א וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים לְהִתְיַצֵּ֖ב עַל־יְהוָ֑ה וַיָּב֤וֹא גַֽם־הַשָּׂטָן֙ בְּתֹכָ֔ם לְהִתְיַצֵּ֖ב עַל־יְהוָֽה׃ ב וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־הַשָּׂטָ֔ן אֵ֥י מִזֶּ֖ה תָּבֹ֑א וַיַּ֨עַן הַשָּׂטָ֤ן אֶת־יְהוָה֙ וַיֹּאמַ֔ר מִשֻּׁ֣ט בָּאָ֔רֶץ וּמֵהִתְהַלֵּ֖ךְ בָּֽהּ׃ ג וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־הַשָּׂטָ֗ן הֲשַׂ֣מְתָּ לִבְּךָ֮ אֶל־עַבְדִּ֣י אִיּוֹב֒ כִּי֩ אֵ֨ין כָּמֹ֜הוּ בָּאָ֗רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֣ר מֵרָ֑ע וְעֹדֶ֙נּוּ֙ מַחֲזִ֣יק בְּתֻמָּת֔וֹ וַתְּסִיתֵ֥נִי ב֖וֹ לְבַלְּע֥וֹ חִנָּֽם׃ ד וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר ע֣וֹר בְּעַד־ע֗וֹר וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר לָאִ֔ישׁ יִתֵּ֖ן בְּעַ֥ד נַפְשֽׁוֹ׃ ה אוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֥ע אֶל־עַצְמ֖וֹ וְאֶל־בְּשָׂר֑וֹ אִם־לֹ֥א אֶל־פָּנֶ֖יךָ יְבָרֲכֶֽךָּ׃ ו וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־הַשָּׂטָ֖ן הִנּ֣וֹ בְיָדֶ֑ךָ אַ֖ךְ אֶת־נַפְשׁ֥וֹ שְׁמֹֽר׃ ז וַיֵּצֵא֙ הַשָּׂטָ֔ן מֵאֵ֖ת פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיַּ֤ךְ אֶת־אִיּוֹב֙ בִּשְׁחִ֣ין רָ֔ע מִכַּ֥ף רַגְל֖וֹ עד (וְעַ֥ד) קָדְקֳדֽוֹ׃ ח וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ חֶ֔רֶשׂ לְהִתְגָּרֵ֖ד בּ֑וֹ וְה֖וּא יֹשֵׁ֥ב בְּתוֹךְ־הָאֵֽפֶר׃ ט וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִשְׁתּ֔וֹ עֹדְךָ֖ מַחֲזִ֣יק בְּתֻמָּתֶ֑ךָ בָּרֵ֥ךְ אֱלֹהִ֖ים וָמֻֽת׃ י וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֗יהָ כְּדַבֵּ֞ר אַחַ֤ת הַנְּבָלוֹת֙ תְּדַבֵּ֔רִי גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל בְּכָל־זֹ֛את לֹא־חָטָ֥א אִיּ֖וֹב בִּשְׂפָתָֽיו׃ יא וַֽיִּשְׁמְע֞וּ שְׁלֹ֣שֶׁת ׀ רֵעֵ֣י אִיּ֗וֹב אֵ֣ת כָּל־הָרָעָ֣ה הַזֹּאת֮ הַבָּ֣אָה עָלָיו֒ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אִ֣ישׁ מִמְּקֹמ֔וֹ אֱלִיפַ֤ז הַתֵּימָנִי֙ וּבִלְדַּ֣ד הַשּׁוּחִ֔י וְצוֹפַ֖ר הַנַּֽעֲמָתִ֑י וַיִּוָּעֲד֣וּ יַחְדָּ֔ו לָב֥וֹא לָנֽוּד־ל֖וֹ וּֽלְנַחֲמֽוֹ׃ יב וַיִּשְׂא֨וּ אֶת־עֵינֵיהֶ֤ם מֵרָחוֹק֙ וְלֹ֣א הִכִּירֻ֔הוּ וַיִּשְׂא֥וּ קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ וַֽיִּקְרְעוּ֙ אִ֣ישׁ מְעִל֔וֹ וַיִּזְרְק֥וּ עָפָ֛ר עַל־רָאשֵׁיהֶ֖ם הַשָּׁמָֽיְמָה׃ יג וַיֵּשְׁב֤וּ אִתּוֹ֙ לָאָ֔רֶץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְשִׁבְעַ֣ת לֵיל֑וֹת וְאֵין־דֹּבֵ֤ר אֵלָיו֙ דָּבָ֔ר כִּ֣י רָא֔וּ כִּֽי־גָדַ֥ל הַכְּאֵ֖ב מְאֹֽד׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיְהִי הַיּוֹם, לאחר שאיוב איבד את רכושו ואת רוב משפחתו, וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל־ה'. הם נאספו לעמוד לפניו כמו במסדר צבאי מפעם לפעם. וַיָּבוֹא שוב גַם־הַשָּׂטָן בְּתֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל־ה'.
פסוק ב:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל־הַשָּׂטָן: אֵי מִזֶּה, מאין תָּבֹא? וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת־ה' וַיֹּאמַר: מִשֻּׁט, משיטוט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ.
פסוק ג:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל־הַשָּׂטָן: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל־עַבְדִּי אִיּוֹב? הסתכל עליו, כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר, יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע, וְאחרי כל האסונות שקרו לו עֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ. וַתְּסִיתֵנִי פיתית אותי בוֹ לְבַלְּעוֹ, להשחית אותו חִנָּם, שהרי התברר שכל זה אינו מגיע לו. מה תאמר עליו עכשיו?
פסוק ד:
וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת־ה' וַיֹּאמַר: עוֹר בְּעַד־עוֹר. אדם מוכן לתת את עורו של זולתו במקום עורו שלו. לחלופין, משל רווח הוא: אדם מסוכך בעור ידיו להגן על עור ראשו או אבר חיוני אחר מפגיעה, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ. פגיעותו של האדם מרוכזת בו עצמו. במאבקו לשרוד הוא יסכים לתת הכול תמורת חייו. עד כה נפגעו רק ילדיו ורכושו אבל הוא עצמו נשאר כפי שהיה, ולכן הוא מברך את ה'.
פסוק ה:
אוּלָם שְׁלַח־נָא יָדְךָ וְגַע אֶל־עַצְמוֹ וְאֶל־בְּשָׂרוֹ,אִם־לֹא כשהוא עצמו ייפגע אֶל־פָּנֶיךָ, ישירות 'יְבָרְכֶךָּ', שוב, בלשון הפוכה.
פסוק ו:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל־הַשָּׂטָן: הִנּוֹ בְיָדֶךָ. הרשות נתונה לך להציק לו ככל רצונך, אַךְ אֶת־נַפְשׁוֹ שְׁמֹר. עליך לשמור שיישאר בחיים.
פסוק ז:
וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה', וַיַּךְ, השטן הכה אֶת־אִיּוֹב בִּשְׁחִין, מחלת עור, רָע מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ. מחלה זו אינה רק מציקה בכאביה לסובל ממנה; היא גם מרחיקה אותו מאחרים, וכך הוא נותר אומלל, בודד ובזוי. כל עורו גירד. מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ.
פסוק ח:
על כן – וַיִּקַּח־לוֹ חֶרֶשׂ, חרס לְהִתְגָּרֵד בּוֹ, וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ־הָאֵפֶר. הגרד שגורם השחין והפציעות הנובעות ממנו מחמירים בעת לבישת בגדי הצמר, שהיו מקובלים בימי איוב. האפר הדק הוא משענת רכה ועדינה למי שעורו מודלק, והמגע בו הקל על הכאבים ועל הגירוד הקשה.
פסוק ט:
וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ: אחרי כל הייסורים הללו עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ ונשאר ירא ה'?! 'בָּרֵךְ' אֱלֹהִים וָמֻת. אלוקים יעניש אותך עונש מוות על קללתך, ואז תיפטר מייסוריך ותמצא מנוחה במותך. אשת איוב יודעת שאין דרך לחמוק מן הייסורים שאלוקים מביא, אלא במעין התאבדות.
פסוק י:
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי, והרי את אשה הגונה. גַּם, האם אֶת־הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת־הָרָע לֹא נְקַבֵּל?! האם אנחנו מתנים עם אלוקים שנעבוד אותו רק אם יעניק לנו מטובתו? בְּכָל־זֹאת, למרות כל מה שקרה לו, לֹא־חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו. חייו אינם חיים, והוא איש שבור, מיוסר וחולה, ואף על פי כן לא הוציא מפיו דיבור מגונה.
פסוק יא:
וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו, וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ: אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי, שבא מן העיר תימן שבארץ אדום, וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי, וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד־לוֹ, להשתתף בצערו וּלְנַחֲמוֹ ככל יכולתם.
פסוק יב:
וַיִּשְׂאוּ אֶת־עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק לכיוונו, וְלֹא הִכִּירֻהוּ. הם ראו שכל סביבתו הרוסה, והוא עצמו מוכה שחין, ומן הסתם ערום או ערום למחצה מחמת כאבי השחין, וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ, וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ, וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל־רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה. הם התאבלו בדרכים שונות נוכח המראה הקשה.
פסוק יג:
וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ, על הארץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת, וְאֵין־דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר. הם לא פתחו בדברים, כִּי רָאוּ כִּי־גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד, וכאשר הכאב גדול, כל דיבור גורם מועקה ומכאוב. בינתיים ישבו, המתינו וכאבו את כאבו מתוך ידידות.