פסוק א:פְּתַח, יער הלְבָנוֹן, את דְּלָתֶיךָ, מקומות הכניסה אליך. או: ייפתחו דלתותיך, בית המקדש, על ידי האויבים, וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ.
פסוק ב:הֵילֵל, יַלל, בְּרוֹשׁ, מעצי הלבנון, כִּי־נָפַל אֶרֶז, עץ ענק המתנשא לגובה רב בלבנון. על אֲשֶׁר עצים אַדִּרִים שֻׁדָּדוּ, חרבו. הֵילִילוּ, אַלּוֹנֵי בָשָׁן, כִּי יָרַד, הוכרע יַעַר הַבָּצִיר, יער המבוצר בעציו הצפופים.
פסוק ג:קוֹל יִלְלַת הָרֹעִים נשמע, כִּי שֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּם, מקום המרעה המלובש בצמחייה, קוֹל שַׁאֲגַת כְּפִירִים – כִּי שֻׁדַּד גְּאוֹן, מקום הגאות של נהר הַיַּרְדֵּן.
פסוק ד:כֹּה אָמַר לי ה' אֱלֹהָי: רְעֵה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה, צאן שאינו מיועד לגדל עדרים לחלב או לצמר, אלא בעיקר לשחיטה –
פסוק ה:אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהַרְגֻן, יהרגו אותן, וְלֹא יֶאְשָׁמוּ, צאן שהקונה אותו אינו חש אשמה בהריגת הבהמות, וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר: בָּרוּךְ ה' וַאעְשִׁר, אתעשר. גם המוכר אינו מוטרד מהריגתן, וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן. כלפי צאן ההרגה אין כל יחס רגשי, הקונים שוחטים אותן, המוכרים שמחים שנפטרו מהן, וגם הרועים אינם מרחמים עליהן.
פסוק ו:כִּי לֹא אֶחְמוֹל עוֹד עַל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, המדומה לצאן המוזנח, נְאֻם־ה', וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא, מזמן, מוסר אֶת־הָאָדָם אִישׁ בְּיַד־רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ. אנשים יציקו זה לזה, והמלך עלול להיות גדול המציקים. ובכך כִתְּתוּ, ישברו לרסיסים אֶת־הָאָרֶץ, וְלֹא אַצִּיל אותה מִיָּדָם.
פסוק ז:הנביא מספר – וָאֶרְעֶה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה כפי שהצטוויתי בחיזיון הנבואי. לָכֵן, אכן היו אלו עֲנִיֵּי, עלובי הַצֹּאן. וָאֶקַּח־לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת – לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם, וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים, שמות סמליים המבטאים את דרך הטיפול בצאן. וָאֶרְעֶה אֶת־הַצֹּאן. הרועה-המנהיג צריך לדעת מתי לפנות לצאנו ברוֹך ומתי בהלקאה.
פסוק ח:וָאַכְחִד, העלמתי אֶת־שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים האחרים שהיו מטפלים בצאן בְּיֶרַח, בתוך חודש אֶחָד, וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם, לא יכולתי לשאת את הצאן ואת רועיו, וְגַם־נַפְשָׁם בָּחֲלָה, מאסה בִי. על כך מרמז אולי שם המקל 'חֹבלים' בהיפוך אותיות – 'חבל-בחל'.
פסוק ט:וָאֹמַר: לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם עוד. אני מסיר מעלי את אחריות הטיפול, וכך הַמֵּתָה תָמוּת, וְהַנִּכְחֶדֶת, האובדת תִּכָּחֵד, וְהַנִּשְׁאָרוֹת, שלא יצאו מן העדר, תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת־בְּשַׂר רְעוּתָהּ.
פסוק י:וָאֶקַּח אֶת־מַקְלִי, אחד מהמקלות, אֶת־נֹעַם, וָאֶגְדַּע, קצצתי אֹתוֹ על מנת לְהָפֵיר אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת, עם כָּל־הָעַמִּים, שבה אסרתי עליהם לפגוע בצאני.
פסוק יא:וַתֻּפַר הברית בַּיּוֹם הַהוּא, כשנשאר רק המקל 'חֹבלים', וַיֵּדְעוּ כֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן הַשֹּׁמְרִים אֹתִי, העוקבים אחר מעשיי ושומעים לי, כִּי דְבַר־ה' הוּא.
פסוק יב:וָאֹמַר אֲלֵיהֶם – אל בעלי הצאן שאתי – העלומים מן הסיפור: הלוא רעיתי את הצאן בעזרת שני המקלות הללו. אולי לא עשיתי זאת בהצלחה יתרה, כי לא עלה בידי להציל ולשקם אותן, אבל ניסיתי להנהיג ככל יכולתי. עתה אִם־טוֹב בְּעֵינֵיכֶם – הָבוּ שְׂכָרִי, וְאִם־לֹא – חֲדָלוּ. אינני יכול להכריח אתכם. וַיִּשְׁקְלוּ אֶת־שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף. אף שהפרטים ומשמעויותיהם סתומים, ונדרשו בפנים שונות, נראה שמדובר במנהיג ישראל כלשהו שאין בכוחו להנהיג עוד, וצאן מרעיתו נעזב לנפשו. אף על פי כן הוא זוכה בתגמול כלשהו של הכרת טובה.
פסוק יג:וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: אל תשתמש בכסף הזה, אלא הַשְׁלִיכֵהוּ אֶל־הַיּוֹצֵר, קַדר, אולי כדי שיתיך את הכסף, וכן את אֶדֶר הַיְקָר, האדרת המפוארת אֲשֶׁר יָקַרְתִּי, נכבדתי, או: הסרתי כבוד מֵעֲלֵיהֶם – מעל הצאן. כלומר, הסר מעל העם את התפארת העוטפת אותם. וָאֶקְחָה, לקחתי את שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף, וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בתוך בֵּית ה', אֶל־הַיּוֹצֵר. הכסף ניתן לבית ה'.
פסוק יד:וָאֶגְדַּע אֶת־מַקְלִי הַשֵּׁנִי, אֵת הַחֹבְלִים. וכשכבר אין לרועה אפילו סמל של שלטון, הוא מתפטר לגמרי. מעשה זה גורם בין השאר לְהָפֵר אֶת־הָאַחֲוָה בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל. נראה שאין מדובר על תקופתו של הנביא זכריה, אלא על מציאות שהייתה לפניו או בזמן כלשהו בעתיד.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי עוֹד: קַח־לְךָ כְּלִי, בגדי רֹעֶה אֱוִלִי, כושל.
פסוק טז:כִּי הִנֵּה־אָנֹכִי מֵקִים רֹעֶה, מנהיג גרוע בָּאָרֶץ – הַנִּכְחָדוֹת, ההולכות לאיבוד לֹא־יִפְקֹד, יספור ולא ידאג להן; את הַנַּעַר, צעירי הצאן לֹא־יְבַקֵּשׁ, יחפש; וְהַנִּשְׁבֶּרֶת, זו ששברה יד או רגל לֹא יְרַפֵּא; את הַנִּצָּבָה, העומדת במקומה ואינה רועה בעצמה, לֹא יְכַלְכֵּל, יפרנס. יתר על כן – וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל הוא עצמו. וּלאחר מכן את פַרְסֵיהֶן, טלפי הבהמות יְפָרֵק, לשימוש כלשהו. הרועה כלל לא יתעניין בטיפול בצאן, והוא לא יעשה דבר בעבורן. ומפעם לפעם הוא אף ייקח לעצמו את אחד הכבשים וישתמש בו לצרכיו.
פסוק יז:כעת מופיעה קינה על המנהיגות בישראל, וכאמור, לא ידוע על איזו תקופה מדובר: הוֹי רֹעִי, רועה הָאֱלִיל, מנהיגים נטולי כל כוח וממשות, עֹזְבִי, עוזב הַצֹּאן – חֶרֶב, מוות יבוא עַל־זְרוֹעוֹ וְעַל־עֵין יְמִינוֹ. זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ, וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה, תתעוור. מתוארת כאן מנהיגות אדישה לתפקידה, המנצלת את העם לצרכיה. כשמישהו – אולי הנביא – מנסה להנחות ולעצב את דרכי ההנהגה, את היחס בין מטה חובלים ומטה נועם, ניסיונותיו עולים בתוהו. הרועים הקטנים עוזבים את המנהיג, ואיש אינו מעוניין להמשיך הלאה. גם הרועה הראשי מסתלק, ונשארים רק רועי אליל המתיימרים להנהיג, אך אין הם אלא קבוצה של נצלנים. הצאן מופקר למלחמה פנימית ללא הנהגה.
