פסוק א:לאחר שפנה אל ה' בשאלה, עומד הנביא ומצפה למענה: עַל־מִשְׁמַרְתִּי, עמדת השמירה, התצפית אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה עַל־מָצוֹר, מקום שמירה, אולי מבצר או מקום צר כלשהו, וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה־יְּדַבֶּר־בִּי ה', וּמָה אָשִׁיב לעצמי עַל־תּוֹכַחְתִּי, טענתי.
פסוק ב:וַיַּעֲנֵנִי ה' וַיֹּאמֶר: כְּתֹב את החָזוֹן דלהלן, וּבָאֵר אותו עַל־הַלֻּחוֹת. מגילה הכתובה על קלף או נייר לפעמים איננה בהירה דיה. לכן יש לחקוק את הדברים על לוחות מוצקים לְמַעַן יָרוּץ בקלות הקוֹרֵא בוֹ:
פסוק ג:והנבואה: כִּי עוֹד יתממש החָזוֹן לַמּוֹעֵד, בזמנו הראוי, וְיָפֵחַ, ידבר, או: יעיד לַקֵּץ, לזמן הקצוב לו וְלֹא יְכַזֵּב. גם אִם־יִתְמַהְמַהּ – חַכֵּה־לוֹ, כִּי־בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר.
פסוק ד:הִנֵּה עֻפְּלָה, גבהה, הייתה עזה או: התעלפה רוח איש שלֹא־יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ, מי שאיננו ישר, וְאילו הצַדִּיק, שנפשו ישרה בו – בּכוח אֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה ויראה בקיומם של דברי הנבואה.
פסוק ה:וְאַף כִּי, על אחת כמה וכמה שהַיַּיִן בֹּגֵד, מתעתע. בוגדנות היין ניכרת בכך שהשיכור בטוח בדברים שאין להם אחיזה במציאות, כך הוא גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה, לא ישכון בנווה. היהירות, כמו היין, בוגדת באדם ומונעת ממנו מרגוע וביטחון יציב. האיש שמדובר עליו הוא זה אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל, מקום המתים את נַפְשׁוֹ, תיאבונו, וְהוּא כַמָּוֶת, וְלֹא, שלא יִשְׂבָּע, בולע הכול ואינו מסופק, וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו את כָּל־הַגּוֹיִם וַיִּקְבֹּץ אֵלָיו כָּל־הָעַמִּים. הוא משתלט על עולם שלם.
פסוק ו:בסופו של דבר – הֲלוֹא־אֵלֶּה – העמים כֻלָּם עָלָיו מָשָׁל, שנינה, דברי לעג יִשָּׂאוּ, וּמְלִיצָה חִידוֹת לוֹ. וְיֹאמַר, כך הוא השיר שייאמר על אותו האיש: הוֹי, הַמַּרְבֶּה לקחת לֹּא־לוֹ, מה שאינו שייך לו. עַד־מָתַי יוסיף לעשות זאת, וּמַכְבִּיד עָלָיו עַבְטִיט, טיט עבה, או: עבוט, חוב. הבוץ או החובות מצטברים ותופחים. מסתבר שמדובר על מלך של מעצמה גדולה, שלדברי הנביא אין לה גרעין יציב. אין היא אלא צירוף של כוחות זרים שהתקבצו יחד. בסופו של דבר הם יתנערו ויחזירו את השליט למצבו הקודם, כשם שנראה שהבוץ מגדיל את נפח הגוף שאליו הוא נדבק, ולבסוף כשהוא מתפורר מתגלות מידותיו המצומצמות של הגוף.
פסוק ז:הֲלוֹא לפֶתַע יָקוּמוּ נֹשְׁכֶיךָ, אלו שניכסת אותם אליך. העמים שישבו בשקט עד כה, יתעוררו פתאום לנשוך אותך, לגבות את חובם בתוספת נשך, וְיִקְצוּ, יתעוררו, או: יכריתו מְזַעְזְעֶיךָ, וְהָיִיתָ לִמְשִׁסּוֹת, לביזה והרס לָמוֹ, להם.
פסוק ח:כִּי־אַתָּה שַׁלּוֹתָ, שללת גּוֹיִם רַבִּים, ולבסוף יְשָׁלּוּךָ, ישללו אותך כָּל־יֶתֶר העַמִּים, מפני שכל גדולתך נבנתה מִדְּמֵי אָדָם ששפכת ומחֲמַס־אֶרֶץ שלקחת, מגזלת קִרְיָה וְכָל־יֹשְׁבֵי בָהּ, ערים ויושביהן.
פסוק ט:הוֹי, בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע, חוטף ממון לא כשר ומביאו לְבֵיתוֹ, המעוניין לָשׂוּם בַּמָּרוֹם קִנּוֹ, להתגורר בגבהים כדי לְהִנָּצֵל מִכַּף־רָע. הוא חושב שבממונו הרב חייו יהיו בטוחים וטובים.
פסוק י:לאמתו של דבר יָעַצְתָּ בֹּשֶׁת, גרמת בושה לְבֵיתֶךָ במחשבותיך לקְצוֹת, לקצץ, להכרית עַמִּים רַבִּים, וְחוֹטֵא היית בנַפְשֶׁךָ.
פסוק יא:העוולות והגזלות שמהן בנית את ארמונך, יקומו עליך כִּי־אֶבֶן שבבניינך מִקִּיר תִּזְעָק עליך, וְכָפִיס, גזיר מֵעֵץ התחוב בבניין יַעֲנֶנָּה – יענה לזעקת האבן, וכולם יתקוממו נגדך.
פסוק יב:הוֹי, בֹּנֶה עִיר בְּאמצעות שפיכות דָמִים, ומכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה,
פסוק יג:הֲלוֹא הִנֵּה היא הפורענות מֵאֵת ה' צְבָאוֹת, וְיִיגְעוּ, יתאמצו עַמִּים לעשות למענך, או: יגיעת העמים בפיתוח עריך תכלה בְּדֵי־אֵשׁ, וּלְאֻמִּים שנאספו אליך, בְּדֵי־רִיק, לריק יִעָפוּ. חבקוק מוסיף מעין פרפרזה על מה שניבא ישעיהו לפניו:
פסוק יד:כִּי בסוף תִּמָּלֵא הָאָרֶץ לָדַעַת אֶת־כְּבוֹד ה' כַּמַּיִם יְכַסּוּ, המכסים עַל־יָם.
פסוק טו:הוֹי, מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ, המכריח אנשים לשתות ומְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ, מוסיף רעל וְאַף שַׁכֵּר, אתה מביא אותם לשכרות בעל כורחם בכוס התרעלה שלך, לְמַעַן הַבִּיט עַל־מְעוֹרֵיהֶם, ערוותם, מערומיהם. המלך הגדול, שחכמים זיהו אותו עם נבוכדנאצר, אוסף את מלכיהם ושריהם של עמים אחרים כדי לבזותם ולהשפילם.
פסוק טז:בסופו של דבר, שָׂבַעְתָּ קָלוֹן יותר מִכָּבוֹד, תשְׁתֵה גַם־אַתָּה וְהֵעָרֵל, תתגלה ערל במערומיך, תִּסּוֹב עָלֶיךָ כּוֹס יְמִין ה', כוס החֵמה והפורענות, וְקִיקָלוֹן, קיא וקלון יהיו עַל־כְּבוֹדֶךָ. אתה ניסית להיות שליט עליון המתעלל בכל הכפופים לו, אבל בסוף יחזור אליך הקלון.
פסוק יז:כִּי־חֲמַס, שַׁמות שעשית בעצי לְבָנוֹן יְכַסֶּךָּ, וְשֹׁד הבְּהֵמוֹת ששדדת אשר יְחִיתַן, שבר אותן, כל אלה יבואו בך מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס־אֶרֶץ, קִרְיָה וְכָל־יֹשְׁבֵי בָהּ. שוב חוזר הצירוף של דם וגזל שהופיע לעיל.
פסוק יח:בין בתי השיר משולבת נבואה כללית כנגד האלילות ויוצרי הפסלים: היוצר עיצב פסל מרשים, אך מָה־הוֹעִיל פֶּסֶל כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ?! אין הוא אלא מַסֵּכָה, תבנית יצוקה. ציפית שהפסל ילמד אותך אמת, והנה הוא מוֹרֶה שָּׁקֶר, כִּי־בָטַח יֹצֵר יִצְרוֹ עָלָיו, תשוקת היוצר הקנתה לו ביטחון שהפסלים יסייעו לו, אך בפועל היא הביאה אותו לַעֲשׂוֹת אֱלִילִים אִלְּמִים, דמויות מתות וחסרות כוח.
פסוק יט:הוֹי, לעובד עבודה זרה האֹמֵר לָעֵץ: הָקִיצָה! קום לחיים! האומר: עוּרִי! לְאֶבֶן דּוּמָם, דוממת. האם הוּא יוֹרֶה?! האם אפשר לסמוך על אליל שכזה?! הִנֵּה־הוּא תָּפוּשׂ, מוקף זָהָב וָכֶסֶף. הוא עשוי מעץ או אבן ומצופה זהב וכסף או מעוטר בתכשיטים וקישוטים, וְאולם כָל־רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ. לשווא תצפה שהוא יתעורר לחיים וידבר.
פסוק כ:ולעומת זאת ה' נמצא בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, הַס מִפָּנָיו, כָּל־הָאָרֶץ. שִתקו הכול והקשיבו. קריאה זו מופנית לכל העמים, לאחר שייראו את קריסת האימפריה הגדולה הבוטחת באליליה.
