כפליים משבעים השנים הנחשבות כזמן החיים הסטנדרטי של אדם. וַיִּרְאֶה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בְּנֵי בָנָיו במשך אַרְבָּעָה דֹּרוֹת.
פסוק יז:וַיָּמָת אִיּוֹב זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים.
