תקופתו של איוב

לאחר שרפרפנו על 'בעיית הגמול' בתנ"ך הגיע הזמן להיכנס לספר איוב שכל כולו עוסק בבעיה זו.

אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע.
(איוב א א)

דומה, שבכל ספר שנלמד בתנ"ך, שאלתנו הראשונה תהיה: מתי והיכן התרחשו מאורעות הספר?

בדרך כלל התשובה נמצאת כבר בפתיחת הספר. ניקח כדוגמא את פתיחת הספרים הראשונים בנביאים אחרונים (שאינם לפי סדר הזמנים כפי שנמצא בנביאים ראשונים):

ספר ישעיה:

חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה.
(ישעיה א א)

או ספר ירמיה:

דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן:
אֲשֶׁר הָיָה דְבַר י-הוה אֵלָיו בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ.
וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי.
(א א-ג)

בפתיחת ספר איוב אמנם מוזכר מקום (שלא ברור כלל היכן הוא) אך אין שום איזכור לתקופה:

אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ...

מקומו של איוב

ביחס למקומו - ארץ עוץ, כלל לא ברור היכן נמצא מקום זה. שם זה נזכר שלש פעמים בספר בראשית, כשם לבני אדם, אך בשלש רשימות נפרדות:

    א. זהו בנו בכורו של ארם, שהוא בנו הקטן של שם (בראשית י כג).

    ב. הוא גם בנו בכורו של נחור אחי אברהם.

    ג. נזכר גם כבנו בכורו של דישן, שהוא בנו הקטן של שעיר החורי (בראשית לו כח).

רש"י מבין שמקומו הוא בארם, ואילו ה'אבן עזרא' וגם הרמב"ן מקשרים אותו לבני עשו, בעיקר על סמך הפסוק באיכה: 'שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת-אֱדוֹם יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ...' (איכה ד כא).

בהמשך הדברים נעסוק בשיטת הרמב"ם הסובר שאיוב הינו משל בלבד. וביחס למקומו של איוב בארץ עוץ כותב: "איש היה בארץ עוץ... והוא צווי בעצה ובהנהגה עצו עצה, וכאלו יאמר לך השתכל בזאת העצה והתבונן בו"(מורה נבוכים ג כב). לדבריו, זהו איננו מקום גיאוגרפי, אלא המלצה לקורא להתבונן בעיון במסקנות הספר.

תקופתו של איוב

לא נתעמק כעת במקומו של איוב אלא נתמקד בתקופה בה אירע הסיפור. את התשובה לא נקבל במהלך הספר, אך רבותינו עסקו בכך בהרחבה במסכת 'בבא בתרא' (יד-טו). אך דומה, שעיון בסוגית הגמרא, אך יגביר את הבלבול והמבוכה בנושא הנדון:

א. משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב. מסייעא ליה לר' לוי בר לחמא, דא"ר לוי בר לחמא:
איוב בימי משה היה, כתיב הכא (=כתוב כאן): (איוב י"ט) מי יתן אפוא ויכתבון מלי, וכתיב התם(=וכתוב שם): "ובמה יודע אפוא..."(שמות לג).
ב. יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' (=ישב חכם לפני ר') שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה...
ג. תנאי (=מחלוקת תנאים) היא; דתניא (=ששנינו), רבי אלעזר אומר: איוב בימי שפוט השופטים היה...
ד. רבי יהושע בן קרחה אומר: איוב בימי אחשורוש היה...
ה. רבי נתן אומר: איוב בימי מלכות שבא היה...
ו. וחכמים אומרים: איוב בימי כשדים היה,
ז. ויש אומרים: איוב בימי יעקב היה, ודינה בת יעקב נשא...
וכולהו תנאי סבירא להו דאיוב מישראל הוה (=וכל התנאים סבורים שאיוב מישראל היה), לבר (=חוץ) מ'יש אומרים'...
ח. רבא אמר: איוב בימי מרגלים היה,
ט. רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: איוב מעולי גולה היה, ובית מדרשו בטבריא היה...

מסוגיא זו, ציטטנו בדילוגים תשע דעות שונות. מה ניתן ללמוד מכך?

ישנן בסוגיא מגוון דעות החל מתקופת האבות ועד תקופת עולי הגולה. הרושם הוא שכמעט בכל תקופה שנרצה, נמצא דעה שמייחסת את איוב לתקופה זו... דרך הלימוד של התנאים והאמוראים איננה מתוך מחקר היסטורי, אלא מסתמכת על השוואת מילים - מצאנו מילה באיוב ומצאנו מילה זו בתקופה כלשהי. להדגמת הענין הבאנו רק את דרך הלימוד שאיוב היה בתקופת משה (המילה "איפוא" היא מילת הקישור).

הקשר לאיוב באמצעות השוואת מילים בלבד?

ולכאורה, דרך לימוד זו תמוהה, שהרי ניתן למצוא מילה זו במקומות נוספים. ואכן הגמרא מקשה כן:

ואימא (=ואמור): בימי יצחק, דכתיב: "מי אפוא הוא הצד ציד"? ואימא: בימי יעקב: דכתיב (=שכתוב): "אם כן אפוא זאת עשו"? ואימא בימי יוסף, דכתיב איפה הם רועים? (וצריך עיון על ההשוואה אפוא-איפה).

משאלת הגמרא נראה כי היא שוללת דרך לימוד זו, אך אין הדבר כן, שהרי תשובת הגמרא לשאלה זו, היא:

לא סלקא דעתך (=לא תעלה על דעתך [אחרת]), דכתיב: "מי יתן בספר ויוחקו", ומשה הוא דאיקרי (=שנקרא) מחוקק, דכתיב (=שכתוב): "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון".

הגמרא איננה שוללת דרך לימוד זו, אלא מסבירה כי ישנה מילה נוספת המתאימה למשה בלבד. כך שגם למסקנת הסוגיא, הלימוד הוא בדרך של השוואת מילים, והדבר נראה תמוה.

הסבר הרב אופיר סעדון

הרב אופיר סעדון טוען כי הלימודים השונים אינם רק על בסיס של מילה משותפת, אלא יש בהפניה זו משום הצבעה על אישיות שעסקה באופן בולט בשאלת הטוב והרב בעולם. הפניית הגמרא לפסוק המזכיר את המילה 'אפוא' טומנת בחובה התייחסות לבקשתו של משה לידע מפני מה יש צדיק ורע לו. באותו עניין נזכרת לא רק המילה 'איפא' אלא גם בקשתו של משה להבין את סודו של ספר איוב:

וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה: וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה: וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא...
(שמות לג יג-טז)

וכדרשת חז"ל: "הודיעני נא את דרכיך - אמר לפניו: רבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו ?" (ברכות, ז.).

מילת הקישור 'אפוא' מחברת את משה לאיוב, בכך ששניהם עמלו וטרחו להבין את מידת הצדק בעולם. אך הגמרא טוענת שאין די בכך, שהרי מילה זו נמצאת גם אצל יצחק, יעקב ויוסף, לכן מביאה מילת חיבור נוספת - 'מחוקק'. נראה, שגם במילה מחוקק יש חיבור רעיוני לספר איוב: מילה זו נמצאת בברכה לשבט גד:

וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד: וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת י-הוה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵלץ
(דברים לג כ-כא).

ומפרש רש"י:

וירא ראשית לו - ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כבוש הארץ.
כי שם חלקת מחקק - כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה.
ספון - אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה, שנאמר (לקמן לד, ו) ולא ידע איש את קבורתו.

ומסביר הרב אופיר:

משה רבנו לא זכה להכנס לארץ. לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר בהם עמל וטרח בחינוכו של עמו גזר עליו ה' שלא ייכנס לארץ. וכל כך למה? לאור עוצמתו הרבה של העונש התקשו פרשני המקרא להציע חטא מתאים אשר יצדיק גזרה נוראה זו. ולפיכך כמספר הפרשנים מספר החטאים...
דומה כי סוגייתנו מציעה פירוש מקורי וייחודי לאי כניסתו של משה לארץ. משה כאיוב סבל לא משום שחטא אלא משום שכך גזרה חכמתו. מקום קבורתו של משה הינו אלגוריא נפלאה לסיבת קבורתו (מותו). כשם שסיבת מותו אינה ידועה כך מקום קבורתו אינו ידוע.

ספר איוב כולל מהלך א-להי אשר הגיבור הטראגי כלל אינו מודע אליו, וכך ניתן למצוא בכל הדמויות המקראיות המוזכרות.

היבט הסטורי לקשר בין איוב למשה

אך אם הארכנו בדעה המקשרת בין איוב למשה, מבחינת נושא הספר, הרי חז"ל קשרו זאת גם בהיבט ההיסטורי, שיסייע רבות בהבנת עומק הסיפור שנסתר מעינינו:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי סימאי: שלשה היו באותה עצה (של פרעה), אלו הן: בלעם איוב ויתרו. בלעם שיעץ - נהרג, איוב ששתק - נידון ביסורין, ויתרו שברח - זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית.
(סנהדרין קו.)

איוב עובר נסיון קשה בפתיחת הספר. הכתוב לא טורח להסביר על מה ולמה. אנו נעסוק, בע"ה, במטרת הנסיון. אך לא ברור מדוע דווקא איוב 'זכה' לכך, ומדוע עליו לעבור סבל כה רב. אין דבר שאין לו פשר וגמרא זו מביאה את הסיבה לכך: 'איוב ששתק - נידון ביסורין'. קשה לדעת מנין ידעה זאת הגמרא, האם ישנו מידע היסטורי שעבר מדור לדור, אך דומה, שחייבים למצוא לדבר גם סימוכין במסתרי הכתובים. ניתן למצוא קישורים רבים בין הסיפורים השונים של מכות איוב ומכות מצרים, (נביא זאת עוד בע"הלאחר שנלמד את שני הפרקים הראשונים). נביא כמה דוגמאות לכך:

1. אצל פרעה: וה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה, אצל איוב: עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם.
2. פרעה: בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד... וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם, איוב: הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם.
3. פרעה: ויּוֹלֶךְ ה' אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, איוב: וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת.

הדמיון הרב בין הסיפורים מחזק את ההקשר בין האירועים. אך כדרכם של סיפורי המקרא, ההקשר גם מחייב לחפש את ההבדל, שאכן קיים בצורה ברורה.

ההבדל: פרעה מתכחש לה' כל הזמן – "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'...".

בניגוד לו, איוב תפס את העקרון ומודה בצדקתו של ה' – "וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת ה' וַיֹּאמַר: יָדַעְתִּי כִּי-כֹל תּוּכָל וְלֹא-יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה. מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי-דָעַת? (איוב אומר את זה כנגד עצמו ולא כנגד ה' כפי שפרעה אמר) לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע. שְׁמנגד עצמו). לְשֵׁמַע-אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי ראתך".

ולכן – בעוד שאצל פרעה לאחר ים סוף - "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם עַד-אֶחָד".

הרי שאצל איוב, שלמד את הלקח והודה בטעותו והאמין בה' – "וה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה...".

אך דומה, שההקשר מסביר לא רק את טיבן של המכות אלא גם את פשרן, ואולי פותח פתח להבנת סוד הספר, שאיננו מתגלה במלואו גם לאחר התגלות ה' בסוף הספר, 'איוב ששתק - נידון ביסורין'. ומדוע?

מובא ב'שיחות מוסר' (מאמר ז, פרשת נח תשל"ב):

טעמו של איוב ששתק היה, שידע שלא יועיל מאומה אם ימחה. הראיה לכך מיתרו, שברח ולא מחה. משראה איוב שאין בידו למנוע מאומה - שתק. ועל זה באו לו יסורי איוב, להורות לו על טעותו, וכמו שביאר הרב מבריסק זצ"ל (חידושי הגרי"ז סימן ריח): הרי לאיוב היה הסבר וטעם לשתיקתו; לטענתו, אין עם מי לדבר, ולא היה מועיל מאומה בכך שימחה או יברח, ולכן הוא שתק. ועל כן קיבל ייסורים, כי דרכו של אדם המתייסר הוא לזעוק, למרות שאין בכך תועלת. ובכך רמזו לאיוב: 'אם היית באמת כואב על הריגת ילדי ישראל, היית זועק'. למדנו מכך - שהמתייסר זועק מחמת יסורין, הגם שיודע הוא שאין תועלת בזעקתו, אלא שטבע האדם כך הוא. על כן באו יסורין לאיוב, להורות לו שהצרות של כלל ישראל צריכות להיות כצרותיו שלו! וצריך היה לזעוק זעקה גדולה כל כך, כמו זו היוצאת מיסורי איוב".

הרב אבינר דן אף הוא בענין זה -

איוב שתק כי הבין שהעצה רעה, אבל חשש לדבר ולאבד את תפקידו ...אחר כך סבל צרות רבות, וכשסבל כבר לא שתק, אלא זעק עד לב השמים. כשה' פונה לאיוב הוא נוזף בו: "מי זה..." (איוב לח ב), וזו מידה כנגד מידה: בזמנו אתה שתקת, עכשיו ה' שותק!
יש מצבים שבהם אסור לשתוק, אסור להישאר ניטרלי. בזמן משפט ארלוזורוב, יצא מרן הרב קוק באופן נחרץ וקבע שסטבסקי חף מפשע. כל דעת הקהל היתה נגד הרב. בעיתונים ובמודעות קיר יצאו כרזות: 'אוי לו לדור שרבניו תומכים ברוצחים'. אמרו לרב שהוא מאבד את התמיכה של כל חוגי העבודה בארץ. ענה מרן הרב, שאין ברירה חייבים להציל נפש. גם ביאליק היה בטוח בחפותו של סטבסקי, אך הוא חשש מלדבר, לא רצה לאבד את אהדת הקהל...
(פירוש הרב אבינר לספר קהלת עמ' 111)

ה'עיני שמואל' תירץ שהסיבה שאיוב נידון בייסורים נחשבת למידה כנגד מידה באופן אחר, שכן מבואר באיוב, שהשטן התייצב לקטרג על איוב בראש השנה. ובדרך כלל, הקב"ה מגן ומסנגר על חסידיו ושומרם מכל צרה. אולם איוב ששתק, נידון אף הוא בשתיקה, בכך שהקב"ה שתק בדינו ולא סינגר עליו להצילו מול קטרוג השטן, ולכן הגיע לו הייסורים הנוראים.

ומובא ב'זוהר הקדוש' (בא לג) שאיוב היה מיועציו הקרובים לפרעה, וכשקם פרעה על ישראל ואמר הבה נתחכמה לו, היה רוצה להרוג אותם, אמר איוב לפרעה: אל תעשה כן אלא קח את ממונם, ותשלוט על גופם בעבודה קשה ולא תהרוג אותם, אמר הקב''ה לאיוב חייך שבאותו הדין שדנת תהיה נידון, תחילה איבד הקב''ה את ממונו כנגד מה שיעץ לפרעה ליטול את ממונם, ואח''כ ייסר אותו בייסורים, כנגד ויעבידו את ישראל בפרך.

עד כאן הארכנו בשיטה אותה מאמץ הרמב"ן שאיוב היה בתקופתו של משה.

לימודים נוספים מהגמרא בבבא בתרא

מסוגית הגמרא לא החכמנו רבות לקביעה וודאית של תקופתו, אך בכל זאת ניתן ללמוד כמה דברים חשובים לענינו של איוב:

לדעת 'יש אומרים' המסר אוניברסלי

ישנה מחלוקת אם איוב היה מבני ישראל. לדעת כל הדעות מלבד ה'יש אומרים' איוב היה מישראל. לדעת ה'יש אומרים' וודאי המסר של הספר הוא אוניברסלי וכלל עולמי, ואין לו קשר לעמנו בלבד!

החכמים מקשרים את איוב באופן רעיוני ולא רק הסטורי

במבט ראשון נדמה לנו כי מטרתה של הסוגיא היא לקבוע את זמנו של איוב. נראה לי שאין כאן שעור בהיסטוריה, ומטרת הדעות היא שונה. ראשית, נוכיח שאין כאן סוגיא היסטורית בלבד:

הדעה הראשונה שהבאנו קבעה כי איוב היה בזמנו של משה. אך ישנה דעה נוספת, הדעה השמינית, שקבעה כי איוב היה בימי המרגלים. וכי מתי חיו המרגלים, האם לא בתקופתו של משה? אם כן מה ההבדל בין הדעות?

לכן, נראה לומר כי מטרת התנאים ללמדנו על קווי דמיון רעיוניים בין איוב לתקופות השונות. אם קבענו ש'איוב בימי מרגלים' הכוונה שיש קשר רעיוני בין סיפור איוב לסיפור המרגלים.

השוואה בין איוב לסיפור משפחת נעמי במגילת רות

כדי להבהיר ענין זה, כבר הארכנו בהבנת הקשר העמוק שבענין בענין משה. אך אדגים זאת בשיטה נוספת, בבחינת "על פי שני עדים יקום דבר":

אחת מן הדעות שהבאנו (הדעה השלישית) היא דעתו של רבי אלעזר הטוען כי "איוב בימי שפוט השופטים היה". למרות שנדמה כי הוא מחבר אותנו לספר שופטים, אך פתיחה זו היא דווקא פתיחתה של מגילת רות! נוכל למצוא קווי דמיון רבים בין מגילת רות לספר איוב:

1. בשני הסיפורים מדובר על משפחה מוצלחת מכל הבחינות שבבת אחת מאבדת הכל, גם את הנפש וגם את הרכוש, ונותרת ללא סיכוי ריאלי להשתקם מחדש.
2. שני הסובלים מתאוננים על מר גורלם, מתוך הכרה שהקב"ה עומד מאחורי הקורות אותם. הלשון בה משתמשים שניהם, דומה להפליא: איוב נושא משלו בדבריו "חי א-ל הסיר משפטי וש-די המר נפשי"(איוב כז ב), ונעמי מקוננת, "כי המר ש-די לי מאד". חשוב להדגיש כי שני ספרים אלו הם היחידים בכל פרקי הפרוזה המקראית, שהקב"ה נקרא בהם בשם "ש-די".
3. בשני הסיפורים מגיבה הסביבה בתדהמה נוכח הטרגדיה, שהשפיעה אף על מראם החיצוני של הסובלים: על רעי איוב נאמר - "וישאו את עיניהם מרחוק ולא הכירהו, וישאו קולם ויבכו"(איוב ב יב), ועל נשות בית לחם, "ותהם כל העיר עליהן, ותאמרנה: הזאת נעמי?"(רות א יט).
4. לשני הסיפורים "סוף טוב" - המשפחה החרבה קמה לתחייה (לאיוב נולדים ילדים, ולנעמי - מעין נכד).
5. ישנה הקבלה גם באופן הגעת הישועה: איוב רואה בנים עד ארבעה דורות (איוב מב טז), והמגילה מסתיימת בדור הרביעי של נעמי - דוד. לאיוב נולדים "שִׁבְעָ֥נָה בָנִ֖ים"(איוב מב יג), ובמקביל, נשות בית לחם מעידות על רות -"אשר היא טובה לך משבעה בנים"(רות ד טו).

השוואות אלו עמדו לפני רבי אלעזר, הטוען "איוב - בימי שפוט השופטים היה". נראה, כי כל עומקו של מדרש זה לא בא אלא להשוות בין סיפור איוב וסיפור נעמי. אך דווקא מתוך הדמיון, יש להתבונן גם בשוני הגדול (כפי שראינו גם בסיפור פרעה).

אנו שואלים מה חולל את השינוי, ומה שיקם משפחה זו?

תשובת מגילת רות היא: החסד האנושי! כל כולה של המגילה מעשי חסד: רות עושה חסד עם נעמי בהישארותה עימה, בועז גומל חסדים לרות בשדה, נעמי עושה חסד בחפשה פתרון לרות, ורות עושה חסד עם בועז בכך שנישאת לו, ולא נאריך בכך. מגילה זו מלמדת אותנו כי מעשי החסד האנושיים יכולים להוציא את האדם ממצב שנראה אבוד לחלוטין, וממצב זה יוצא מלך ישראל - דוד מלך ישראל חי וקים!

לאורך כל ספר איוב, עוסקים איוב ורעיו בהעלאת רעיונות פילוסופיים. אין בספר ולו גם פעולה אחת הנעשית על מנת לשקם את החורבן. זירת ההתרחשות של המסופר בספר היא חדר הדיונים בלבד. אף הפתרון המוצג בסופו של דבר, פתרון פילוסופי הוא. איוב לא ידע מעולם את שידענו אנו, עוד בטרם ניחתה עליו הרעה: כל הצרות שנחתו עליו בזו אחר זו, אינן אלא תוצאות ה'ויכוח' שבין ה' לשטן, האם יחזיק איוב בתומתו נוכח צרות אלו. אין הקב"ה מגלה לאיוב את הפתרון הספציפי למקרהו, אלא עוסק בשאלה הכללית: יכולת האדם לבוא בטענות אל מול הבורא הנשגב והנורא. סיפורו של איוב הינו דוגמא, אחת מני רבות, לסבל שבא על האדם בלא שיבין מדוע, והקב"ה מבקש להבהיר את התמונה הכללית: גם כאשר האדם איננו מבין, אין הוא זכאי לטעון כלפי הקב"ה. שכן, מי הוא האדם, שיסודו מעפר וסופו לעפר, שימיו כצל עובר, שיעמוד מול מלך א-ל חי וקיים? ...רק לאחר שמודה איוב - "ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזימה... לכן הגדתי ולא אבין נפלאות ממני ולא אדע", הגיעה העת להשלים את המעגל - "ויסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה"(איוב מב י). כשם שלא היתה סיבה ישירה לפורענות, כך לא היתה סיבה ישירה לישועה.

ספר איוב מתבונן, אפוא, בטרגדיה האנושית מנקודת מבט א-להית. הקב"ה, קורא הדורות מראש, מגיד מראשית אחרית, מנהיג את עולמו על פי רצונו, רצון "א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". לא האדם, בעל הראייה המצומצמת ותוחלת החיים הקצרה, הוא שישפוט את א-להיו. לא תמיד יכריעו מעשיו באופן ישיר את גורלו. גם אם איננו מבין, עליו להכיר את מקומו. "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו... ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ"(תהילים ח).

שני הספרים מלמדים שאין להיכנס לייאוש גם במצב אנוש, אך התיקון יכול לבוא בזכות מעשי האדם וגם בזכות החסד הא-להי, ואולי שניהם גם יחד. כשרבי אליעזר קבע כי "איוב בימי שפוט השופטים היה" הוא רצה ללמדנו, כי כשבאים ללמוד את ספר איוב יש גם לפתוח את מגילת רות במקביל, ולהבין שיש קשר והשלמה בין שני ספרים אלו.

איוב לא היה ולא נברא?

מכל הדעות שהובאו בסוגיא ישנה דעה אחת יוצאת דופן, הטוענת כי אין לחפש את סיפורו של איוב במפת ההיסטוריה, שהרי "איוב לא היה ולא נברא, משל היה".

דעה זו דורשת דיון נפרד, וכבר הארכנו מאד בנושא זה, ועל כן נדון בכך במאמר הבא...