פסוק א:ויהי היום. היום המוכן לשיבואו בו מלמדי הזכות והחובה:
פסוק ב:אי מזה. איה המקום אשר תאמר מזה אני בא:
פסוק ג:ועודנו. עם כי הוכה שבר על שבר עודו אוחז בתמימתו:
פסוק ג:ותסיתני. דבר בלשון בני אדם ור״ל קטרגת עליו להשחיתו בחנם מבלי עון כ״א לנסותו:
פסוק ד:עור בעד עור. ר״ל ק״ו הדברים אם דרך אנשים לתת עור בעד עור שאם יבוא מי להכותו בעור פניו הלא ישים ידו על פניו לקבל ההכאה בעור היד ואם כן הוא במקצת גופו אל קצתו ב״ש הוא שיתן האיש את כל אשר לו בעד נפשו וכאומר הנה איוב יחשוב פן נגזר עליו המיתה ונאבד כל אשר לו תמורת נפשו ויעמד חי ולזה מקבל בסבר פנים יפות:
פסוק ה:אל עצמו ואל בשרו. במכאובי הגוף עצמו הקשה מאבדן הבנים והעושר:
פסוק ה:אל פניך. כמו על פניך ור״ל בעבור כעסך יגדף כלפי מעלה:
פסוק ו:הנו בידך. הנה הוא בידך להכותו בעצמו ובבשרו להכאיבו אך שמור את נפשו לבל תצא מגודל הכאב:
פסוק ז:ויצא. להכות את איוב:
פסוק ז:בשחין רע. הכואב ביותר:
פסוק ז:מכף רגלו וכו׳. ר״ל בכל שטח הגוף:
פסוק ח:ויקח לו חרש. איוב לקח בידו שברי חרס לחכך בהם מקומות השחין:
פסוק ח:בתוך האפר. לקרר חמימות השחין:
פסוק ט:עודך. עדיין אתה מחזיק בתמימתך וכאלו אמרה אל תחזיק עוד אלא ברך את ה׳ ובעון זה תמות מיד והנה טובה לך משתחיה ביסורים מכאיבים כאלה:
פסוק י:כדבר וגו׳. תדברי כדבר אחת מנשי הנבלות:
פסוק י:גם את הטוב. ר״ל אם אמנם שדי הרע לנו הנה עוד יבוא מועד אשר נקבל גם את הטוב ולא נוסיף לקבל עוד את הרע:
פסוק י:בכל זאת. עם כי נלקה בגופו ומצא מסית מ״מ לא חטא בשפתיו לברך את ה׳ כאשר הסיתתו אשתו:
פסוק יא:וישמעו. מן המספרים:
פסוק יא:איש ממקומו. כ״א בא ממקומו אל מקום איוב ובהיותם שם נאספו יחד לבוא אל איוב הביתה לנודד עליו בראש וכדרך המיצר בצרת האוהב ואף לנחמו בדברי תנחומין:
פסוק יב:ולא הכירוהו. כי נשתנה מאור פניו בעבור רוב הצרות והמכאובות:
פסוק יב:ויקרעו איש. כל אחד קרע מעילו וזרקו עפר למעלה מראשיהם לאויר השמים כי כן היה להם מנהג אבלות וצער:
פסוק יג:לארץ. על הקרקע לצער בצערו:
פסוק יג:ואין דובר. אין מי בהם דובר אליו דבר כי ראו אשר גדל הכאב מאד ולא מצאו עדיין מקום לנחמו: