פסוק א:בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי, סיון לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה— בראש החודש בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי.
פסוק ב:וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּל מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר. וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר הידוע למשה עוד מן ההתגלות הראשונה, ההר שה' אמר לו שעליו ישראל עתידים לעבדו.
פסוק ג:וּמֹשֶׁה עָלָה אל ההר, אֶל הָאֱלֹהִים, וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
פסוק ד:אַתֶּם רְאִיתֶם את כל האותות והמופתים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים. הגעתם לכאן בדרך פלאית. מסע כה ארוך של עם גדול, על משפחותיו ומשאו, אינו דבר של מה בכך. וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי, אל המקום הזה, שבו עתידה להתרחש הפגישה הישירה שלכם אתי, מעמד נכבד שלא היה דוגמתו.
פסוק ה:וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי. עד כה התגלו אהבתו של ה' לעם ישראל ועזרתו להם; כאן לראשונה נכרתת גם ברית שיש בה מחויבות הדדית. אם כך תנהגו — וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה, דבר חמדה, אוצר מיוחד מִכָּל הָעַמִּים, ולא רק מעמי האזור, כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ.
פסוק ו:וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, מדינה של כהני האנושות וְגוֹי, ועם קָדוֹשׁ. מה שנחשב סביר לשאר בני האדם, אינו בגדר הנורמלי בעבורכם. הייעוד להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש אינו רק בגדר הבטחה לעילויו של ישראל; כרוכה בו גם מחויבות חמורה, שתתפרט להלן. אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אם ישראל יסכימו לקבל על עצמם להפוך לממלכת כהנים וגוי קדוש, יינתנו להם הוראות מפורטות כיצד לממש מעמד מיוחד זה בעשרת הדיברות ובתרי"ג (613) המצוות. אולם קודם שתיכרת ברית ייחודית זו בין ה' ועם ישראל, עליהם להסכים לעצם העניין: לשמוע בקולו, לשמור את הברית, ולהיות לעמו הקדוש.
פסוק ז:וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם, בנוכחות העם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'.
פסוק ח:וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' — נַעֲשֶׂה. אנחנו מקבלים על עצמנו לבוא בברית אתו, ולהיות ממלכת כהניו וגוי קדוש. משום כך, כמובן, נעשה את כל הדברים. וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'. מכיוון שמשה נשלח להשמיע באוזני ישראל את דברי ה', מחמת דרך נימוס הוא עלה והתקרב אל ה' — קרבת מקום או קרבת נפש — כדי לספר לו את תגובת העם, למרות שבוודאי היתה ידועה לשולחו.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ להתגלות לך בְּעַב, בעובי הֶעָנָן. הענן הוא מין תיווך חומרי שיאפשר להופעתי להיקלט. בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ. לעומת יתר הנבואות המתחוללות ביני לבין פנימיות נפשו ומוחו של הנביא, התגלותי זו בענן תאפשר גם לאחרים לשמוע את דברַי. וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם, אמונה מוצקה יותר. וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'. משה דיווח שהעם הסכים בהתלהבות.
פסוק י:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם, זַמֵּן והכן אותם הַיּוֹם וּמָחָר לקראת המעמד, וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם כחלק מתהליך הטהרה המקובל בישראל,
פסוק יא:וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי.
פסוק יב:בנוסף לכך, וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב; לֵאמֹר, גבול זה יסמן בפני העם את האיסור — הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר ואפילו נְגֹעַ בְּקָצֵהוּ. כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר — מוֹת יוּמָת. מי שייגש אל התחום המקודש ייענש במוות.
פסוק יג:אולם לֹא תִגַּע בּוֹ, באדם הניגש אל המקום האסור, יָד, כִּי אם ירדפו אחריו לתפסו, ייכנסו אל ההר אנשים נוספים. על כן, סָקוֹל יִסָּקֵל, יומת ברגימת אבנים מרחוק, אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה בחצים ובקשת. אִם בְּהֵמָה תועה בדרך, אִם אִישׁ — לֹא יִחְיֶה. רק אחרי זמן, בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל, כאשר תשמעו קול ארוך של שופר, או: כשייפסק אותו קול, ויינתן בכך אות ההרגעה, הֵמָּה, כל הרוצים לעשות זאת, יַעֲלוּ, יורשו לטפס בָהָר.
פסוק יד:וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם, וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם, וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם כחלק מתהליך ההתקדשות: הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים, אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה. הימנעו מיחסי מין כדי להתרכז, להתייחד ולהתכונן לקראת המאורע.
פסוק טז:וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.
פסוק יז:וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה. למרות השמירה מפני קרבת יתר למוקד ההתרחשויות, ראוי שהעם יתקרב אל המקום המותר. וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר, לרגלי ההר.
פסוק יח:וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ, התמלא בעשן, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ, והאש העלתה עשן. וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ הסמיך והמרוכז כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, כעשן העולה מאש גדולה המכונסת במקום אחד. וַיֶּחֱרַד הזדעזע גם כָּל הָהָר מְאֹד.
פסוק יט:וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר החזק, שנשמע קודם עם הקולות, עתה הוא — הוֹלֵךְ וְחָזֵק, ומתחזק מְאֹד. ובתוך כך, מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. וישראל שמעו את השיחה שבין משה ובין האלוקים.
פסוק כ:וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר. וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר, וכל ישראל נפתחו לשמוע ולקלוט את השיחה. וַיַּעַל מֹשֶׁה.
פסוק כא:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: רֵד הָעֵד, התרה בָּעָם שוב, פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת. כיוון שבני העם יבחינו שהאש הזאת שונה מאש רגילה, שהעשן שונה מן העשן הרגיל, ושגם קול השופר אינו נשמע כקולו של שופר רגיל, הם עלולים להימשך אל המקום מתוך סקרנות ותשוקה. ואם יתקרבו — וְנָפַל מִמֶּנּוּ המון רָב, אם על ידי שומרים המוצבים שם, אשר יפגעו בכל מי שיעלה, או שהעלייה עצמה מסוכנת אף בלא התערבות אנושית.
פסוק כב:וְגַם הַכֹּהֲנִים, משרתי הקודש הַנִּגָּשִׁים אֶל ה', העומדים בשורה הקדמית, לפני שאר העם, גם הם יִתְקַדָּשׁוּ, פֶּן יִפְרֹץ, יפגע בָּהֶם ה'.
פסוק כג:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לשם מה צריך להזהיר אותם שנית? הרי לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי, כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר: הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ.
פסוק כד:וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה': לֶךְ רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ, אהרן יצטרף אליך בחלק מן הדרך. בהמשך יתברר שהאנשים הקרובים למשה, אשר יורשו לעלות למקום גבוה יותר מאשר שאר העם, לא יגיעו אל מקום המפגש עצמו. לשם יעלה משה לבדו. וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ, יתפרצו לַעֲלֹת אֶל ה', פֶּן יִפְרָץ בָּם. אזהרה נוספת.
פסוק כה:וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם את הדברים הללו שנית, ואז, כנראה חזר ועלה אל ההר. אולם האופן שבו נחלקים דיבורי ה' לעשרה אינו מוסכם. צווים אלו, הכוללים עניינים שבין אדם למקום ויחסים שבין אדם לחברו, עומדים ביסודם של המבנה הדתי ושל מערך החיים היהודיים, ובחלקם הגדול הם מקור לערכים המתאימים לאנושות כולה. רובם איסורים החלים על עולם המעשה, אך יש בהם גם צווים חיוביים וגם עניינים הקשורים בתודעה וברגש. אפשר להבחין בין חמשת הדיברות הראשונים, שבעיקרם הם עניינים שבין אדם למקום (שכן גם בכיבוד הורים יש משום כבודו של היוצר), לבין חמשת הדיברות האחרונים, שהם עניינים שבין אדם לחברו, ולא נזכר בהם שם שמים.
