פסוק ב:הילל ברוש - שרי ישראל.
פסוק ב:כי נפל ארז - מלכי החשמונים.
פסוק ב:אלוני בשן - הנותנים פרי.
פסוק ב:כי ירד יער הבציר - שהוא נכבד מהם.
פסוק ג:קול, הרועים - הם המלכים ואדרתם הם החשמונים.
פסוק ג:קול שאגת כפירים - כי הכפיר הוא מלך החיות ומלת כפירים תשרת בעבור אחרת, כמו: כסאך אלהים שהוא כסאך כסא אלהים וככה זה כי שדד כפיר שהירדן היה מתגאה בו, שלא יוכל אדם לעבור את הירדן מפחדו, ואם פירשנוהו כי יבש הירדן אין לו טעם. ויפת אמר: כי שדד גאון ישראל מעבר לירדן. גם נכון הוא בעיני.
פסוק ד:כה - עתה יחל פרשה אחרת לספר איך יהיו ישראל אחרי קום החשמונים, ואמר אלהי - בעבור כי יראה במראות נבואה כי הוא יהיה הרועה, ופירוש טעם צאן ההריגה.
פסוק ה:אשר, ולא יאשמו - כפי מחשבתם.
פסוק ה:ואעשיר - תנועת האל"ף שבה אל הוי"ו על כן נעלמת כהתעלם אל"ף, ואענה את זרע דוד.
פסוק ה:ורועיהם - הם מלכי הגוים. והנכון בעיני: כי רועיהם הוא השם הנכבד וזה הנכון, והעד כי לא אחמול עוד. ואל תתמה על רועיהם לשון רבים, כי כמוהו: ישמח ישראל בעושיו, אם בעליו עמו.
פסוק ו:ממציא - כמו וימציאו.
פסוק ו:וכתתו את הארץ - לכדוה ולא אציל מידם. או וכתתו האויבים את יושבי הארץ.
פסוק ז:וארעה - הנה הטעם כי השם ירעה אותם עתה לפני בא עת עמידת החשמונים, ועתה יספר דרך משל. גם נכון הוא שקראן צאן ההרגה, כי כן היו בגלותם אל בבל על כן יספר הרעות שעברו עליהם ועתה בשובם לירושלם ירעם.
פסוק ז:וטעם לכן עניי הצאן – בעבור שיש בצאן עניים הוצרכתי לקחת שני מקלות ואלה הם זרובבל פחת יהודה ונחמיה התרשתא, וכתוב על נחמיה: אחרי מות זרובבל גם אותי צוה להיות פחה בארץ יהודה וקראו נועם, מגזרת נעים, וחובלים מגזרת תחבולות, ונקראו מקלות ולא רועים, כי לא היו מלכים.
פסוק ז:והנה ארעה את הצאן - בראשונה, כי ישראל עם זרובבל באו.
פסוק ז:וטעם וארעה את הצאן – עד זמן ידוע שמתו שלשה רועים.
פסוק ח:ואכחיד - מנהג הרועה להיות תחת ידו רועים קטנים ואלה השלשה שמתו בירח אחד, אולי רמז לכהן גדול שהוא יהושע והכהן משוח מלחמה וכהן משנה, או שמתו חגי זכריה ומלאכי ונפסקה הנבואה, כי הנביא כמו רועה.
פסוק ח:ותקצר נפשי - בצאן להושיעם.
פסוק ח:ומלת בחלה בי – אין לה חבר ופי' כמו קצרה נפל.
פסוק ח:מלת ותקצר – והעד מלת וגם.
פסוק ט:ואומר - בלבי לא ארעה אתכם אחרי מות הנביאים, או הכהנים החסידים.
פסוק י:ואקח - אז מת זרובבל שהוא נועם שהיה לו ברית את כל הגוים סביבות ירושלם ברית שלום, וזהו ואגדע אותו.
פסוק י:וטעם בריתי בעבור שהארץ שנשבעו הגוים לזרובבל, היא ארץ השם.
פסוק יא:ותופר - הברית במות זרובבל, אז ידעו עניי הצאן אלה דברי הנביא.
פסוק יא:השומרים אותו - והטעם אם יקום דברו.
פסוק יב:ואומר - הנה ראינו בעלות נחמיה לירושלם, היתה בחרפה על דרך המתה תמות, ועתה יבקש שכר וירעה אותה על יד המקל השני, ואלה השלשים כסף, אולי היו שלשים צדיקים שבאו עמו, או ששמשו בימי נחמיה שלשים כהנים בין גדולים ומשוחי מלחמה ומשנים, על כן כתוב השליכהו הכסף אל יוצר וכתוב כי שם בית ה' הוא אדר היקר, יקר הוא תואר כמו חכם נבון יקר, הוא שם דבר וששון ויקר.
פסוק יב:ומלת אל תשרת בעבור אחרת, אל אדר היקר.
פסוק יב:וטעם אשר יקרתי הבית היקר ששכן שם כבודי בתחילה, וזהו אשר יקרתי מעליהם, שסר הכבוד מעליהם בבית שני.
פסוק יד:ואגדע את מקלי - הוא נחמיה והנה נשחתו ישראל ושבו להריב זה עם זה ולהרע, כי אין להם פחה, וזהו להפר את האחוה בין יהודה.
פסוק יד:ואחוה - שם מגזרת אח כמו שלוה:
פסוק טו:ויאמר - תחלת פרשה, כי מלך ירושלם הוא ארתחשסתא של נחמיה, הוא הנקרא בלשון פרס דריוש, הוא שהרגו אלכסנדרוס ועתה החל מלכות יון שהיא נמשכת עד היום כאשר פירשתי בספר דניאל, כי יון הגלה ירושלם אל אדום וזהו: כלי רועה אוילי.
פסוק טו:אוילי - כמו אכזרי ובעבור זה שנפסקה מלכות ובאה על מלכות יון, על כן כתוב: בארץ על ארץ ישראל.
פסוק טו:והנצבה - שלא תוכל ללכת לרעות והנה כל זה ימי הגלות עד היום.
פסוק טז:הנער - שה אובד הקטן לא יבקש.
פסוק יז:הוי - הגלות תארך ותעמוד עד כרות זו מלכות יון, עד בא קיצה.
פסוק יז:חרב על זרועו על עין ימינו - וטעם זרוע הכח שיסור והעין עין חכמה, והעצה והנה יאבדו גבוריו וחכמיו.