ותקריבי ימיך ותבוא עד שנותיך
כאמור בעיון הקודם, הנבואה בתחילת הפרק עוסקת בחטאי עם ישראל המפורטים בפרשת קדושים כחיובי מצוות עשה וכאיסורי מצוות לא תעשה. בתחילת פרקנו רומז הנביא שחטאים אלו החישו את זמן הענישה. בפסוק ג' נאמר: "עיר שופכת דם בתוכה לבוא עִתָּה", ובפסוק ד': "ובגילוליך אשר עשית טמאת ותקריבי ימיך, ותבוא עד שנותיך".
הפירוש הרווח של פסוק ד' הוא שבני ישראל הביאו על עצמם את עונשם, כך כתב הרד"ק: "שופכת דם בתוכה לבוא עִתָּה" - שפיכות דמים גרם לה לבוא עת חורבנה". ובמלבי"ם: "עיקר הגזר דין בא על הדם ששפכו, שעל ידי כך בא עיתה וזמן כליונה". הרעיון שכל חטא גורר עונש הוא רעיון פשוט וידוע בתנ"ך כולו, והביטוי "לבוא עיתה" יש בו הד לדגש מיוחד, שהעונש או הגזרה האמורים לחול בעתיד הרחוק, הוקדם זמנם והם עתידים להתרחש מוקדם מהמתוכנן.
כך עולה במפורש מהפסוק הבא, שם נאמר "ותקריבי ימיך", ופירש הרד"ק: "הקרבת ימי גלותך וחורבנך". וכן במצודת דוד: "בעצמך הקרבת ימי הגמול והתשלומין". וכן במלבי"ם: "יבוא זמן כליונך במהרה". מהו איפוא אותו תאריך או מועד קבוע לחורבן ולגלות שאותו מקדימה כנסת ישראל להביא עליה עקב חטאיה?
רש"י בד"ה "עד שנותיך" כתב: "גזירת ונושנתם", ומהר"י קרא מרחיב, "שלמו ימי גזירת ונושנתם בגימטריה". ההפניה היא לפסוק "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל" (דברים ד, כה). את הפסוק דורשת הגמרא: "'מאי דכתיב 'וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' א-להינו'(דניאל ט יד), משום דצדיק ה' וישקוד על הרעה ויביאה עלינו? אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים שתי שנים ל'ונושנתם' כדי שלא יתקיים בהם 'כי אבוד תאבדון'" (גיטין פח.). כלומר, כיוון שלא שלם הזמן המובטח 'ונושנתם' בשלמותו, ככתבו וכלשונו, כך לא יתממשו גם שאר פרטי התוכחה הכוללים אבדן מוחלט, עד תומם, אלא תוותר שארית ופליטת מה לעם ישראל .
אבל לפי פירוש זה קשה, מה חלקם של בני ישראל שהקריבו ימיהם, הרי הגלות לא הוקדמה בשל סאת עוונות גדושה של העם, אלא בגלל רחמי הקב"ה "כי צדיק ה' א-להינו"? ייתכן, שאמנם פשעי בני ישראל הגלויים לפני ה' הם שקבעו את גלותם למניין 'ונושנתם'. ה' 'יודע' בהשגחה עליונה ממרום שבתו שבתום המניין יבוא החורבן לפי רוב עוונותיהם של ישראל; זו התכנית הא-להית הידועה מראש למגיד מראשית אחרית . אחרי שנקבע זמן זה לפי חטאי העם - הקדים הקב"ה את הגזרה בשנתיים כדי לא להחיל את חלקה השני של נבואת הכליון על העם.
המגיד מדובנה מסביר את הצורך להקדים העונש: "כי כל כך הרבו לפשוע עד כי לפי רבוי המעשים והחטאים אי אפשר שיהיו בזמן קצר כזה. וגרמו בזה לחשוב להם, לשנים רבות ולימים ארוכים, וכבר מצינו כזאת בגלות מצרים אשר נגזר בברית בין הבתרים ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ובאמת יצאו לזמן מאתים ועשר שנים, יען כי תכיפת העבדות וריבוי העינוי מלאו את הסאה, ומה שהיה ראוי לעבוד בם במשך ד' מאות שנה עבדו בם וענו אותם במשך רד"ו ...נחשב כאילו נתמלאו השנים בשלמותם... כך יאמר הנביא בן בוזי על רוב עוונותיהם כי בזה מלאו להם שנים הרבה יותר מאשר הם ראויים באמת וזהו 'ותקריבי ימיך ותבוא עד שנותיך', רצה לומר שע"י ריבוי המעשים נחשב לך לימים הרבה כאילו כבר עברו שנים הרבה".
הרד"ק עמד על קושי נוסף בפסוק: "ואמר 'ותבוא' שהוא לשון זכר ולשון הפרשה לנקבה ...כי יכונו ב'עם' שהוא לשון זכר וב'עדה' שהוא לשון נקבה".
לפי האמור, שמא יש להסביר שהעדה קרבה את יום העונש על ידי מעשיה, והקב"ה חישב את החטאים שהקץ יקרב עוד יותר, ולכן 'ותקריבי' לשון נקבה מוסב על העדה, ברם 'ותבוא' אינו מוסב על העם, אלא על הגזרה מלמעלה למלא שנות החטא אף על פי שלא עברו מניין השנים.
מתברר, שלא רק לגאולה יש בחינת "בעִתָּה" ובחינת "אחישנה" (ישעיהו ס כב), ובדרגת בני ישראל תלויה גאולתם. גם לחורבן ולגלות יש "בעִתָּה" ו"אחשינה". בפרקנו מזהיר יחזקאל מפני הרעה שתקדים ותבוא "ותקריבי ימיך ותבוא עד שנותיך".