אריה שאג מי לא ירא
בפרקנו מתאר הנביא עמוס את חטאיהם הכבדים של עם ישראל והעונש הצפוי בעקבותם. העם חשב שבהיות בני ישראל בנים למקום הם מחוסנים מעונש (השווה ירמיה ז ד; שמואל א ד ג), על כן מדגיש הנביא עמוס שההיפך הוא הנכון "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם"(עמוס ג ב), כי "את אשר יאהב ה' יוכיח" ו"חושך שבטו שונא בנו". דווקא משום ש"רק אתכם ידעתי", אין הקב"ה יכול להעלים עיניו מדרככם הסוררת, כיון שאתם בניו אהוביו, הוא דואג לכם ורוצה בתקנתכם, גם אם הדרך לכך היא ענישה.
ועדיין אין העם מאמין שהעונש יבוא, שכן עתה הם שרויים בטובה. לכן ממשיך עמוס ושואל שבע שאלות רטוריות החוזרות על רעיון אחד, תוך שימוש במשלים שונים מעולם הטבע. הרעיון הוא שלכל תופעה בטבע קדמה סיבה המולידה אותה ומכריחה אותה "הישאג אריה ביער וטרף אין לא? ...אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?"(עמוס ג ד-ו), ועל כן באה הקביעה המסכמת "אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה?". כשיש טרף - האריה שואג, וכשיש חטא – ה' מגיב. הכתובת על הקיר, צריך רק להתבונן ולקרוא אותה.
מי כותב את הכתובת המזהירה את העם מפני העונש שבוודאי יבוא לאחר חטאי העם? על שאלה זו עונה עמוס: "כי לא יעשה ה' א-להים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. אריה שאג מי לא ירא, ה' א-להים דיבר מי לא ינבא"(עמוס ג ז-ח). בפסוקים אלה דוחה הנביא את טענת העם כאילו הנביא בודה דברים מלבו, ומציין שנבואתו היא דבר ה'.
אכן בפסוקים אלו ישנה חזרה על הרעיון שהעלה עמוס בנבואתו, ואשר הובאו בפתיחת דברינו. העונש שמביא ה' על העם אינו תוצאה של כעס ושנאה, אלא תוצאה של אהבה גדולה. הסיבה שה' מגלה את סוד העונש הצפוי לעם לעבדיו הנביאים, היא כדי שהם יזהירו את העם מהצפוי להם. ה' רוצה שהעם יחדל מחטאיו, יעשה תשובה ויזכה לחנינה. לכן משתמש הנביא בכינוי "ה' א-להים" אשר מציין כידוע שילוב של מידת הרחמים ומידת הדין - להראות שגם העונש הצפוי לעם בא מאהבת ה' את עמו, כפי שהתבאר לעיל. החסד הגדול ביותר של הבורא עם האדם הוא, כידוע, מתן האפשרות למחיקת חטאיו ע"י התשובה. על כן קורא הנביא לעם לנצל את דבריו הקשים על הפורענות [מידת הדין] ולהפכה להנהגה של חסד ורחמים אם יחדלו ממעשיהם הרעים.
הרעיון של שילוב הדין והרחמים עומד גם ביסוד פסוק ח', בו מוזכר שם "ה' א-להים". החוטאים סבורים שהנביא מנבא פורענות מפני שהוא שונא את העם ושמח לאידם, ועל-כן מנבא את העונש לעם בשמחה. כנגד טענה זו אומר עמוס שהנבואה יוצאת מפיו כמעט בעל כורחו "אריה שאג מי לא ירא, ה' א-להים דיבר מי לא ינבא". הנביא אינו מתענג בדברי הפורענות שהוא מטיח בעם. הוא כואב את כאבם, ורוצה בכל מאודו שנבואתו לא תתקיים בפועל. בדיוק לשם כך גילה לו ה' את סודו, כדי שבעקבות גילוי הסוד יחזור העם בתשובה והנבואה לא תתממש.
גם ירמיהו מתאר את הנבואה כמשא המתפרץ מפיו של הנביא בעל כורחו: "הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע"(ירמיהו כג כט). אף אם הנביא רוצה, אין הוא יכול להימנע מלהעביר את המסר הא-להי "ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו, והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי, ונלאיתי כלכל ולא אוכל"(ירמיהו כ ט) - על כן נביא שאינו מנבא נקרא בפי חז"ל "כובש את נבואתו"(סנהדרין פט.). בדרך כלל דיבור הוא פעולה בקום עשה, ושתיקה באה בשב ואל תעשה. אצל הנביא הדברים הפוכים: הדיבור הנבואי פורץ ובא ממילא, ומניעתו, חוסר הדיבור, היא פעולת כבישה המצריכה גבורה וחוזק יד.
זה שאומר עמוס "אריה שאג מי לא ירא" - הנבואה בקרבי היא כשאגת אריה, והוצאתה בכלי הדיבור היא תגובה לא רצונית, כמו היראה משאגת הארי. "ה' א-להים דיבר מי לא ינבא" - משום כך על העם להבין שנבואת הנביא באה לטובתו למען ייטיב דרכיו וימנע את מימושה של הנבואה.