פסוק א:הוי השאננים בציון וגומר עד סוף הנבואה. רש"י פירש שהשאננים בציון הם בני יהודה והבוטחים בהר שומרון שהם בני אפרים היו קודם לכן, נקובי ראשית הגוים כלומר נקובים בשם שהם העמים המשובחים שבכל העולם ועתה באו להם רוצה לומר לגוים שזכר באו בית ישראל שבחרו במשפטי הגוים ובאו להיות מכללם בדרכי עבודתם:
פסוק א:עברו כלנה וראו למה מאסתם בתורתי להדבק בחקות הגוים האם טובות ארצותם מן המלכות האלה שבשומרון וירושלם אם רב גבולם מגבולכם ומה מצאתם בי עול זהו כולו בפירוש רש"י.
פסוק א:וה"ר דוד קמחי פירש ש הר שומרון וירושלם בהיותם ביד האמורי היו נקובי ראשית הגוים לפי שהם היו מבחר הגוים וארצותם מבחר ארצותיהם ואלה ההרים היו נקובים בשם לטובה ובאו להם בית ישראל רוצה לומר שלא בחרבם ולא בקשתם ירשו אותם הארצות אלא ברצון השם והם עברו רצונו ועזבו משפטיו ולקחו משפטי הגוים הראשונים שהיו יושבים באותן הארצות לכן עברו כלנה ושאר הארצות וראו הטובים ארצותם מן הארצות האלה. והנה לכל אחד מהפירושים האלה קצר הכתוב מהשתרע.
פסוק א:ולכן היותר נראה לי בפירושו הוא שהנביא עדיין ימשיך תוכחתו וייעודיו לבית יהודה, ולכן אמר הוי השאננים בציון אנשי ירושלם שהם שקטים על שמריהם וחושבים שלא תבא עליהם רעה והם יהיו כמו הבוטחים בהר שומרון כי שניהם היו נקובים ראשית הגוים כלומר נקראים ראשית גויי העולם והחשובים שבהם ועם כל זה באו להם בית ישראל רוצה לומר שמלכות אפרים באו בתוך הגוים אשר זכר שהם גולים בידיהם, ויהיה לפי זה וי"ו והבוטחים היא וי"ו ההשואה שכתב רבינו יונה שכבר תבא הוי"ו להשוות בין ב' דברים כמו מים קרים על נפש עייפה (משלי כה, כו) ושמועה טובה מארץ מרחק חוח עלה ביד שכור ומשל בפי כסילים ודומיהם, ויהיה ענין הכתוב הוי ואבוי בא על השאננים בציון כאשר בא על הבוטחים בהר שומרון שהיו הגוים קוראים להם ראשית האומות ועתה גלו ונשתעבדו בידיהם והוא אומרו ובאו להם בית ישראל (ב) ולכן חזר לומר כנגד השאננים בציון עברו כלנה ובזה ייעדם שילכו בגלות לבבל כי כלנה היא עיר גדולה בארץ שנער כמו שאמר התורה ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער (בראשית י, י), ורש"י כתב כלנה בבל חמת רבה אנטוכיא, וגת היא החשובה מארץ פלשתים שנקראת מתג האומה על שם שהיתה ראש לכולם והיתה אם המלכות, והענין כולו שייעדם שבחרבן נבוכדנצר מהם יעבדו לכלנה בארץ בבל וזכר כלנה מפני שתוף השם שהיה בה מלשון כלה ונחרצה, וכן שילכו מהם לארץ בני עמון וזכר חמת רבה שאף השם וחמתו בערה בם ושגם כן ילכו לארץ פלשתים, וזכר גת גם כן לשתוף ה' כי שם ידריכם כענבים בגת, וכבר נודע מספורי יוסף בן גוריון שבכל הארצות האלה ובארצות אחרות רבות הלכו שבי בני יהודה וירושלם בחרבן בית ראשון, ולכן אמר אליהם כאשר תלכו אל אותן הארצות בגלותכם אז תכירו ותדעו הטובים המקומות ההמה וכן תראו כפי הכמות אם רב גבולם מגבולכם כי לא יוכל האור כי אם בבחינת החושך וכאשר תלכו באותן הארצות בגלות תכירו מעלת גבולכם ותקוננו על ארצכם להיותה יותר משובחת מאד.
פסוק ג:וכנגד אותם בני ציון אמר המנדים ליום רע ותגישון שבת חמת רוצה לומר שהם היו מרחיקים יום רע באמרם כל היום ה' יצילנו ממנו השם ירחיקנו מעל גבולנו ועם כל זה לא תראו מבואו אבל תגישון שבת חמת וכמו שאמר ישעיהו (ה, ח) הוי מגיעי בית בבית כן אתם תגישון שבת בתיכם זו אצל זו על ידי חמס, וכן דרשו בויקרא רבה (ה, ג) המנדים ליום רע ליומו של גלות ותגישון שבת חמס זה עשו הגשתם את עצמכים לשבת אצל חמס כמה דאת אמר (עובדי' א) מחמס אחיך יעקב, ורש"י הביא ממדרש ר' שמשון שמנדים הוא מענין נע ונד כאלו אמר המניעים את עצמם ללכת ליום רע ויגישו עצמם לשבת בחמס האויבים (ד) וכן האשימם על שהיו נמשכים אחרי התענוגים ולא יתנו לב לגלות השבטים אשר כבר היה ועל זה אמר השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם רוצה לומר שהיו מטותיהם ממלאכת שן הפיל והן מצעותיהם נאות על ערסותם היו בגדים ארוכים ורחבים עודפים באורך וברוחב על המטה לכבוד ולתפארת, ומלת סרוחים היא מלשון וסרח העודף (שמות כב, יב), ורש"י פירש שהיו משתטחים ומאריכין עצמם על ערשותם, ובפרק במה אשה (שבת סב, ב) פירשו שהיו מחליפין נשותיהן זה לזה ומסריחין מטותיהן בשכבת זרע שאינה שלהם, ובענין האכילה אמר ואוכלים כרים מצאן רוצה לומר כבשים שמנים ועגלים מתוך מרבק והוא המקום שמפטמין שם את העגלים, והתבונן כי עשה עיקר תוכחתו במטות מפני הנאוף כדברי חכמים ז"ל ואחר כך זכר הדברים המביאים אליו אם האכילה המעונגת שזכר (ה) ואם השיר המיוחד לזונים ועליו אמר הפורטים על פי הנבל והם האנשים שידעו לעשות שירים חתונים בניגונים בלי חרוז, וה"ר דוד קמחי פי' הפורטים מלשון פרוטה שהיו נותנים פרוטות למנגנים לפניהם והיו מתעצמים בענין כלי השיר כאילו היו דוד מלך ישראל שהיה ראש המנגנים וזהו כדוד חשבו להם כלי שיר.
פסוק ו:עוד זכר שטופם ביין המביא אל הזנות באומרו השותים במזרקי יין כלומר שלא היו שותים בגביעים וכוסות להיותם כלים קטנים כ"א במזרקי יין, וכן היו מתענגים במשיחת בשרם ושערותיהם וזהו וראשית שמנים נמשחו והוא שמן אפרסמון שהוא ראש השמנים כולם, והענין שהיו מתענגים בכל מיני התענוגים האלה ולא נחלו על שבר יוסף ר"ל שלא התעצבו ואין חולה מהם על גלות השבטים כי נחלו הוא מלשון נחלה מכתי ואין חולה מכם על נחלתי, ואמר יוסף לפי שמלכות ישראל נקראת יוסף כמ"ש הזקן ויקרא בהם שמי ושם אבותי (בראשית מח, טז), ומפני שבני יהודה לא נחלו ולא נתעצבו על גלות השבטים (ז) לכן עתה יגלו בראש גולים, ועם היות שבני יהודה גלו אחרי גלות השבטים הנה אמר להם בראש גולים לפי שראה הנביא שהיו עתידין בני יהודה לגלות ב' פעמים ואמר שעתה יגלו בראש גולים גלות ר"ל ראשון בערך הגלות השני שיהיה אח"כ עליהם, ואפשר לפרש עתה יגלו בראש גולים על השבטים שזכר יאמר שאם לא היו בני יהודה רעים וחטאים היה גלות בני יוסף בהם לבדם אבל כיון שגם בני יהודה השחיתו דרכם הנה עתה יחשב גלות מלכות ישראל שהוא ראש גולים ראשית הגלויות לפי שאחריהם תהיה לבני יהודה גלות שנייה, ואמרו וסר מרזח סרוחים פרש"י ויבטלו משתאות הגאים וגסי הרוח שמרזחות לשון משתאות הוא וכן תרגמו יונתן, והראב"ע פי' מרזח מלשון רנה כמו לא תבוא בית מרזח כאילו אמר אז יסיר השיר מן הסרוחים על ערשותם שזכר, וחז"ל (כתובות סט, ב), פי' מרזח מלשון אבלות ולמדו מכאן שאבל מסב בראש ושהיא מלה מורכבת מר וזח שנעשה שר לסרוחים, והרד"ק פי' וסר מלשון קורבה כמו סורה אדוני סורה אלי (שופטים ד, יח) ומרזח מאבלות יאמר שיקרב ויבא אבל לאותם שהיו סרוחים על ערשותם ושמחים ומתענגים, (ח) והיה כל זה לפי שנשבע ה' בנפשו ר"ל בעצמו כמו בי נשבעתי, ואמר מתאב אנכי את גאון יעקב, ורש"י פי' מתאב כמו מתעב, וכ"כ הרד"ק שמתאב הוא הפך תאבתי לישועתך ה', וחלילה שיהיה שם אחד משמש דבר והפכו בלשוננו השלם, אבל מתאב הוא מלשון תאבה וגאון יעקב אמר על בית המקדש כמו שת"י ית בית מקדשא רבותיה דיעקב כמאמר המשורר (תהלים מז, ה) את גאון יעקב אשר אהב סלה, יאמר ה' אין ספק שמתאב וכוסף אני את גאון יעקב שהוא בהמ"ק אבל מה אעשה שארמנותיו של יעקב בתיהם והיכליהם עם כל תענוגיהם שנאתי ולכן לא אוכל לעשות כ"א להשחית עיר ומלואה כלומר עיר ירושלם ועמה וגם בהמ"ק שבתוכה כי העולם והעיר נדונים אחר הרוב ולכן יחרב הבית עם העיר, (ט) ויהיה החרבן כ"כ שאם יותרו ר"ל שימלטו מן החרב עשרה אנשים בבית אחד ומתו ואין דוקא י' אלא רבים ולקח י' בעבור שהוא סך חשבון שהנה כולם ימותו, והענין שהבורחים והנחבאים בבית מן האויב ימותו שם בדבר ואולי ע"ז אמר במשל שלמעלה ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש.
פסוק י:וזכר שתהיה מהומת המלחמה והדבר כל כך שלא יקברו את המתים בכבוד ובהספד ולא יצדיקו עליהם את הדין, אבל דודו ומסרפו רוצה לומר קרובו או ידידו יתעורר לשרוף אותם העצמות כדי שלא יהיה למשל ולשנינה בקרב האויבים, ויהיה ומסרפו בסמך כמו ומשרפו בש"ין וכן פירשוהו יונתן ורש"י, ויאמר ונשאו דודו ומסרפו בלשון יחיד לכל אחד ואחד מהמתים, וה"ר אברהם אבן עזרא פירש בשם ר' יהודה אבן קדיש שדודו אחי אביו ומסרפו אחי אמו יאמר שימותו כל אנשי הבית ולא ישאר כי אם אחד ויבא דודו ומסרפו של אותו אחד להוציא עצמות המתים ההם מן הבית מפני הריח, ויאמר לאשר בירכתי הבית העוד עמך מתים להוציא והוא ישיבהו ויאמר אפס כלום כולם ספו תמו והמוציא המתים יאמר לו הס ושתוק ולא תקונן ואין אחד מצדיק שם שמים להצדיק השם הנכבד וזהו הס כי לא להזכיר בשם ה', ורש"י פירש על דעת יונתן הס כי כל זה להם על שלא רצו להזכיר בשם השם.
פסוק יא:ולפי שבפרשיות של מעלה יעד על חרבן מלכות ישראל בפני עצמו ועל חרבן מלכות יהודה בפני עצמו, לכן בפרשה הקטנה הזאת נתן הגזרה על שתיהן יחד ואמר כי הנה ה' מצוה רוצה לומר גוזר שיבא חרבן גדול והכה את הבית הגדול שהוא רמז למלכות ישראל יכהו רסיסים והם בקיעות גדולות והבית הקטון שהוא רמז למלכות יהודה יכה בקיעים שהם יותר קטנים, כי כפי רוב השבטים קרא מלכות ישראל בית גדול וכפי מעוט יהודה ובנימין יקרא מלכות יהודה בית קטן, והיה גלות השבטים רסיסים ובקיעה גדולה לפי אורך גלותם הנפל' שלא שבו עוד וגלות יהודה היה בקיעה קטנה לפי ששבו לבית שני, ואין ספק אצלי שלזה כוון יונתן במה שתרגם וימחא מלכו מחא תקיפא ומלכו זעירא מחא חלשא.
פסוק יב:ולפי ששני הגלויות נשתוו בגבורת הלוחמים עליהם ובחולשת הגולים וכן ברעב אשר מצא אותם לכן אמר הירוצון בסלע סוסים או אם יחרוש החורש בבקרים ר"ל בסלע אשר זכר זה בלי ספק בלתי אפשר שבסבת הסלע וקושיו וגבהותו אי אפשר שירוצו הסוסים עליו ולא שיחרושו עליו הבקרים, והוא משל לקושיית לב בני ישראל ובני יהודה וגבהותם שמפני כן לא ירוצון סוסיהם במלחמה עם אויביהם ולא יחרושו בקריהם וימותו ברעב, והביא ראיה על קושי לבבם באומרו כי הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה ר"ל כי במקום שהיו המשפט והצדקה מתוקים מדבש ונופת צופים הפכתם אותה ללענה וראש כלומר, שהפכו אותם לעול חמס ושוד, (יג) ומלבד זה אינכם רואים ברעתכם כי אתם שמחים ללא דבר באומרכם הלא בחוזקנו לקחנו לנו קרנים כלומר, שפעמים אחרות התגברתם על האויבים כי הקרנים רמז למלחמה אשר בהם עמים ינגחו ושכן התגברו עתה ולא תיחסו הגבורה ההיא לש"י הנותן לכם כח לעשות חיל כ"א לחזקכם והוא באמת לא דבר כי אין בבטחון הזה ממש, (יד) כי הנני מקים עליכם בית ישראל שהוא כולל לשתי המלכויות יחד ישראל ויהודה גוי ר"ל גוי עז פנים שיבא על כל אחד מכם ולחצו אתכם כלומר לא תוכלו להלחם בהם בקרניכם כאשר חשבתם כי הם ילחצו אתכם מלבוא חמת עד נחל הערבה שהם מגבול א"י לצד צפון עד גבולכם לצד דרום, ואם תרצו לפרש פי' כי הנה ה' מצוה והכה הבית הגדול רסיסים כולה על מלכות ישראל כבר יסבלוהו הכתובים ויהי' הירוצון בסלע סוסים שהוא כנגד סדרו של עולם כן היו מעשיכם שהפכתם משפט לראש:
