ביאור חתימת הספר מתוך "קול דודי דופק"

(א) ראה: זוהי התשובה שניתנה על־ידי בורא־עולם לאיוב. כל זמן שאיוב התפלסף, כעבד-הגורל, בדבר שאלת הסיבה והנימוק ודרש גילוי מהות הרע והיה חוזר ושואל ורוגן: מדוע ולמה באים הייסורים? ענה לו הקב"ה נמרצות בה"א השאלה של "הידעת": "מִ֤י זֶ֨ה ׀ מַחְשִׁ֖יךְ עֵצָ֥ה בְמִלִּ֗ין בְּֽלִי־דָֽעַת׃ אֱזָר־נָ֣א כְגֶ֣בֶר חֲלָצֶ֑יךָ וְ֝אֶשְׁאָלְךָ֗ וְהוֹדִיעֵֽנִי׃ אֵיפֹ֣ה הָ֭יִיתָ בְּיָסְדִי־אָ֑רֶץ הַ֝גֵּ֗ד אִם־יָדַ֥עְתָּ בִינָֽה׃ הֲיָדַ֗עְתָּ עֵ֭ת לֶ֣דֶת יַעֲלֵי־סָ֑לַע חֹלֵ֖ל אַיָּל֣וֹת תִּשְׁמֹֽר׃"(איוב לח ב-ד, לט א)? אם אין אתה יודע את האלפא ביתא של היצור, מדוע תתחצף להקשות קושיות על הנהגת העולם?! אבל כשהבין איוב מה מוזרה היא שאלתו, וכמה גדולה בערותו, והודה ולא בוש: "לָכֵ֣ן הִ֭גַּדְתִּי וְלֹ֣א אָבִ֑ין נִפְלָא֥וֹת מִ֝מֶּ֗נִּי וְלֹ֣א אֵדָֽע׃"(איוב מב ג) – גילה הקב"ה לאיש-היעוד את היסוד האמיתי הצפון בייסורים כפי ניסוחה של ההלכה: אמר לו הקב"ה: איוב! אמנם, לעולם לא תבין את סוד ה"מדוע?", סיבת הייסורים ותכליתם. אבל דבר אחד מחובתך לדעת: את יסוד תיקון הייסורים. אם תוכל להתרומם על־ידי הייסורים לדרגה שעד עכשיו לא הגעת אליה, תדע שנועדו המה כאמצעי לתיקון הנפש והרוח. איוב! כששפעו עליך חסדי, בבחינת "הִנְנִ֣י נֹטֶֽה־אֵ֠לֶ֠יהָ כְּנָהָ֨ר שָׁל֜וֹם"(ישעיה סו יב), והיית מאנשי־שם ובעלי השפעה – "ויְַהִי הָאִישׁ הַהואּ גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם"(איוב א ג) – לא מילאת את התפקיד שחסדי הטילו עליך. איש תם וישר היית, ירא א-להים וסר מרע; לא השתמשת בכחך ועשרך לרע; נתת הרבה לצדקה – "צֶ֣דֶק לָ֭בַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁ֑נִי כִּמְעִ֥יל וְ֝צָנִ֗יף מִשְׁפָּטִֽי׃"(איוב כט יד); לא נמנעת מלהמציא עזר וסעד לרבים ועמדת להם בעת צרה ומצוקה – "כִּֽי־אֲ֭מַלֵּט עָנִ֣י מְשַׁוֵּ֑עַ וְ֝יָת֗וֹם וְֽלֹא־עֹזֵ֥ר לֽוֹ׃"(איוב כט יב)? אולם חסרה, לך אותה מידת החסד הגדולה בשני מובנים: א. מעולם לא נשאת בעול הציבור ולא השתתפה בצרתו ויגונו; ב. לא הרגשת את ייסורי-היחיד הסובל. כאיש המחונן בלב־טוב ריחמת לרגע על יתום; כסף רב היה לך, ולא חסרת כלום כשנתת נדבה הגונה. אמנם חסד משמעותו מקיפה יותר מסנטימנט חולף, מרגשנות זולה; חסד תובע יותר מדמעה רגעית, ממטבע קר. חסד – פירושו: התמזגות עם הזולת, הזדהות עם כאבו, הרגשת האחריות לגורלו. מידת-החסד זו לא היתה בך, לא בנוגע אל הרבים ולא ביחסיך עם היחיד.

(ב) היית מן דורו של יעקב (ראה בבא בתרא טו.), אשר נאבק עם לבן, עשו והאיש בנחל-יבק; העזרת לו בעצה ותושיה? מי היה יעקב? – רועה עני. ואתה? – עשיר ובעל השפעה. אילו התייחסת ליעקב באהדה הראויה ובמידת-החסד הנאמנה, – לא היו עוברים עליו ייסורים רבים כל כך. היית בזמנו של משה ונמנית עם יועצי-פרעה. האם נקפת באצבע בשעה שפרעה גזר גזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"(שמות א כב), בשעה שהנוגשים העבידו בפרך את אחיך? שתקת אז ולא מחית, כי יראת להזדהות עם העבדים האומללים. לשלשל להם מטבע – כן, אבל להפוך בזכותם בפומבי – לא. פחדת שמא יאשימוך בנאמנות כפולה. פעלה בדורם של עזרא ונחמיה, מעולי-בבל. אתה, איוב, בעשרך ובהשפעתו יכולת להחיש את תהליך ישוב הארץ ובנין בית-המקדש. ברם, אזנך אטומה הייתה ולא קלטה את הזעקה ההיסטורית של האומה. לא יצאת בסערת-מחאה נגד הסנבלטים, השומרונים ושאר שונאי-ישראל אשר רצו להחריב את הישוב ולכבות את זיק התקווה האחרון של עם ה'. מה עשית בשעה שעולי הגולה קראו ממעמקי-סבל וייאוש: "כָּשַׁל֙ כֹּ֣חַ הַסַּבָּ֔ל וְהֶעָפָ֖ר הַרְבֵּ֑ה וַאֲנַ֙חְנוּ֙ לֹ֣א נוּכַ֔ל לִבְנ֖וֹת בַּחוֹמָֽה"(עזרא נ ד ד)? ישבת בחיבוק-ידיים, לא השתתפת בסבלם של הלוחמים למען היהדות, ארץ-ישראל והגאולה; מעולם לא הבאת קרבן אחד לטובתם; רק לשלומך וטובתך דאגת כל הימים, ורק למענך התפללת והעלית עולות. ”וַיְהִ֡י כִּ֣י הִקִּיפֽוּ֩ יְמֵ֨י הַמִּשְׁתֶּ֜ה וַיִּשְׁלַ֧ח אִיּ֣וֹב וַֽיְקַדְּשֵׁ֗ם וְהִשְׁכִּ֣ים בַּבֹּקֶר֮ וְהֶעֱלָ֣ה עֹלוֹת֮ מִסְפַּ֣ר כֻּלָּם֒ כִּ֚י אָמַ֣ר אִיּ֔וֹב אוּלַי֙ חָטְא֣וּ בָנַ֔י וּבֵרֲכ֥וּ אֱ-לֹהִ֖ים בִּלְבָבָ֑ם"(איוב א ה). הנשאת אף פעם תפילה בעד איש זר מתוך השתתפות בצערו? – לא! התדע, איוב, שהתפילה היא נחלת הכלל, וכי היחיד אינו בא אל המלך להתחנן לו ולבקש את צרכיו מלפניו לבד מאשר יגאל את עצמו מתוך בדידותו והסתגרותו ויסתפח אל הכלל? השכחת, כי התפילה היהודית נאמרת בלשון רבים –"לעולם לישתף איניש בהדי נפשיה ציבורא”(ברכות ל.) – התקשרות נפש בנפש והתלכדות לבבות סוערים. לא ידעת איך להשתמש במטבע התפילה שנקבע על-ידי האומה, לכלול את עצמך עם הרבים ולשאת בעול הזולת. איוב, אם יש את נפשך לדעת את תורת תיקון-הייסורים, עליך להשיג את סוד התפילה המקרבת ה"אני" אל הזולת. לשנן בפיך את נוסחתה המקורית המשתפת את הפרט בחוויית הכלל ולהבין את האידיאה של חסד המתגשמת על ידי המתפלל בהעלאת יחוד אישי ליחדות ציבורית. בפיזור אגורות נוקשות שנתברכת בהן בשפע, לא תצא ידי חובתך. רק על־ידי התפילה בה חװיית-הסבל הכללי תוושע. את תורת-החסד לא הבנת ובזבזת את ברכתי אשר צוויתי אליך. השתדל עתה להשיג את תורת-הסבל. אולי תתקן עכשיו מתוך צער ועגמה, את אשר חטאת לפנים מתוך הרחבת-הלב וגיל מדומה.

(ג) הקב”ה אומר לחברי איוב בפרקנו: ”וְעַתָּ֡ה קְחֽוּ־לָכֶ֣ם שִׁבְעָֽה־פָרִים֩ וְשִׁבְעָ֨ה אֵילִ֜ים וּלְכ֣וּ ׀ אֶל־עַבְדִּ֣י אִיּ֗וֹב וְהַעֲלִיתֶ֤ם עוֹלָה֙ בַּֽעַדְכֶ֔ם וְאִיּ֣וֹב עַבְדִּ֔י יִתְפַּלֵּ֖ל עֲלֵיכֶ֑ם"(איוב מב ח). הנני מנסה את איוב עוד הפעם. ייבחן נא בפומבי; היודע הוא להתפלל עתה על הזולת ולהשתתף בסבלו? הלמד דבר-מה בשעת פורעניות וחרון-אף? האם סיגל לעצמו מטבע חדש של התפילה הכוללת והמקיפה את הרבים? אם יתחנן בעדכם, אז תבוא גאולתו וגם גאולתכם - "כִּ֧י אִם־פָּנָ֣יו אֶשָּׂ֗א"(איוב מב ח). אז תדעו, כי איוב נפדה מן המיצר האגואיסטי ונכנס למרחב הסימפטיה עם הציבור וההצטרפות לזולת, וכי ההתבדלות הופקעה. ובמקומה הופיעה ההתחברות. הפלא הגדול התרחש; איוב עמד פתאום על טיבה של התפילה היהודית. הוא גילה בשעה אחת את לשון הרבים, את מידת-החסד הסוחפת את האדם מרשות היחיד לרשות הרבים. הוא התחיל לחיות את חיי הכלל; לכאוב את מכאוביו, להתאבל על אסונו ולשמוח בשמחתו. ייסורי-איוב מצאו את תיקונם האמיתי בהחלצו מן ההסגר שהיה נתון בו, וחמת א-להים שככה. "וַֽי-הוָ֗ה שָׁ֚ב אֶת־שבית (שְׁב֣וּת) אִיּ֔וֹב בְּהִֽתְפַּֽלְל֖וֹ בְּעַ֣ד רֵעֵ֑הוּ"(איוב מב י).