פסוק א:וְאַחַר ששליחותם של משה ואהרן זכתה באמון העם ובהכרת מנהיגיו הנוכחיים, והם חשו שייפו את כוחם להמשך פעולתם, בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה, הן מכוח המסר האלוקי, הן כמייצגי בני ישראל והן מכוח עצמם: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שַׁלַּח אֶת עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? אינני מכיר את שמו של האל הזה. לא שמעתי עליו מעולם. לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה', וְעל כן גַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ, שהרי אין אלו אלא דברי הבל שאתם בודים מלבכם.
פסוק ג:וַיֹּאמְרוּ משה ואהרן: אם אינך מכיר אותו בשמו, נסביר לך מיהו — ה' הוא אֱלֹהֵי הָעִבְרִים והוא נִקְרָא עָלֵינוּ, פגש אותנו, ומהתגלותו עלתה ההוראה שעלינו לצאת לעבדו. על כן — נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב. מלבם הוסיפו שאם לא ישמעו בקולו — ייענשו.
פסוק ד:וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם: לָמָּה, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו בכך שאתם מחדירים לראשיהם של העבדים רעיונות בדבר פולחן זר?! לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם, לעבודותיכם ולעסקיכם. אל תציעו הצעות ואל תעסקו בפוליטיקה.
פסוק ה:וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ, העברים, וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם בדבריכם מִסִּבְלֹתָם, מעבודתם. אנו זקוקים לעבודה, ואיננו פנויים לענייני חגים וחגיגות.
פסוק ו:וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם, הממונים מטעמו על עבודת העברים, וְאֶת שֹׁטְרָיו, מנהלי העבודה מבני ישראל, לֵאמֹר:
פסוק ז:לֹא תֹאסִפוּן, תוסיפו לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם. לשם הכנת לבנים לשִׁים חומר ומערבבים בו תבן כדי להקשיחו. לבסוף שורפים את הלבנים או מייבשים אותן כדי להקשותן. התבן — הקש הנותר בשדה אחרי קצירת התבואה — חיוני לייצור הלבנים, אך הוא מצוי לרוב וכמעט חסר ערך. על כן היו העבדים מקבלים אותו מן המוכן. כעת גזר פרעה שהתבן לא יינתן עוד לעברים. הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם, יאספו לעצמם תֶּבֶן מן השדות.
פסוק ח:למרות שעתה יוקדש חלק מזמנם לאיסוף התבן — וְאֶת מַתְכֹּנֶת, מכסת, מספר הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, מכסת העבודה שהוטלה עליהם עד כה, תָּשִׂימוּ תטילו עֲלֵיהֶם, לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ— ממספר הלבנים שייצרו עד כה, כִּי נִרְפִּים, עצלים הֵם. עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר: "נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ". כיוון שפרעה אינו מכיר את האל הזה, ומכיוון שהעברים לא נהגו בפולחן זה מעולם, הוא לא ראה בדברי משה ואהרן אלא דברי הבל המושכים את לב העברים העצלים והמשביתים אותם ממלאכתם.
פסוק ט:תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים באמצעות השארת מכסת העבודה בעינה בלא אספקת התבן, וְיַעֲשׂוּ בָהּ, וְכיוון שלא יהיה להם פנאי, אַל יִשְׁעוּ, יעסקו בְּדִבְרֵי שָׁקֶר.
פסוק י:וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, וַיֹּאמְרוּ אֶל הָעָם לֵאמֹר —כֹּה אָמַר פַּרְעֹה: "אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן.
פסוק יא:אַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ כִּי, כאשר אֵין נִגְרָע ממכסת עֲבֹדַתְכֶם דָּבָר".
פסוק יב:וַיָּפֶץ, התפזר הָעָם בְּכָל שדות אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ, לאסוף קַשׁ לַעשותו תֶּבֶן, שהוא קש מחותך.
פסוק יג:וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים, ממהרים, או: דוחקים בהם למהר לֵאמֹר: כַּלּוּ, סיימו מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן. הם דרשו מהעם להזדרז כך שתפוקתם תשתווה לתפוקתם הקודמת.
פסוק יד:וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה. השוטרים היו אנשי מעלה הגונים בעלי מעמד בקהל ישראל, אשר מונו כמנהלי עבודה זוטרים. לא היתה להם סמכות של ממש, אך הם היו אחראים לעבודה כלפי הנוגשים, וכאשר לא סופקה המכסה — הוכו. לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם, הקצבה המוטלת על העם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם, גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם?
פסוק טו:וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה לֵאמֹר: לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ?!
פסוק טז:מצד אחד, תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ, וּמצד שני, לְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ "עֲשׂוּ!" וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ— אנחנו מֻכִּים, וְחָטָאת, חסרון הלבנים ממילא ייפול על עַמֶּךָ, ולא הועלת כלום בגזרתך.
פסוק יז:כיוון שתלה את היקלטותן של התקוות הללו בקרב ישראל בכך שהיו בטלים מדי ממלאכה, החליט פרעה להכביד עוד את עולו — וַיֹּאמֶר פרעה: נִרְפִּים אַתֶּם, נִרְפִּים. עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים: "נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַה'".
פסוק יח:וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ, וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם, וְתֹכֶן, מספר הלְבֵנִים תִּתֵּנוּ.
פסוק יט:וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֹתָם, את עצמם, בְּמצב רָע, לֵאמֹר: לֹא תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. לא נמצא מוצא לשוטרים. הם הוכו בשל אחריותם לסיפוק כמות לבנים שהעם אינו מסוגל לייצר, ולא יכלו לחמוק מכך.
פסוק כ:וַיִּפְגְּעוּ, השוטרים פגשו אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים, עומדים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה, ביציאה מארמון פרעה או בדרך.
פסוק כא:וַיֹּאמְרוּ השוטרים אֲלֵהֶם: יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אתכם, על אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם, הסרחתם אֶת רֵיחֵנוּ, פגמתם בשמנו הטוב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, ועתה יש להם אמתלה כלפינו, שיש בה כדי לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ. השוטרים הבינו שהכבדת השעבוד לא נבעה מצרכים כלכליים אמתיים של פרעה אלא מרצונו לדכא את רעיונות המרד החדשים שעוררו משה ואהרן.
פסוק כב:וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?! לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?!
פסוק כג:וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע פרעה לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ. באתי לגאול את ישראל, והנה הכנסתי אותם למצוקה קשה יותר.
