המשך מענה איוב לאליפז (פרק כד)

בפרקנו מובאת תשובה נוספת של איוב לאליפז.

על אשר הביא לו אליפז ראיה (איוב כב טו) שהקב"ה עושה משפט ברשעים, ממה שעשה בדור המבול ובסדום, איוב מסב תלונתו, למה האריך להם כל כך מלהראות משפט, ועל ידי זה שיחתו דרכם עד כי הוצרך להכריתם ולהמית כל פני תבל יחד זולת נח, ולשרוף כל מדינת סדום. טוב שלא היה מאריך אפו, וכאשר היה מענישם מיד אז היו שבים מדרכם הרעה וחיה יחיו [וכעין שכתב רש"י: "ע֥וֹד לֹֽא־יִזָּכֵ֑ר - בשנה אחת נעקרו. ועל ארכא שניתן להם מתחילה היה איוב קובל, שהרבה מתו ולא ראו בפורענות זה"].

בזה הוסיף התלונה במענה זה מה שלא אמר בדבריו הראשונים.

הגם אם לעת רחוק מאוד יראה פחדו וענשו, גם על זה מרי שיחי יהלוך, למה יעשוק בריותיו להאריך להם אפו ועל ידי זה שיחתו דרכם, ואחר כך ענוש יענוש להם בזעם אפו? לא היה להאריך אף להם ולא היה מכלה אותם כרגע.

מַדּ֗וּעַ מִ֭שַּׁדַּי לֹא־נִצְפְּנ֣וּ עִתִּ֑ים וידעו (וְ֝יֹדְעָ֗יו) לֹא־חָ֥זוּ יָמָֽיו׃
(איוב כד א)

למה לֹא יחשבו בני אדם שנִצְפְּנוּ עִתִּ֑ים מִ֭שַּׁדַּי, ואינו משגיח בעולם, אחרי שְיֹדְעָיו לֹא־ראו יָמָֽיו (ראה בראשית ו ג ורש"י שם על המילה יָמָיו), ימי עברה, שנת שילומים. אחרי שימי עברה הבאים באחרית הימים לא חזו מקדם, אם כן מה להם לחשוב אז, רק שמִשַּׁדַּי נִצְפְּנ֣וּ עִתִּ֑ים.

גְּבֻל֥וֹת יַשִּׂ֑יגוּ עֵ֥דֶר גָּ֝זְל֗וּ וַיִּרְעֽוּ׃
הֵ֤ן פְּרָאִ֨ים ׀ בַּֽמִּדְבָּ֗ר יָצְא֣וּ בְּ֭פָעֳלָם מְשַׁחֲרֵ֣י לַטָּ֑רֶף עֲרָבָ֥ה ל֥וֹ לֶ֝֗חֶם לַנְּעָרִֽים׃
(איוב כד ב,ה)

לכן כל איש אשר הולך משובב בדרך ליבו בלי פחד, נמשל כפרא מִּדְבָּר (ראה ירמיה ב כד), וכן הם רצים בלי מעצור במקום מִּדְבָּר ועֲרָבָה לבקש טרֶף להם ולֶחֶם לַנְּעָרִֽים [ובני נרו יאיר אמר כי עֲרָבָ֥ה מלשון ערב לחיך, מתוק להם הטרף להיות לֶ֝֗חֶם לַנְּעָרִֽים].

בַּ֭שָּׂדֶה בְּלִיל֣וֹ יקצירו (יִקְצ֑וֹרוּ) וְכֶ֖רֶם רָשָׁ֣ע יְלַקֵּֽשׁוּ׃
(איוב כד ו)

בְּלִיל֣וֹ הוא מספוא ומאכל בהמה מעורב ממינים שונים, כמו "אִ֥ם יִגְעֶה־שּׁ֝֗וֹר עַל־בְּלִילֽוֹ"(איוב ו ה). וכיוון שדימה אותם בהמה ופרא אמר שיִקְצוֹרוּ המספוא בשדה אחר לא להם.

"וְכֶ֖רֶם רָשָׁ֣ע יְלַקֵּֽשׁוּ" – הכֶרֶם אשר נוטל ברשע ולא במשפט, יבצרו במלקוש, שהוא הגמר והאיחור, שלא ישאירו בו מאומה לבעליו.

ומספר עוד מן מעשיהם הרעים עד – 

מֵ֘עִ֤יר מְתִ֨ים ׀ יִנְאָ֗קוּ וְנֶֽפֶשׁ־חֲלָלִ֥ים תְּשַׁוֵּ֑עַ וֶ֝אֱ-ל֗וֹהַּ לֹא־יָשִׂ֥ים תִּפְלָֽה׃
(איוב כד יב)

כאשר מֵ֘עִ֤יר ומעורר עצמו (הרשע) ממקומו, מיד אנשים יִנְאָ֗קוּ מפחד.

"וְנֶֽפֶשׁ־חֲלָלִ֥ים תְּשַׁוֵּ֑עַ" – תזעק חמס.

"וֶ֝אֱ-ל֗וֹהַּ לֹא־יָשִׂ֥ים תִּפְלָֽה" – א-להים לא יעשה דין ופלל על הזעקה, כי יאריך להם אפו.

על כן –

הֵ֤מָּה ׀ הָיוּ֮ בְּֽמֹרְדֵ֫י־א֥וֹר לֹֽא־הִכִּ֥ירוּ דְרָכָ֑יו וְלֹ֥א יָ֝שְׁב֗וּ בִּנְתִיבֹתָֽיו׃
לָא֡וֹר יָ֘ק֤וּם רוֹצֵ֗חַ יִֽקְטָל־עָנִ֥י וְאֶבְי֑וֹן וּ֝בַלַּ֗יְלָה יְהִ֣י כַגַּנָּֽב׃
(איוב כד יג-יד)

כמו העושה לאוֹר היום בלי פחד כלל שיראוהו בני אדם ויענישוהו, כן המרידה שלהם היא לנגד א֥וֹר, בגלוי לב, בלי פחד א-להים לנגד עיניו (על פי תהלים לו ג).

וכן לָא֡וֹר יָ֘ק֤וּם רוֹצֵ֗חַ, שאין צריך להמתין עד הלילה שיהיה מכוסה מבני אדם, רק לאור היום, נגד השמש יעשה. 

ובמקום שאין להם חיל נגד הנגזל אז "וּ֝בַלַּ֗יְלָה יְהִ֣י כַגַּנָּֽב" וכו'.

קַֽל־ה֤וּא ׀ עַל־פְּנֵי־מַ֗יִם תְּקֻלַּ֣ל חֶלְקָתָ֣ם בָּאָ֑רֶץ לֹֽא־יִ֝פְנֶה דֶּ֣רֶךְ כְּרָמִֽים׃
(איוב כד יח)

מקרא קשה זה, יש לפרש שמוסב על מה שאמר "יַ֝כִּ֗יר בַּלְה֥וֹת צַלְמָֽוֶת׃"(איוב כד יז), פירוש, החותר (=גונב) רגיל בכך, וניכר לו בַּלְה֥וֹת צַלְמָֽוֶת מן הנחתרים (=מי שגונב מהם) אם יחזיקוהו (=יתפסו אותו). יודע היטב בלהות אלו ועם כל זה לא יפחד מן בהלה זו (=להיתפס), כי קַֽל־ה֤וּא ׀ עַל־פְּנֵי־מַ֗יִם כמו השט באניות ים, מהר חיש יעוף.

והנה הנחתרים יבקשוהו בָּאָ֑רֶץ ובדֶּרֶךְ כְּרָמִֽים ויחלקו עליו רבים (ראה בראשית יד טו) לחפש אנה ואנה, זה ישוטט בדרך זה, וזה בדֶּרֶךְ כְּרָמִֽים, אבל הגנב החותר ישחק למו. ולשון "תְּקֻלַּ֣ל" מלשון "קִיקָלוֹן"(חבקוק ב טז), תְּקֻלַּ֣ל בקלון ושחוק חֶלְקָתָ֣ם אשר חלקו בָּאָ֑רֶץ לחפשו בָּאָ֑רֶץ בדֶּרֶךְ כְּרָמִֽים, והוא לֹֽא־יִ֝פְנֶה דֶּ֣רֶךְ כְּרָמִֽים, רק שט ה֤וּא כמו עַל־פְּנֵי־מַ֗יִם, ועושה הגנב קלון להם, שבכל חפש לא מצאוהו.

צִיָּ֤ה גַם־חֹ֗ם יִגְזְל֥וּ מֵֽימֵי־שֶׁ֗לֶג שְׁא֣וֹל חָטָֽאוּ׃
(איוב כד יט)

צִיָּ֤ה, היא יובש, גַם־חֹ֗ם, גם מֵֽימֵי־שֶׁ֗לֶג יִגְזְל֥וּ, אלו דברים שאינם חשובים כלל ופני תבל מלאה בהם, ואין בהם כוסף כלל להגיעם, עם כל זה יגזלו אותם כי כן הורגלו, לבל יפסקו מלחטוא עד שְׁא֣וֹל. חוטאים המה ואין בהם שום עונש בחייהם.

יִשְׁכָּ֘חֵ֤הוּ רֶ֨חֶם ׀ מְתָ֘ק֤וֹ רִמָּ֗ה ע֥וֹד לֹֽא־יִזָּכֵ֑ר וַתִּשָּׁבֵ֖ר כָּעֵ֣ץ עַוְלָֽה׃
(איוב כד כ)

"יִשְׁכָּ֘חֵ֤הוּ רֶ֨חֶם" – רֶ֨חֶם גם הוא כינוי לשאול, כמו "שְׁאוֹל֮ וְעֹ֢צֶ֫ר רָ֥חַם"(משלי ל טז), רק השאול ישכחהו אשר ע֥וֹד לֹֽא־יִזָּכֵ֑ר ואז תִּשָּׁבֵר כָּעֵ֣ץ עַוְלָֽה. אבל בטרם שאול לא תפסוק החטאה ממנו. 

"מְתָ֘ק֤וֹ רִמָּ֗ה" – שהרִמָּה האוכלת אותו אחר מותו מתוק לו, כי אינו ירא ממנה אם רק נפשו בחייו יברך. לא זכר אחריתו מפני שאין משפט א-להים לנגד עיניו.