פסוק א:שִׁמְעוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אף על פי שהדברים מתייחסים לממלכת ישראל ולבירתה שומרון, הנבואה הזאת מדברת למעשה עַל כָּל־הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֵאמֹר׃
פסוק ב:רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי, קשרתי אתכם קשר קרוב יותר מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל־כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל־עֲוֹנֹתֵיכֶם.
פסוק ג:כעת ממחיש זאת הנביא באמצעות שורה של שאלות רטוריות ובהן דימויים. הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם־נוֹעָדוּ?! האם הליכתם של שני אנשים יחד בדרך, אינה מעידה על כך שהם קבעו להיפגש?! אין להניח שאנשים שנפגשו באופן אקראי לחלוטין, ימשיכו לצעוד יחד לאורך כל הדרך.
פסוק ד:הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר – וְטֶרֶף אֵין לוֹ?! האריה איננו שואג סתם לשם שעשוע. שאגותיו באות להחריד את בעלי החיים שבאזור כשהוא יוצא לטרוף, או שהן משמשות להזעיק את שותפיו לצאת לציד. הֲיִתֵּן כְּפִיר, אריה צעיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ, ממקום רבצו בִּלְתִּי אִם־לָכָד?! רק כאשר הוא עומד ללכוד או שכבר לכד משהו, הוא שואג.
פסוק ה:גם הדימויים הבאים ממחישים דברים הבאים יחד: הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל־פַּח, מלכודת המונחת על הָאָרֶץ – וּמוֹקֵשׁ, מכשול אֵין לָהּ?! כשאין לה פיתיון או מנגנון לוכד כלשהו, היא תישאר חופשית. ובאותו אופן, הֲיַעֲלֶה־פַּח מִן־הָאֲדָמָה – וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד?! המלכודת לא תקפוץ מהקרקע אם הציפור אינה נלכדת בה.
פסוק ו:אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר, שהוא אות של אזהרה בְּעִיר – וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ?! משמעות הדימויים הללו: אִם־תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר – וַה' לֹא עָשָׂה?! האם אתם חושבים שתקרה רעה בעיר במקרה, ולא על פי ה'?!
פסוק ז:כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אֱלוֹהִים דָּבָר בעולם, כִּי אִם־גָּלָה, גילה את סוֹדוֹ אֶל־עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים תחילה כדי שיזהירו את העם. לכן הנביאים יודעים תמיד את הדברים העומדים להתרחש ומגלים אותם בנבואותיהם.
פסוק ח:אַרְיֵה שָׁאָג – מִי לֹא יִירָא?! כשאריה שואג – כל אחד מפחד, וכך – ה' אֱלוֹהִים דִּבֶּר לאדם כלשהו – מִי לֹא יִנָּבֵא?! לא ייתכן שהשומע את דבר ה' לא יינבא, גם אם הדברים אינם נעימים לנביא ולשומעיו ואינם מנחמים כלל, כמו הנבואה הבאה.
פסוק ט:בואו והַשְׁמִיעוּ עַל־אַרְמְנוֹת בְּאַשְׁדּוֹד שבגבול פלשתים, וְעַל־אַרְמְנוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם הרחוקה יותר, וְאִמְרוּ: הֵאָסְפוּ עַל־הָרֵי שֹׁמְרוֹן, בירת ממלכת ישראל וּרְאוּ שיש מְהוּמֹת רַבּוֹת בְּתוֹכָהּ וַעֲשׁוּקִים בְּקִרְבָּהּ.
פסוק י:וְלֹא־יָדְעוּ תושביה לעֲשׂוֹת־נְכֹחָה, ללכת בדרך הישרה, נְאֻם־ה', הָאוֹצְרִים, אוספים חָמָס, הון ורכוש שלקחו באמצעות סחיטה וָשֹׁד, מה שלקחו בכוח בְּאַרְמְנוֹתֵיהֶם. מהכספים שחמסו ושדדו הם אוגרים באוצרותיהם.
פסוק יא:לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: צַר וּסְבִיב הָאָרֶץ, תבוא צרה שתסובב ותקיף את הארץ, וְהוֹרִד מִמֵּךְ עֻזֵּךְ, כוחך, וְנָבֹזּוּ, ייבזזו אַרְמְנוֹתָיִךְ, שומרון.
פסוק יב:כֹּה אָמַר ה': כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל־אֹזֶן. אם הרועה אמיץ במיוחד, או אם הוא ממתין די זמן, אולי הוא יצליח להציל מפי האריה את שרידי טרפו. אין בכך נחמה גדולה לבעל הבהמות, אבל הרועה מתאמץ למצוא שאריות, בעיקר כדי להוכיח שהוא לא גנב אותן. כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן בִּפְאַת מִטָּה. שרידים מעטים מהם יימצאו כמו בקצה המיטה, כלומר במקום לא מכובד, או: יינצלו רק החלשים והחולים שבבוא האויב אינם יכולים לצאת מן המיטה ולהימלט, ועל כן הם ידחקו עצמם לקצה המיטה, וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ, בארץ כלשהי שנמצאת באזור דמשק או: בקצה מיטה. כמה מסכנים ועלובים יישארו בפינות נידחות, אך רוב העם יאבד.
פסוק יג:שִׁמְעוּ וְהָעִידוּ בְּבֵית יַעֲקֹב, נְאֻם־ה' אֱלוֹהִים אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת,
פסוק יד:כִּי בְּיוֹם פָּקְדִי פִשְׁעֵי־יִשְׂרָאֵל עָלָיו – וּפָקַדְתִּי עַל־מִזְבְּחוֹת בֵּית־אֵל המפוארים שניצבו במרכז הפולחני של הממלכה, וְנִגְדְּעוּ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ.
פסוק טו:וְהִכֵּיתִי בֵית־הַחֹרֶף של מלכי שומרון שעמד ביזרעאל, שהוא אזור חמים יותר, עַל־בֵּית הַקָּיִץ שלהם שבשומרון ההררית, שבה נעים יותר בקיץ. וְאָבְדוּ בָּתֵּי הַשֵּׁן, הבתים שקושטו בשן פיל יקרה. וְסָפוּ, יושמדו בָּתִּים רַבִּים. נְאֻם־ה'.