Notice: Undefined offset: 32 in /var/www/html/server/929/perushim.php on line 32

Warning: array_map(): Argument #2 should be an array in /var/www/html/server/929/perushim.php on line 33
 תנ"ך על הפרק - משלי לב - המשך ההקדמה - בעיית תורת הגמול בתנ"ך / הרב שמואל בירנבוים שליט"א

תנ"ך על הפרק

משלי לב

749 / 929
היום

הפרק


Warning: include(./data/perakim/v200/Prov/32.html): failed to open stream: No such file or directory in /var/www/html/929/sync-view.t.xml on line 57

Warning: include(): Failed opening './data/perakim/v200/Prov/32.html' for inclusion (include_path='.:/usr/share/php://var/www/html/server/929') in /var/www/html/929/sync-view.t.xml on line 57

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב שמואל בירנבוים שליט

המשך ההקדמה - בעיית תורת הגמול בתנ"ך

ראינו כי גדולי המאמינים, אברהם אבינו ומשה רבינו, תמהו וחקרו את הצדק הא-להי. אך הם אינם היחידים, וכמעט כל גדולי הנביאים עסקו בשאלה זו. הרב יעקובסון חיבר ספר בנושא ובו מאמר נרחב העוסק בענין זה ("לבעית הגמול במקרא" עמ' 42-58). אנו נביא סקירה קצרה, ולא מקיפה בענין, על מנת להראות את ההיקף הנרחב של הדיון בבעיה (ונתמקד כעת בהצגת הבעיה, ולא בפתרונה!), ואת ההיבטים השונים לבעיה, לאורך התקופות השונות.

נפתח בספרי החכמה המיוחסים לשלמה המלך, וראשון שבהם ספר קהלת. נביא ציטוטים אחדים מדבריו.

וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע.
(קהלת ג טז)

לפחות במקום אחד יש לצפות למצוא צדק מוחלט, והוא בבית המשפט. והנה גם שם אין צדק והרשע שולט. אף אנו בימינו לא פעם תמהים על פסיקותיהם של שופטים נכבדים וחשים כי לא נעשה משפט צדק.

במקום אחר מציג שלמה המלך את הבעיה כפי שהיא:

אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ
(קהלת ז טו)

ובהמשך:

יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים.
(קהלת ח יד)

הצדיק האובד בצדקו והרשע המאריך ברעתו - זהו המינוח המקראי לדברי רבי יוחנן בשם רבי יוסי: "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" עליהם תמה משה רבינו, כמובא בגמרא בברכות (ז.).

בספר משלי, ישנה התייחסות לבעיה אך לא כהתמודדות פילוסופית עם הנושא אלא בגדר של עצה:

אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וְאַל תִּבְחַר בְּכָל דְּרָכָיו.
(משלי ג לא)
אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת יְ-הוָה כָּל הַיּוֹם.
(שם כג יז)

גם בתהילים מוצאים אנו התייחסות דומה:

לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה.
(תהילים לז א)

אך במזמור אחר, מזמור ע"ג, מוצאים אנו התלבטות קשה בענין:

וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי... כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.
(תהילים עג ב ג)

הבעיה של שלוות הרשעים כל כך מטרידה את המשורר עד כי כמעט נטיו רגליו מדרך הישר. הוא איננו מסוגל להתעלם מבעיה זו, ועל כן נזקק לעצת המשורר בסוף המזמור, כי עליו לשאוף לקרבת א-להים, ובכך יבוא מנוח לייסוריו הנפשיים. ואגב, מזמור זה דומה בסגנונו, אולי אף במסקנתו, לספר איוב.

אין בכוונתנו להמשיך בפרוט טענות נביאים שונים כחבקוק וירמיה:

טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע וְהַבִּיט אֶל -עָמָל לֹא תוּכָל לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ.
(חבקוק א יג)

וכפי שמבאר ב'מצודות':

הלא אתה טהור עינים לבל לראות דבר רע ולא תוכל להביט אל דבר עמל ולמה א"כ תביט ותשגיח בבוגדים לתת להם ממשלה מרובה ולמה תחריש בעת שהרשע משחית את הצדיק ממנו?

וירמיהו:

צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל - בֹּגְדֵי בָגֶד?
(ירמיה יב א)

נעיר אך שתי הערות:

א. יונה הנביא שונה משאר הנביאים בכך שבעוד הם מתקשים בהבנת הצדק הא-להי, הרי שהוא מתקשה דווקא בחסד הא-להי. הוא איננו מבין מדוע הקב"ה סולח כל כך מהר לאנשי נינווה, ולדעת חז"ל כוונתו היתה לטובת בני ישראל, אך לא נאריך בכך.

ב. הרב יעקובסון מעיר כי טענות הנביאים תואמות את מצב הדור והאוירה הרוחנית באותו הזמן. הנה ירמיהו ויחזקאל יוצאים שניהם כנגד התפיסה של "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה":

וַיְהִי דְבַר יְ-הוָה אֵלַי לֵאמֹר:
מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה:
חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי יְ-הוִה אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל:
הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת:
(יחזקאל יח א-ד)
בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה:
כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו:
(ירמיה לא כח-כט)

המצב מתדרדר לקראת חורבן הארץ והמקדש, וביטול העצמאות המדינית. מנהיגי הדור מנסים להסביר ולשכנע את העם בסיבה למצב הקשה. הם לא תולים את המצב בחטאים שהם עושים, שזו האמת, אלא מנסים לחפש את האשם בדורות הקודמים. וכך נוצר מצב שהאוירה ברחוב היא כאילו הצרות הבאות על הדור אינן גמול למעשי בני הדור, אלא הם משלמים על חטאי הדורות הקודמים. לכן יוצאים שני הנביאים כנגד התפישה הזאת ומסבירים כי העם הם החוטאים ועליהם לתקן את דרכם ואין להם לתלות צרותיהם באחרים.

לעומת זאת הנביאים צפניה ומלאכי מציגים טענה שונה של העם בנושא הגמול.

צפניה יוצא כנגד תפישה נפסדת שבכלל אין גמול -"לית דין ולית דיין":

וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב יְ-הוָה וְלֹא יָרֵעַ.
(צפניה א יב)

ובדרך דומה מתאר אחרון הנביאים:

הוֹגַעְתֶּם יְ-הוָה בְּדִבְרֵיכֶם וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ בֶּאֱמָרְכֶם כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי יְ-הוָה וּבָהֶם הוּא חָפֵץ אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט.
(מלאכי ב יז)

ובהמשך דבריו:

אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱ-לֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי יְ-הוָה צְבָאוֹ-ת.
(מלאכי ג יד)

נביאים אלו חיו בתחילת ימי בית שני, כשרוב העם נשאר בגלות וחי חיי רווחה, ואילו העולים שנענו לצו הא-להי לעלות לארץ חיו במצב כלכלי ומדיני קשה ביותר. לכן תחושתם היא של "שוא עבוד א-להים" - מה יצא לנו מכך ששמענו בקול ה'? הקב"ה לא מעריך כלל את מסירות הנפש של העולים, עד כדי כך שהם שואלים: "במה אהבתנו?" (מלאכי א ב).

מצב דומה היה גם בראשית היישוב החדש - החלוצים שעזבו את חיי הרווחה בגלות נתקלו במציאות קשה כאן בארץ. למשל, חבורת הצעירים שעלתה מרומניה לראש פינה סבלה קשות מהביצות (ילדים מתו מהקדחת), מהשלטון הטורקי ומערביי המקום. לחץ כבד הופעל עליהם מבני משפחותיהם העשירים ברומניה לשוב הביתה, כלשונם. בזכות החלטת הנשים הם נשארו, ואולי אף הם בליבם חשבו: האם זה מה שמגיע לנו על מסירות הנפש, האם לא - "שוא עבוד א-להים"? אך ההיסטוריה מורה שהם אכן קבלו מענה לשאלתם, אמנם תשובה כואבת מאד: השואה! מה נותר מבני משפחתם העשירים ברומניה? ואילו הם, שעלו ארצה, למרות הקשיים, שרדו והקימו התיישבות למופת, ובניהם נאחזו בארץ.

את הסקירה הקצרה בענין "תורת הגמול בתנ"ך" נסיים בהערה חשובה אותה מעיר הרב נבנצל:

מצינו שרוב הנביאים התחבטו בשאלה הידועה בשם "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו"; משה ואיוב. ירמיהו שואל:"מדוע דרך רשעים צלחה?", חבקוק:"תחריש בבלע רשע צדיק ממנו" וכו'.
אך האמת היא, ששאלה זו של הנביאים אינה ברורה כלל ועיקר: וכי יתכן היה להיפך?...
נתאר לעצמנו עולם שבו המצב הפוך - הצדיק מצליח תמיד, והרשע מפסיד ורע ומר לו. מה היה קורה במצב זה? לא היה מקום לבחירה. כל אדם שפוי היה בוחר בתורה ובמצוותיה, ובורח מן העבירה, ואו אז, איזה מקום היה לנתינת שכר למי שבחר בטוב?... אם כן למה בדיוק חתרו הנביאים בשאלתם?
(שיחות לספר בראשית, מאמר ב - "הבחירה בכי רע" עמ' יט-כח וראוי מאד לעיין במאמר כולו!)

נכון אמנם שכל הנביאים שואלים ודנים בבעיה זו, אך לכאורה יש לה פתרון כה פשוט: אם מחלל שבת היה נענש בתאונת דרכים בנסיעתו זו, ושומר שבת היה זוכה בפייס, הרי ברור שכולם היו שומרי שבת, וקיום המצוות היה נעשה שלא מתוך בחירת האדם. רעיון הבחירה הוא רעיון מרכזי ביהדות, ולכך נברא האדם, ונצטווה על כך: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת -הַחַיִּים וְאֶת -הַטּוֹב, וְאֶת -הַמָּוֶת, וְאֶת -הָרָע..."(דברים ל טו). וכך נפסק ברמב"ם:

רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו הוא שכתוב בתורה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע... ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים וכתיב ראה אנכי נותן לפניכם היום כלומר שהרשות בידכם...
(הלכות תשובה פ"ה)

במידה והצדק הא-להי יופיע באופן מיידי, הרי שהוא ימנע את בחירתו של האדם.

אם כן לא ברור מה רצו כל הנביאים, שיהיה 'צדיק וטוב לו, רשע ורע לו', והיכן הבחירה?

מכאן מסביר הרב את מצב העולם בעת בריאתו, ולאחר חטא האכילה מעץ הדעת, ונסביר בלשוננו:

החטא איננו מסתכם באכילת תפוח אסור, כפי שלימדה הגננת, אלא ענין מהותי ביותר. כשהקב"ה ברא את העולם בציון "טוב מאד", כח הרע היה ברור מאד ומנותק מן האדם. לאדם אמנם נתנה בחירה, אך בחירתו היתה כמי שנותנים לו שתי כוסות נוזל צלול ושקוף - על האחת רשום 'מים' ועל השנייה: 'רעל'. כל בן דעת יבחר במים כיון שיודע היטב מה כרוך בשתיית הרעל. יש לו בחירה בין הכוסות אך בחירתו ברורה.

זה היה המצב בעת הבריאה. הטוב והרע היו כה ברורים, כמים וכרעל, והאדם נדרש לבחור בטוב.

אדם הראשון נעלב מדרישה זו, וחשב שזהו איננו אתגר גדול עבורו. הוא רצה שהרע יתחבר אל מציאות החיים, והאתגר יהיה לבחור בטוב. "עץ הדעת טוב ורע" - דעה הכוונה לחיבור, כמו –"ויידע אדם את חוה אשתו". אכילה מעץ זה גורמת לכך שמציאות הרע הופכת לחלק מחיינו, ולא ניכר כלל הנזק שבה.

ונסביר זאת בדוגמא מחיינו - אם נשאל אדם כיצד הוא מענג את השבת, מה טוב ומה רע עבורו? הרי שאדם דתי יבחר בתפילות, שעורי שבת, סעודות ודברי תורה כעונג עבורו. ואילו אם נאלץ אותו ליסוע לבילוי בכנרת הוא יחוש סבל ורוע. ולעומתו, אדם שאיננו שומר שבת, יתענג על נסיעה לטיול ובילוי בחוף הים, ואילו לשבת בבית הכנסת בשעורי תורה, זהו עינוי מבחינתו. ראינו אם כן, שטוב ורע משמשים בעירבוביא בחיינו. זו המציאות שנוצרה כתוצאה מכך שאדם אכל מ'עץ הדעת טוב ורע' - הטוב והרע מחוברים למציאות החיים. מטרתו של אדם הראשון בחיבור זה היה מתוך כוונה טובה, להתמודדות קשה ומשמעותית יותר: לא לבחור בין מים לרעל, אלא בין נסיעה לים או תפילה בבית כנסת בשבת. זו התמודדות קשה בהרבה כשהטוב והרע לא ניכרים לעינים. אמנם לא מגיע לו פרס על כוונתו זו, כי עבר על מצוות הבורא, אך מדוע נענש כה בחומרה וגורש מגן עדן? הסיבה לכך היא כי ה' הכיר את טבעו של האדם, והנה מעשה זה של אדם הראשון הביא לחורבן גדול: רוב העולם בוחר ברע, ומלכות ה' בעולם, שזהו תכלית בריאת העולם, לא ניכרת כלל. רוב האנשים אכן בוחרים ברע, וקדושת השבת נרמסת. כתוצאה מחטא עץ הדעת רע וטוב משמשים יחדיו בעולם, כבוד ה' איננו ניכר, ותפקידינו כעת, להרבות את הטוב, ולהתפלל ולקוות, כפי שאנו אומרים בתחילתה של השנה בימים הנוראים - ש"כל הרשעה כולה תכלה" וכבוד ה' יתגלה שוב בעולם. זה תכלית האדם בפרט ועם ישראל ככלל להחזיר את שלטון הטוב ולמגר את הרוע. אך עד אז שני הכוחות פועלים במקביל ולכל דבר טוב יש רע כנגדו. וזו גם בקשת כל הנביאים, להחזיר את העולם למצבו הקודם כדי ששם ה' יתגדל בעולם.

לאדם נדמה כי בחירה מתוך התלבטות היא הרצויה ביותר, ולא היא! בדברים ברורים ומוחלטים התלבטות היא חסרון. דוגמא לדבר, בהתייחסות הנביא ליואב שר צבאו של דוד:

כי יואב נטה אחרי אדוניה, ואחרי אבשלום לא נטה, וינס יואב...
(מלכים א ב כח)

ומסביר הרב נבנצל:

העובדה שיואב נטה אחרי אדוניה, המורד בדוד, יש בה אכן כדי לגרום למנוסתו של יואב, מפחד נקמתו של שלמה המלך, אך מדוע מזכיר הנביא - 'ואחרי אבשלום לא נטה'? הרי אדרבא, נאמנותו של יואב לדוד במרד אבשלום יכולה רק להיזקף לזכותו של יואב?... עונה הגמרא - ואחרי אבשלום לא נטה - שבקש לנטות ולא נטה' (סנהדרין מט.). ליואב היו מחשבות להצטרף אל אבשלום, והגם שהתגבר עליהם בסופו של דבר, ונשאר נאמן לדוד, אבל משר צבא דוד מצפים ליותר...

עצם ההתלבטות יש בה פסול, וכך גם ביחס לרע, אין יתרון בהתלבטות בדבר.

ראינו במאמר זה מקומות שונים בתנ"ך ובהם עיסוק בבעיית הגמול, וכל מקום לפי מצב התקופה. עמדנו על הסתירה כביכול שבין 'בעיית הגמול' ורעיון ה'בחירה החופשית', ובארנו את בקשת הנביאים לאורך כל הדורות.

ולאחר שסקרנו את הנושא בכללותו בתנ"ך, הגיע כעת הזמן להתמקד בספרנו - ספר איוב, וזאת נעשה, בע"ה, במאמרנו הבא...

פירושים על הפרק


Warning: Invalid argument supplied for foreach() in /var/www/html/929/sync-view.t.xml on line 125

פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך