פסוק א:על משמרתי אעמודה וגו' עד הנה עופלה לא ישרה וגו'. חז"ל בשוח"ט (תה' פ"ז) אמרו על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור מהו מצור שהצר לו צורה ואמר איני זז מכאן עד שישיבני שנאמר ואצפה לראות מה ידבר בי וגו'. והראב"ע כ' הטעם בשומר חלקו באשמורות הלילה שהוא נעור ויפתח עיניו לראות שהשומרים מחלקים את הלילה למשמרות וכ"א שומרת משמרתו. ויותר נכון אצלי לפרש שהיו הנביאים מכינים נפשם לנבואה ונפרשים מהדברים הגשמיים המעכבים את הדבקות והיו משוטטים מחשבותיהם באותה דבר שהיו חפצים לדעתו ואז היתה מגעת אליהם הנבואה באותם הדברים בפרטיותם מהצד שהיו מתנודדים ושוטטים מחשבותיהם בהם, וז"ש כאן על משמרתי אעמודה רוצה לומר על אותה משמרת ופרישות והכנה והתבודדות שהיה לי בעת הנבואה עמדתי עליה ולא זזתי ממנה ואתיצבה על מצור ר"ל שהיתה מחשבתו משוטטת תמיד ומעיינת ומחשבת בענין מצור ירושלם העתיד לבוא והיה מצפה לראות מה ידבר בו השם יתברך ברוח נבואתו באופן שידע מה ישיב על תוכחתו לשואלים ממנו איה אלהי המשפט ולכן אמר ומה אשיב כלומר ומה אשיב אני על תוכחתי כשיעשו אותה לי בני אדם.
פסוק ב:וסיפר שענהו השם כתב חזון ובאר על הלחות למען ירוץ קורא בו וזה בלא ספק על מפלת נבוכד נצר אמרו, רוצה לומר כתוב החזון והנבואה אשר אדבר אותך במפלת מלכות בבל וזרע נבוכד נצר ויהיה כתיבה ומאמרים מבוארים שלא יצטרכו אל פירושם למען ירוץ קורא בו ומבלי עומק העיון יבינהו.
פסוק ג:ואמנם אומרו אחר כך כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב וגומר פרש"י והחזון אשר תכתוב הוא כי עוד חזון למועד שעוד עתיד לקום נביא לקץ שנים שיתגלה לו חזון למתי יהיה מועד מפלת בבל וגאולת ישראל משם ויפח לקץ ודבור יאמר לו על הקץ של בבל לפי מלאת לבבל שבעים שנה ולא יכזב, אם יתמהמה לבוא שיאריך לכם אותו מועד חכה לו כי בא יבא ולא יאחר אחר השבעים כלום. ויש עוד לפרש אם יתמהמה הנביא לבוא והוא היה ירמיהו. וי"ת כתיבא נביאתא ומפרשא על ספרא דאוריתא תרגם כתוב בחולם כמו כתוב בשורק כבר נרמז בתורה (ויקרא כו, לד) אז תרצה הארץ את שבתותיה שבעים שמטות שקלקלו וכנגדן כלו שבעים שנה ע"כ לשון הרב. והראב"ע כתב על הלוחות שהנערים קוראים בהם כי עוד חזון עוד יקום זה החזון למועד שגזר השם ויפח ואשר ידבר לקץ לא יכזב כמו כל צורריו יפיח בהם (תהלים י, ה) וטעם זה הקץ קץ מפלת כשדים, והיו אם כן דברי החכם אלה קרובים לפירוש רש"י. והרד"ק פירש שכתוב חזון הוא על ספר ושענינו שיכתוב החזון בספר ברמיזות למען יעמוד ימים רבים ושמלבד זה יבאר על הלוחות שעל הלוחות שהיו בידיהם יבארהו אבל לא בספר כי בו יכתוב ברמיזות ושהוא על דרך מה שאמר לישעיה (ישעיה ל, ח) כתבה על לוח אותם ועל ספר חקה ותהי ליום אחרון, ודבריו אלה דמיון רוח הם כי בכתוב הזה לא נזכר ספר כי אם לוחות ולא נזכר ברמיזות כי אם בביאור והספר והלוח בכאן אחד הוא אם לא כפי מנהג הארצות לכתוב. ואתה המעיין רואה אם כן שהמפרשים כולם פירשו החזון הזה כולו אחד ועל פקידת בבל, ואין דעתי סובלת זה מטענות. ראשונה מאומרו כתוב חזון ואמר כי עוד חזון למועד ופשט הכתוב מורה ששני חזיונות נזכרו לא אחד. ושנית שאיך יאמר על גלות בבל אם יתמהמה חכה לו והנה הם נפקדו אחרי מ"ט שנה לחרבן ירושלם עד רשות מלך פרס לאמר מי בכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל ומה ההתמהמהות והעיכוב אשר ראה בגלות הזה. ושלישית שאיך יקרא לפקידת בבל קץ והנה לא נקרא קץ כי אם לתכלית הגליות וקצם והיא קץ הימים וקץ הפלאות ואחרית הזעם אבל ענין בבל לא נקרא קץ כי אם פקידה אמצעית בין הגלות והגאולה. ורביעית שהנה מצאנו לחכמינו הקדושים ז"ל שדרשו זה הפסוק על הגאולה העתידה לא על פקידת בבל, אמרו בפרק חלק (סנהדרין צז, ב) תניא רבי נתן אומר מקרא זה נוקב ויורד עד תהום כי עוד חזון למועד ויפח לקץ לא יכזב לא כרבותינו שהיו אומרים עד עידן עדנין ופלג עידן ולא כרבי שמלאי שהיה דורש ותשקמו בדמעות שליש (תהלים פ, ו) ולא כרבי עקיבא שהיה דורש עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ (חגי ב, ו) מלכות ראשונה שבעים שנה שנייה נ"ב שנה ומלכות כוזיבא שתי שנים ומחצה, מאי יפח לקץ לא יכזב אמר רבי שמואל בר נחמני תיפח רוחן של מחשבי קיצין שהם אומרים כיון שהגיע קץ ולא בא שוב אינו בא אלא חכה לו שנאמר אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבא ולא יאחר ע"כ. וגם כן דרשו בשוחר טוב (תהלים פ"ז) כתוב חזון ובאר על הלוחות אמר לו הקב"ה לחבקוק כשאמרתי בגלות ראשונה כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה (ירמיה כט, י) לא היו מאמינים ואומרים בנו בתים ושבו (שם ה) וכיון שנשלמו אותם שבעים שנה כתוב (דברי הימים ב' לו, כג) כה אמר כורש מלך פרס, אף עכשיו כשיגיע הקץ אני גואלם וכן הוא אומר (ישעיה סג, ד) כי יום נקם בלבי, כששמע חבקוק נפל על פניו ואמר לפניו רבש"ע על תדין אותי מזיד אלא שוגג שנאמר (להלן ג, א) תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות. הנך רואה בעיניך שהאנשים האלה שלמים הם הבינו שהיה בפסוקים האלה רמז אל גאולתנו העתידה.
פסוק ג:ולכן נראה לי לפרש בפסוקים האלה שעם היות שחבקוק התרעם על הצלחת נבוכדנצר שהחריב בית ראשון הנה השם יתברך בתשובתו הודיעו והשפיע עליו שני חזיונות, הראשון לענין נבוכדנצר ומלכות בבל שבמהרה תהיה מפלתו ועם זה ישובו בני יהודה על אדמת קדש, ועל החזון הזה הראשון אמר כתוב חזון ובאר על הלוחות רוצה לומר כתוב ובאר החזון אשר אני דובר אליך לא לבד בספר אבל גם על הלוחות שהנערים מתלמדים לקראת בהם כדי שהחזון הזה יהיה מגולה ומפורסם ומבואר לכל ממפלת בבל ומלכה וזהו למען ירוץ קורא בו, ועוד הודיעו חזון שני שלא שאל עליו הנביא באומרו כי עוד חזון למועד כאלו אמר ודע לך עוד שאחרי אותו חזון ראשון ממפלת בבל ומפקידת בית שני עוד יש חזון אחר למפלת האומות ולגאולה אחרת והוא למועד קץ כי אותו חזון יפח וידבר לקץ הגלות ואחרית הזעם ולא יכזב ומה שידבר ממנו הוא שיהיה המשכות ארוך מאד עד אותו קץ, ולכן אם יתמהמה הקץ ההוא אתה ישראל חכה לו ולא תתיאש מהגאולה כי הנה עכ"פ אותו קץ ומועד בוא יבוא ולא יאחר, והנה בא יבא אמר על המועד שזכר כי יבא אותו מועד הקצוב לפניו ואז קץ האומות ומפלתם וקץ הגליות ואחרית הזעם לא יאחר כי בבוא אותו מועד במהרה תכלינה כל אלה והוא על דרך אני ה' בעתה אחישנה (ישעיה ס, כב) כי בהגיע עתה ומועדה לא תתאחר הפעולה ההיא אבל במהרה חוסה תצא לפעל. הנה אם כן לא היתה כל תשובת השם יתברך לנביא לבד על תלונתו מענין נבוכדנצר ומלכות הכשדים אבל הודיעו שני חזיונות הראשונה בתשובת מה ששאל ממפלת בבל והכרת זרעו של נבוכדנצר ופקידת בית שני וגם צוה לכתוב ולבאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו והיה זה מפני שממהר האלקים לעשותו ואין הסתר במה שהיתה לימים מעטים, והחזון השני הוא מחרבן אחר יותר גדול ממנו לכלל האומות וקץ הגליות כולם ואחרית הזעם וזה לא צוה שיכתוב על הלוחות ולא שיבארהו למען ירוץ קורא בו לפי שהיה לזמן ארוך וכדי שלא יתיאשו ישראל מהגאולה.
פסוק ג:ואולי כיון השם להודיע לנביא שבגלות הארוך הזה בתחילתו יבא איש מתפאר שהוא משיח וגואל כי בזה תתעפל נפשו בזדון והצדיק ירא אלקים לא יאמין בדבריו ועל זה אמר אם יתמהמה קץ הגלות הזה חכה לו, והנה אמרתי זה רוצה לומר אם יתמהמה חכה לפי שבא יבא לא יאחר מי שעופלה בזדון ולא ישרה נפשו בו רומז אל שהעפיל לעלות למדרגת נביא וגם משיח וגם אלוה אבל הצדיק באמונתו יחיה ולא יתפתה אליו, ויהיה לפי זה פסוק הנה עופלה מכלל החזון מגיד מהעתידות מה שיהיה בסוף בית שני בתחלת זה הגלות הארוך. ואפשר לומר עוד שעל שתי החזיונות האלה אמר אם יתמהמה וגומר כי על החזון השני שזכר באחרונה אמר מיד אם יתמהמה חכה לו לרמוז על אורך זמנו, ועל החזון הראשון מענין בבל אמר כי בא יבא לא יאחר כאומר הנה מועד החזון השני הזה ארוך מאד הוא ולכן אף שיתמהמה אל תתיאש וחכה לו על כל פנים אמנם החזון הראשון לא יתמהמה כמוהו כי הוא בוא יבוא ולא יתאחר בזה, וכבר יורה על אמתת מה שפירשתי בשני החזיונות האלה ושאומרו כתוב חזון הוא על פקידת בבל ואומרו כי עוד חזון הוא לעתיד לבוא, מאשר באותו מאמר שזכרתי מפרק חלק ודרשו חכמים ז"ל על קבוץ הגליות הפסוק השני כי עוד חזון למועד ולא דרשו עליו הפסוק הראשון כתב חזון ובאר על הלוחות לפי שהיה מבואר אצלם שהפסוק הראשון נאמר על ענין בבל בלבד והשני נאמר לעתיד לבא, והותרו עם מה שפירשתי בזה בכל אחד מהדרכים השאלה הרביעית והחמישית: ואחרי שהודיע הש"י לנביא בדרך כלל עניני שני החזיונות נתן לו בכל אחד מהם תוספת ביאור כי הנה על הראשון שצוהו שיכתוב אותו על הלוחות ויבאר אותו מענין מפלת בבל אמר:
פסוק ד:הנה עופלה לא ישרה נפשו בו וגומר עד הוי בונה עיר בדמים. והמפרשים פירשו הנה עופלה לא ישרה נפשו בו על נבוכדנצר וכמו שדרשו במדרש תנחומא (תרומה ד) זה נבוכדנצר שהמליך אותו הקב"ה על כל העולם ולא היה שמח בחלקו, וכן דרשו חז"ל וצדיק באמונתו יחיה על יכניה מלך יהודה. והראב"ע כתב שמלת לא שאמר לא ישרה מושך עצמו ואחר עמו יאמר הנה נבוכדנצר עופלה מתחזק ומתגאה בנפשו בחושבו שביתו יהיה נכון לעד עם היות שלא ישרה בו ואין בו מדה טובה ואיך זה והנה הצדיק באמונתו לא יחיה ולא ינצל מידו ואיך יחשוב הוא שינצל ונפשו עופלה ולא תבוא לנפילה והוא פירוש בלתי מתישב. ולי נראה שהפסוק הזה לא נאמר על נבוכדנצר כי אם על תוכחת הנביא ותרעומתו ועפלה הוא כמו אפלה כי אותיות החא"ע כבר ידעת שהם מתחלפות, ורוצה לומר הנה האדם כשיסמך על דעתו ומחשבותיו תהיה תמיד נפשו עופלה אפלה וחשכה ולא ישרה בו כי תמיד תשב בספקות ומבוכות מחשבותיהם, אמנם הצדיק והוא המאמין שכל דרכי ה' משפט ואין עול והוא מצדיק את דינו באמונתו יחיה מבלי ספקות וחקירות עיוניות, ואמר זה כנגד חבקוק שרצה להתוכח עם השם יתברך בטענות עיוניות בענין רשע וטוב לו ולכן אמר לו הספיקות האלה הם כולם דרך חשכה לא ראו אור כי הנה עופלה ואפלה הנפש אשר לא ישרה באדם אבל יש בה ספקות שהם מפני הנטיה מהיושר אמנם הצדיק לא יעשה כן ולא יהרהר אחר מדת בוראו אבל באמונתו יחיה באומרו תמיד הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דברים לב, ד) וכבר אמרו בשוחר טוב (תהלים פ"ז) שהוכיח הקדוש ברוך הוא לחבקוק על תרעומתו, ושאמר לו הקב"ה (ישעיה מה, ט) הוי רב את יוצרו וחרש את חרשי אדמה הסכימו למה שפירשתי בפסוק הזה והותרה השאלה הששית:
פסוק ה:ובעבור שעיקר תלונת חבקוק היה בהצלחת נבוכדנצר לא על חורבן ירושלם וגלות יהודה כמו שזכרתי לכן לא הודיעו הש"י מתי תהיה פקידת בבל כמו שעשה לירמיהו לפי שלא שאל על זה, האמנם הודיעו מפלת בבל והשחתת בית נבוכדנצר וזרעו כי על זה היתה תלונתו כולה, ומפני שהיה נבוכדנצר רודף אחרי היין ומשתכר פעמים הרבה והיה עם זה בוגד ובלתי עומד בדבורו לכן קראו יין ובוגד ואמר ואף כי היין בוגד ר"ל כי איש היין הבוגד הזה הוא עתה גבר יהיר ולא ינוה שלא יתישב בדבר ולא יתבונן במה שיעשה גם כי לא ינוח בנוה כי כל חפצו ללכת להשחית, והאיש הזה הרחיב כשאול נפשו לכבוש ממלכות והוא כמות ולא ישבע להשמיד ולהרוג גוים כאשר תעשה המות שלא ימלט ממנה איש ותראה שהכל נכנעים לפניו ויאסוף אליו כל הגוים ויקבוץ אליו כל העמים והממלכות להיות תחת ממשלתו, (ו) אל תחשוב שלא יבא יומו לקבל עונשו כי הלא אלה כולם עליו משל ישאו ומליצה שהחידות שלה יהיו לו ובעבורו ויאמר כל אחד עליו הוי המרבה לא לו ר"ל המרבה מלכיות וממשלות ולא יהיו לו ולזרעו ובזה רמז מה שהיה לו בחייו שנטרד מן האנשים והלך בשדה כחיתו יער, ועליו אמר עד מתי ומכביד עליו עבטיט רוצה לומר עד מתי תתמיד ממשלתו כי הנה הוא יהיה מכביד עליו עב טיט והוא הפוך על דרך כל רבים עמים כאלו אמר שיבוא זמן שהוא יכביד על עצמו טיט עב ויתפלש בעפר כפגר מובס ולא אמר זה באמת כי אם על הזמן שהלך בשדה לשלג ביום ולקרח בלילה כמשוגע וכבעל חי שיכביד על עצמו הטיט. ורש"י פירש ואף כי היין בוגד על בלשצר שבמשתה היין הביא כלי בית המקדש ושתה בהם לפיכך לא יעמוד במלכותו ולא יתקיים מדורו ונוהו, ופירש ומכביד עליו עבטיט משא עונות כבדים כעב של טיט והרב רבי דוד קמחי פירש בשם אביו הלא יחשוב נבוכדנצר כי סופו לקבר ומכביד עליו עבטיט שעל קברו יכביד עליו הטיט העב, (ז) ופירש הלא פתע יקומו נושכיך על התולעים שבהיותו בקבר יקומו ויקיצו לאכול בשרו. ואינו נכון בעיני כי המות הטבעית אחת היא לכל כצדיק כרשע ורמה תכסה עליהם, ויותר נכון היה לפרש הלא פתע יקומו נושכיך ויקצו מזעזעיך על אותם שהשליכוהו מקברו.
פסוק ה:אבל פשט הכתוב על אמתתו מבואר והוא שאחרי שרמז לו מה שיקרהו בחייו זכר מה שיהיה על ביתו וזרעו אחרי מותו ממלכי מדי ופרס שיחריבו את כבודו, ועל זה אמר הלא פתע יקומו נושכיך ר"ל הנושכים את מלכותך ויקצו ויעורו מזעזעיך רוצה לומר המזעזעים והמחריבים אותך והיית למשסות למו, והנה אמר על מדי ופרס המחריבים את מלכות בבל יקומו ויקצו לפי שהם קודם לזה היו נכנעים לבבל ונבוכדנצר וזרעו היו מושלים על אותם המלכים והם התעוררו בימי בלשצר למרוד במלכות נבוכדנצר ולבא להלחם עם זרעו היושב על כסאו ולכן אמר הלא פתע יקומו שוכניך ויקצו מזעזעיך שיעורו לזה כאיש אשר יעור משנתו. והרב ר' אברהם בן עזרא כתב שבעבור שאמר הרחיב כשאול נפשו והוא כמות על ההרוגים אשר הרג לכן בהתעוררות זרעם לנקום נקמתם אמר יקומו נושכיך ויקצו כאלו יקיצו ויעורו שוכני עפר להנקם ממנו, (ח) וזהו גם כן כי אתה שלות גוים רבים רוצה לומר אתה שללת עמים רבים גם כן יבאו עמים שישללוך, ואפשר לפרש שלות מגזרת לדבר אתו בשלי והענין אחד שבעבור שגזל ועשה שלי בגוים רבים היתה הגזרה האלקית שגם כן ישלו אותו כל יתר עמים, והסתכל אומרו ישלוך כל יתר עמים כי הנה ביאר בזה שלא יחריבו מלכות בבל אחת מהמלכויות שכבש נבוכדנצר כי אם יתר העמים פרס ומדי אשר לא כבש והיו מקדם תחת מלכות בבל המה קמו עליו והתעוררו לזה, ואמר שיהיה כל זה מסבת דמי אדם אשר שפך והחמס אשר עשה בארץ בבל קריה ובכל יושבי בה, ורש"י פירש מדמי אדם ישראל שנקראים אדם וחמס ארץ ישראל קריה ירושלם וכל יושבי בה בני יהודה ונכון הוא.
פסוק ט:וקנן עליו באומרו הוי בוצע בצע רע לביתו רוצה לומר הוי על הגוזל העמים למלאת את ביתו שהוא בצע רע וחמדה מגונה באמת וחשב להנצל לשום במרום קנו רוצה לומר בבנותו מגדל חזק וגבוה, או שאמרו על בבל כמ"ש בספר דניאל (דניאל ד, כז) הלא דא היא בבל רבתא די אנא בנייתא לבית מלכות בתקוף חסני, ועשית זה להנצל מכף רעה כלומר מהאויב המבקש רעתך (י) תדע לך שיעצת בשת לביתך כלומר אע"פ שלעצתך לא היתה בושת מפלת המלכות בימיך הנה לביתך יעצת בושה רבה במה שקצות שהכרת והרגת עמים רבים כי קצות הוא מלשון וקצות את כפה (דברים כה, יב) רק הוא מפעל הקל מבעלי הה"א כמו מקצה רגלים. והראב"ע פי' שקצות דבק אל בושת כאלו אמר יעצת בושת לביתך מכל קצות עמים רבים ויהיה לפי זה קצות מלשון קץ וקצה, ומלבד הפסד מלכותך הנה הפסדת נפשך וחייבת אותה לעונש גדול ומופלג בעולם הנשמות והוא אומרו וחוטא נפשך, (יא) וכ"ז מפני החמס והגזל אשר עשית לפי שכל אשר לך היה בגזל וחמס עד שהאבן מקיר תצעק מהכותל אשר היא בנויה שם ואומרת גזולה וכפיס מעץ יעננה את האבן שג"כ היא גזולה וכל זה הפלגת המליצה שאפי' האבנים והעצים שעשה מהם ביתו היו מגזל וחמס, או שהרס מדינות וקריות ולקח האבנים היפות והעצים הנאים אשר בהם והביא לבנות בבל וליפותה ולכן אמר אחר זה הוי בונה עיר בדמים וכונן קריה בעולה ר"ל אוי לך נבוכדנצר שבנית עיר בבל בדמים וכוננת אותה קריה בעולה וגזל, כך פירשו המפרשים:
פסוק יב:הוי בונה עיר בדמים וכו' עד תפלה לחבקוק הנביא. כבר זכרתי שהמפרשים פירשו הפסוקים האלה כולם מפרשת הוי בונה עיר בדמים ופרשת הוי משקה רעהו ומה הועיל פסל והוי אומר לעץ על נבוכדנצר ועל מלכות בבל כדרך הפרשיות של מעלה, ולא נראה לי כן אלא שמפני שבתשובת השם לנביא זכר לו שני חזיונות אחד במפלת בבל ואחד לעתיד לבוא במפלת האומות שהצרו לישראל אשר מלכות אדום היא הראש שלהם והיה שכבר ביארו מפלת מלכות בבל, לכן הודיעו עתה הקדוש ברוך הוא ענין החזון השני מחרבן אדום אשר החריב גם כן את ירושלם והגלה את עמו בגלותינו זה ועליו אמר הוי בונה עיר בדמים וכונן קריה בעולה שהיא רומי ראש מלכות אדום.
פסוק יג:הלא הנה מאת ה' צבאות וייגעו עמים בדי אש רוצה לומר גזור הוא מלפניו יתברך שיגיעת העמים ההם תהיה סופה לאש ולכליון ומעשה אותם האומות ייעפו בדי ריק (יד) לפי שיבא זמן שתמלא הארץ לדעת את כבוד ה' כמים יכסו על ים, והכתובים האלה אין ראוי לפרשם על פקידת בית שני כי לא נתקיימו שמה אבל בהפך שאז פסקה הנבואה ונתחדשו כתות צדוקים וביתוסים המינים והאפיקורסים, אבל הייעוד הזה בא בדברי ישעיהו מיוחד לגאולה העתידה כמו שאמר (ישעיה יא, ט) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ומסכים אליו אמר ירמיהו (ירמיה לא, לד) מיעד לעתיד לבוא כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדלם, וצפניה אמר (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה', ועליו אמר כאן באמת כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה' לפי שאז יתגלה כבוד השם לעיני כל בשר והיה ה' למלך על כל הארץ וכאשר יתגלה כבוד ה' יהיה יגיעת האומות לריק ולבהלה.
פסוק טו:ובעבור שרומי היתה בנאמנות אהבה ואחוה ושלום עם ישראל כ"ז שנה כמו שזכרו חז"ל בפר"ק דע"ז (דף ח, ב) ואחר כך קמו עליהם לכבשם ולהחרימם לכן אמר הנביא נגדה הוי משקה רעהו שהוא אדום שהשקה את ישראל כוס התרעלה והחרבן והיית מספח ואוסף חמתך עליו ואף שכר ששתו וישכרו ממנו, וכל זה עשית למען הביט על מעוריהם ר"ל לגלות ערותם, ומספח הוא מגזרת ספחני נא, וענינו שאתה מאכילם חמתך ומשקה אותם אפך ומעוריהם הוא כמו ערותם חרפתם וקלונם.
פסוק טז:וכיון שאתה אדום שבעת קלון מכבוד ר"ל לעשות קלון לגוים יותר מלכבדם שתה גם אתה עתה מכוס התרעלה והחורבן והערל מהתרעלה, והראב"ע פירש והערל תראה ערלתך כמ"ש כמעשהו למען הביט אל מעוריהם, תסוב עליך כוס ימין ה' כלומר שתשקה גם אתה אותו וקיקלון על כבודך וקיקלון מלה אחת הוא ו"ק הפועל כפול כאלו אמר קלון או הם שתי מלות קיא וקלון, (יז) והנה יהיה זה לפי שחמס לבנון יכסך ר"ל החמס שעשית ללבנון שהוא ארץ ישראל כמ"ש (דברים ג, כה) ההר הטוב הזה והלבנון הוא יכסך, והוא ע"ד מ"ש עובדיה (עובדיה א, י) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה. ומפני שהמשיל ארץ ישראל ללבנון המשיל יושביה לחיות שדרכן לשכון בלבנון ע"ד ולבנון אין די בער וחייתו אין די עולה (ישעיה מ, טז) ולכן אחרי שזכר חמס הארץ הקדושה שמשלו בה הרומיים זכר גם כן שוד הבהמות שהוא משל לשפיכות דם בני יהודה בגלותם באומרו ושוד בהמות יחיתן ר"ל וחמס לבנון שנפל חתיתך עליהם ויחיתן הוא מלשון מחיתה ר"ל שוד בני יהודה שנפל חיתת אדום עליהם, וכמו שנבוכדנצר כשזכר מפלתו אמר שהיה מדמי אדם וחמס ארץ קריה וכל יושבי בה כן אומר באדום שיהיה חרבנו מסבת דמי אדם וחמס ארץ קריה וכל יושבי בה והם בני יהודה אשר שפכו דמם כמים וחמס ארץ שהיא ארץ ישראל קריה וכל יושבי בה שהיא ירושלם, ומזה יראה הראות מבואר שניבא חבקוק על חרבן בית ראשון ע"י נבוכדנצר ועל חרבן בית שני על ידי אדום ולכן אמר הכתוב שני פעמים מדמי אדם וחמס ארץ כנגד אותם שתי חורבנות ואם לא נפרשהו כן יהיה אחד מהם מותר וכפל מבואר בהכרח.
פסוק יח:ולפי שמלכות רומי כשכבשה את ירושלם היתה עבודתה בפסילים ובצלמים וגם היום שהחזיקה בדת ישו"ע הנוצרי עושים להם פסילי אלהיהם וכל קדושיו עמו לכן אמר כנגדם מה הועיל פסל כי פסלו יוצרו כלומר מה הועילו לאדום פסיליהם שפסל אותם יוצרם שהוא האומן שעשאם ומה הועיל להם המסכה שנסך בה הפסל שהוא מורה שקר לעובדיו, וה"ר אברהם אבן עזרא כתב שאמר מורה שקר על כהן הע"ז והענין לומר מה התועלת ליוצר ולעושה אותו כי בטח יצרו עליו לעשות אלילים אלמים שאין בהם כח ולא דבור, (יט) ואוי להם שמתפללים להם ואומרים לפסל העץ הקיצה ועורי לאבן דומם, ובדרך תימה אמר כנגדם הוא יורה רוצה לומר איך תחשבו שהוא יורה לכם את הדרך אשר תלכו בה והנה הוא תפוש זהב וכסף כלומר מצופה ממנו אבל כל רוח אין בקרבו ואיך א"כ יורה לכם את אשר תעשו.
פסוק כ:ולכן דע נא וראה כי לא עזב ה' את הארץ והוא רואה ומשגיח בכל זה וכי יקום לדין עמים כולם יראו מלפניו ולא יהיה פוצה פה ומצפצף כי ה' בהיכל קדשו שהוא השמים יתן קולו לפני עמו הס מפניו כל הארץ ומי יאמר לו מה תעשה, ואפשר שאמר וה' בהיכל קדשו על ב"ה העתיד להבנות שכאשר תשוב שכינתו בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ וכל האומות ישימו יד לפה:
