א וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב בֶּן־אָדָ֕ם בְּת֥וֹךְ בֵּית־הַמֶּ֖רִי אַתָּ֣ה יֹשֵׁ֑ב אֲשֶׁ֣ר עֵינַיִם֩ לָהֶ֨ם לִרְא֜וֹת וְלֹ֣א רָא֗וּ אָזְנַ֨יִם לָהֶ֤ם לִשְׁמֹ֙עַ֙ וְלֹ֣א שָׁמֵ֔עוּ כִּ֛י בֵּ֥ית מְרִ֖י הֵֽם׃ ג וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ כְּלֵ֣י גוֹלָ֔ה וּגְלֵ֥ה יוֹמָ֖ם לְעֵֽינֵיהֶ֑ם וְגָלִ֨יתָ מִמְּקוֹמְךָ֜ אֶל־מָק֤וֹם אַחֵר֙ לְעֵ֣ינֵיהֶ֔ם אוּלַ֣י יִרְא֔וּ כִּ֛י בֵּ֥ית מְרִ֖י הֵֽמָּה׃ ד וְהוֹצֵאתָ֨ כֵלֶ֜יךָ כִּכְלֵ֥י גוֹלָ֛ה יוֹמָ֖ם לְעֵֽינֵיהֶ֑ם וְאַתָּ֗ה תֵּצֵ֤א בָעֶ֙רֶב֙ לְעֵ֣ינֵיהֶ֔ם כְּמוֹצָאֵ֖י גּוֹלָֽה׃ ה לְעֵינֵיהֶ֖ם חֲתָר־לְךָ֣ בַקִּ֑יר וְהוֹצֵאתָ֖ בּֽוֹ׃ ו לְעֵ֨ינֵיהֶ֜ם עַל־כָּתֵ֤ף תִּשָּׂא֙ בָּעֲלָטָ֣ה תוֹצִ֔יא פָּנֶ֣יךָ תְכַסֶּ֔ה וְלֹ֥א תִרְאֶ֖ה אֶת־הָאָ֑רֶץ כִּֽי־מוֹפֵ֥ת נְתַתִּ֖יךָ לְבֵ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ ז וָאַ֣עַשׂ כֵּן֮ כַּאֲשֶׁ֣ר צֻוֵּיתִי֒ כֵּ֠לַי הוֹצֵ֜אתִי כִּכְלֵ֤י גוֹלָה֙ יוֹמָ֔ם וּבָעֶ֛רֶב חָתַֽרְתִּי־לִ֥י בַקִּ֖יר בְּיָ֑ד בָּעֲלָטָ֥ה הוֹצֵ֛אתִי עַל־כָּתֵ֥ף נָשָׂ֖אתִי לְעֵינֵיהֶֽם׃ ח וַיְהִ֧י דְבַר־יְהוָ֛ה אֵלַ֖י בַּבֹּ֥קֶר לֵאמֹֽר׃ ט בֶּן־אָדָ֕ם הֲלֹ֨א אָמְר֥וּ אֵלֶ֛יךָ בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֣ית הַמֶּ֑רִי מָ֖ה אַתָּ֥ה עֹשֶֽׂה׃ י אֱמֹ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֑ה הַנָּשִׂ֞יא הַמַּשָּׂ֤א הַזֶּה֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם וְכָל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁר־הֵ֥מָּה בְתוֹכָֽם׃ יא אֱמֹ֖ר אֲנִ֣י מֽוֹפֶתְכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתִי כֵּ֚ן יֵעָשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם בַּגּוֹלָ֥ה בַשְּׁבִ֖י יֵלֵֽכוּ׃ יב וְהַנָּשִׂ֨יא אֲשֶׁר־בְּתוֹכָ֜ם אֶל־כָּתֵ֤ף יִשָּׂא֙ בָּעֲלָטָ֣ה וְיֵצֵ֔א בַּקִּ֥יר יַחְתְּר֖וּ לְה֣וֹצִיא ב֑וֹ פָּנָ֣יו יְכַסֶּ֔ה יַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר לֹא־יִרְאֶ֥ה לַעַ֛יִן ה֖וּא אֶת־הָאָֽרֶץ׃ יג וּפָרַשְׂתִּ֤י אֶת־רִשְׁתִּי֙ עָלָ֔יו וְנִתְפַּ֖שׂ בִּמְצֽוּדָתִ֑י וְהֵבֵאתִ֨י אֹת֤וֹ בָבֶ֙לָה֙ אֶ֣רֶץ כַּשְׂדִּ֔ים וְאוֹתָ֥הּ לֹֽא־יִרְאֶ֖ה וְשָׁ֥ם יָמֽוּת׃ יד וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר סְבִיבֹתָ֥יו עזרה (עֶזְר֛וֹ) וְכָל־אֲגַפָּ֖יו אֱזָרֶ֣ה לְכָל־ר֑וּחַ וְחֶ֖רֶב אָרִ֥יק אַחֲרֵיהֶֽם׃ טו וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה בַּהֲפִיצִ֤י אוֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וְזֵרִיתִ֥י אוֹתָ֖ם בָּאֲרָצֽוֹת׃ טז וְהוֹתַרְתִּ֤י מֵהֶם֙ אַנְשֵׁ֣י מִסְפָּ֔ר מֵחֶ֖רֶב מֵרָעָ֣ב וּמִדָּ֑בֶר לְמַ֨עַן יְסַפְּר֜וּ אֶת־כָּל־תּוֹעֲבֽוֹתֵיהֶ֗ם בַּגּוֹיִם֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ שָׁ֔ם וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ יז וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ יח בֶּן־אָדָ֕ם לַחְמְךָ֖ בְּרַ֣עַשׁ תֹּאכֵ֑ל וּמֵימֶ֕יךָ בְּרָגְזָ֥ה וּבִדְאָגָ֖ה תִּשְׁתֶּֽה׃ יט וְאָמַרְתָּ֣ אֶל־עַ֣ם הָאָ֡רֶץ כֹּֽה־אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י יְהוִ֜ה לְיוֹשְׁבֵ֤י יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ אֶל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לַחְמָם֙ בִּדְאָגָ֣ה יֹאכֵ֔לוּ וּמֵֽימֵיהֶ֖ם בְּשִׁמָּמ֣וֹן יִשְׁתּ֑וּ לְמַ֜עַן תֵּשַׁ֤ם אַרְצָהּ֙ מִמְּלֹאָ֔הּ מֵחֲמַ֖ס כָּֽל־הַיֹּשְׁבִ֥ים בָּֽהּ׃ כ וְהֶעָרִ֤ים הַנּֽוֹשָׁבוֹת֙ תֶּחֱרַ֔בְנָה וְהָאָ֖רֶץ שְׁמָמָ֣ה תִֽהְיֶ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ כא וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ כב בֶּן־אָדָ֗ם מָֽה־הַמָּשָׁ֤ל הַזֶּה֙ לָכֶ֔ם עַל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר יַֽאַרְכוּ֙ הַיָּמִ֔ים וְאָבַ֖ד כָּל־חָזֽוֹן׃ כג לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִשְׁבַּ֙תִּי֙ אֶת־הַמָּשָׁ֣ל הַזֶּ֔ה וְלֹֽא־יִמְשְׁל֥וּ אֹת֛וֹ ע֖וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֚י אִם־דַּבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם קָֽרְבוּ֙ הַיָּמִ֔ים וּדְבַ֖ר כָּל־חָזֽוֹן׃ כד כִּ֠י לֹ֣א יִֽהְיֶ֥ה ע֛וֹד כָּל־חֲז֥וֹן שָׁ֖וְא וּמִקְסַ֣ם חָלָ֑ק בְּת֖וֹךְ בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ כה כִּ֣י ׀ אֲנִ֣י יְהוָ֗ה אֲדַבֵּר֙ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר אֲדַבֵּ֤ר דָּבָר֙ וְיֵ֣עָשֶׂ֔ה לֹ֥א תִמָּשֵׁ֖ךְ ע֑וֹד כִּ֣י בִֽימֵיכֶ֞ם בֵּ֣ית הַמֶּ֗רִי אֲדַבֵּ֤ר דָּבָר֙ וַעֲשִׂיתִ֔יו נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ כו וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ כז בֶּן־אָדָ֗ם הִנֵּ֤ה בֵֽית־יִשְׂרָאֵל֙ אֹֽמְרִ֔ים הֶחָז֛וֹן אֲשֶׁר־ה֥וּא חֹזֶ֖ה לְיָמִ֣ים רַבִּ֑ים וּלְעִתִּ֥ים רְחוֹק֖וֹת ה֥וּא נִבָּֽא׃ כח לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה לֹא־תִמָּשֵׁ֥ךְ ע֖וֹד כָּל־דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר אֲדַבֵּ֤ר דָּבָר֙ וְיֵ֣עָשֶׂ֔ה נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
הנבואה החמישית תחלתה ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם בתוך בית המרי אתה יושב וגומר עד בן אדם הודע את ירושלם את תועבותיה: ויש בנבואה הזאת ט"ו פרשיות. הראשונה, בן אדם בתוך בית המרי אתה יושב. השנית, בן אדם הלא אמרו אליך בית ישראל. השלישית, בן אדם לחמך ברעש תאכל. הרביעית, בן אדם מה המשל הזה לכם. החמישית, בן אדם הנה בית ישראל אומרים. הששית, בן אדם הנבא אל נביאי ישראל. השביעית, לכן כה אמר ה' אלהים יען דברכם שוא. השמינית, לכן כה אמר ה' אלקים ובקעתי רוח סערות. התשיעית, ואתה בן אדם שים פניך אל בנות עמך המתנבאות. העשירית, לכן כה אמר ה' אלקים הנני אל כסותותיכנה. הי"א, בן אדם האנשים האלה. הי"ב, בן אדם ארץ כי תחטא לי. הי"ג, כי כה אמר ה' האלקים אף כי ארבעת שפטי. הי"ד, ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם מה יהיה עץ הגפן. הט"ו, לכן כה אמר ה' אלהים כאשר עץ הגפן. ויש בפסוקי הנבואה הזאת ששת השאלות:
פסוק א:
השאלה הראשונה באמרו על הנביאים המשקרים כשועלים בחרבות נביאיך ישראל היו, כי מה הדמוי הזה להנביאי השקר והנה השועלים כחרבות ילכו וירוצו כרצונם ויעשו ויצליחו ולא היו כן נביאי השקר בישראל:
פסוק א:
השאלה השנית באמרו עליהם לא עליתם בפרצות ותגדרו גדר על בית ישראל לעמוד במלחמה ביום ה', כי הנה המאמר הזה יאות לשרי הצבא והגבורים אשר מעולם לעלות בפרצות ולשמרם שלא יכנס שם האויב ולעשות גדרים להגין על החומה ולעמוד במלחמה אבל אין דבר מזה מוטל על הנביא ולמה הוכיחם עליו:
פסוק א:
השאלה השלישית באומרו האנשים האלה העלו גלוליהם על לבם ומכשול עונם נתנו נכח פניהם האדרוש אדרש להם, שיראה מזה הפסוק שבהיות החוטא ועובד עבודה זרה דורש דבר ה' מהנביא שלא ידרש לו ולא יענה ומיד קרוב לזה אמר בהפך ובא אל הנביא אני ה' נענתי לו בה ברב גלוליו, ואמר גם כן ובא אל הנביא לדרוש לו בי אני ה' נענה לו בי, והמה אם כן מאמרים סותרים זה את זה ולמה אמר נענתי נענה מהמתפעל והיה לו לומר עניתי ואענה כי הוא יתברך פועל בענייה לא מתפעל:
פסוק א:
השאלה הרביעית באומרו והנביא כי יפותה ודבר דבר אני ה' פתיתי את הנביא ההוא, והוא דבר מתמיה מאד שיאמר השם שהוא פתה את נביא השקר לדבר נבואתו וא"כ הדבר למה ישמידהו השם כמו שאמר והשמדתיו מתוך עמי ישראל ובפירוש הפסוק אזכור דעות המפרשים בהיתר זה וביטולם:
פסוק א:
השאלה החמישית באמרו והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב המה בצדקתם ינצלו נפשם, והיא כי למה זכר שלשת צדיקים ההם נח דניאל ואיוב יותר מזולתם מהצדיקים והנביאים שהיו בדורות, וחכמים ז"ל (תנחומא נח, ה) אמרו שזכר אלה השלשה צדיקים לפי שכל א' מהם ראה העולם בנוי וחרב ובנוי, אבל ענין הפרשה אין בו צורך לזכרון צדיקים שראו העולם בנוי וחרב ובנוי כי אם לאנשים צדיקים שראו העולם חרב וניצול בצדקתם ולפי זה היה ראוי שיזכור את לוט וירמיהו:
פסוק א:
השאלה השישית למה זה זכר בזה ארבעת שפטים רעים שהם רעב וחיה ומגפה ולא זכר מבול כמו שראה נח ולא מהפכת האדמה בסדום ועמורה ולא השבי וגלות שראה דניאל, ולמה זה בשלשה האחרונים מהחיה והחרב והדבר אמר אם בנים ואת בנות יצילו המה לבדם ינצלו אבל ברעב לא זכר לא בנים ולא בנות אלא אמר בלבד בצדקתם ינצלו נפשם כל שכן שנח דניאל ואויב לא ראו רעב ולא חיה רעה, וגם בחרבן ירושלם שהיה רעב וחרב ודבר אין ספק שלא היה חיה רעה ולמה אם כן נזכרה בפרשה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
פסוק א:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא שאמר השם לנביא שמפני שבני ישראל לא היו נוטים אוזן לדבריו יעשה מעשים גשמיים בפועל לעיניהם כדי שיהיו להם למשל ומופת למה שיהיה ביושבי ירושלם, והוא שיעשה כלי גולה ויגלה מבית לבית לעיניהם רמז לאנשי ירושלם שילכו בגולה, ושיחתור בקיר חור ויצא בו בעלטה בלילה רמז ומשל לצדקיהו מלך יהודה שיצא מירושלם בלילה בורח ויתפשוהו הכשדיים ויבא בבלה ושם ימות, וכן צוהו שיאכל לחמו ברעש וישתה מימיו ברוגז ובדאגה כי ככה יאכלו בני ישראל את לחמם בגלות אשר ילכו בו, ולפי שהיו אומרים שנבואת הנביא היה לימים רחוקים ולא יתקיים בימיהם הודיעו השם שישבות המשל הזה כי נבואותיו ודברו אשר ידבר עליהם לרעה יתקיימו במהרה וקרוב, ולפי שנביאי השקר היו מכחישים דברי נביא האל לכן באהו הנבואה עליהם ועל הרעות שיבאו עליהם ושיכלמו ויבשו מנבואותיהם, וכן אמר על בנות עמו המתנבאות מלבהן שקרים במעשים ותחבולות שהיו עושות לרמות את בני אדם שהמה ברעה תכלינה וירושלם חרוב תחרב באופן שישבתו תחבולותיהם וכזביהן, ומפני שהיו באים מזקני ישראל לשאול דבר ה' מפי הנביא ומראים עצמם צדיקים גילה השם לנביא גלולי לבם אבל שעל כל זה לא יחדל השם מלהשיב על שאלותם אבל לא ימלא בקשתם מפני רשעתם, וכן הנביא שקר יהיה נשמד מתוך עמו, והודיעו עוד שהארץ כי תחטא ויבוא עליה רעב או חרב או מגפה שגם שיהיו נח דניאל ואיוב אנשים צדיקים בקרבה יצילו את עצמם ולא יצילו בנים ובנות, אמנם בירושלם עם כל רשעתם לא יתמו כלם כי בנים ורבים מהם ינצלו למען יספרו את תועבותיהם ויכירו וידעו בני אדם שלא לחנם בא עליהם הרעה כי היו בני יהודה כעץ הגפן שלא יצלח לכל מלאכה אלא לתת את פריו כן בית ישראל לא יצליחו כי אם בעבודה האלהית, וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים:
פסוק א:
ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם בתוך בית המרי אתה יושב וגומר עד ויהי דבר ה' וגומר בן אדם לחמך ברעש תאכל: אמר השם לנביא (ב) בתוך בית המרי אתה יושב והם אנשי ירושלם שגלו עם יהויכין, ולפי שהם ראו שגלו ולא לקחו מוסר ולא הטו את אזנם לדברי הנביא לכן אמר עליהם אשר עינים להם לראות ולא ראו אזנים להם לשמוע ולא שמעו כי בית מרי הם והיה זה הקדמה למה שצוהו מיד שיעשה כלי גולה, כי לפי שהאדם בטבע מתפעל מהדברים שיראה יותר משיתפעל מהדברים שישמע לכן בהיות שהם בני מרי לא היו מתפעלים מדברי הנביא ותוכחותיו רצה השם שיעשה הנביא בגלוי ובפרסום מעשים זרים מורים ורומזים על העתיד לבא עליהם כי אולי עם היותם בית מרי יתפעלו מהמעשים ההם שיראו, (ג) ולכן צוהו שיעשה כלי גולה והם כמו שזכרו חכמים זכרונם לברכה מקל ותרמיל וכוס וכד וקערה שהם הכלים הנהוגים להוליך הגולים בגולה, ואחשוב אני שהיו גם כן כלי הגולה בגדים פחותים בלויות סחבות שצוהו שיעשה אותם וילבשם כאיש הולך בגלות, עוד צוהו וגלה יומם לעיניהם רוצה לומר שיעתק מביתו אל בית אחר רחוק ממנו ויעשה זה ביום נגד השמש לעיניהם, ולפי שאמר וגלה יומם לעיניהם סתם ובקצור ביאר אותו גלות איך יהיה באומרו וגלית ממקומך אל מקום אחר לעיניהם, ולפי שהיה כל זה משל ליושבי ירושלם שילכו בגולה לכן אמר אולי יראו כי בית מרי המה, ואין הכוונה שלהיותם בית מרי יראו אלא שלהיותם בנים מורדים שלא יתפעלו מהדברי' הנשמעים אולי יתנו לב על מה שיראו בעיניהם ממעשה הנביא, ולפי שגלה לו שבצורה הזאת נכללו שני מעשים הא' עשה לך כלי גולה והשנית וגלה יומם לעיניהם וגלית אל מקומך וגומר, (ד) לכן נתן בכל אחד מהם משפטים אם לענין הכלים אמר והוצאת כליך ככלי גולה יומם לעיניהם שיוציא את הכלים ביום לעיני השמש ולעיני בני אדם כמו שמוציאים כלי הגולה, וכנגד הצווי הב' שצוהו וגלית אל מקומך אמר ואתה תצא בערב לעיניהם כמוצאי גולה והיה כל זה משל ליושבי ירושלם שילכו גולים משם.
פסוק ה:
עוד צוהו שיעשה מעשה שלישי והוא אומרו לעיניהם חתר לך בקיר רוצה לומר שלא יצא מביתו בפתח הבית אבל יחתור בקיר ביתו ויעשה שם חור ויצא בו ולעיני כל אדם יצא הנביא באותו חור, (ו) ויוליך על כתפו את כליו ויעשה זה כאילו הוא בסתר בעלטה ופניו מכוסים כאיש בוש ונכלם מיציאתו, ויהיה זה רמז ומשל לצדקיה מלך יהודה שיצא מירושלם לילה בורח מהכשדיים כמו שכתבו ויברחו ויצאו לילה מן העיר (ירמיה לט, ד), ולכן אמר על כלל המעשים האלה כי מופת נתתיך לבית ישראל רוצה לומר שמעשיך יהיו משל לבית ישראל וליושבי ירושלם ולמלכם, (ז) ועשה הנביא כאשר צוהו בהוצאת כליו בכלי גולה ובחתירתו בקיר ויציאתו שמה בערב בעלטה רוצה לומר בחשך, ונראה שעם היות שעשה הנביא כל המעשים ההמה הנה בני דורו הרואים אותם לא שאלו מה המה אלה, (ח) ולכן באהו דבר השם בבקר רוצה לומר אחר המעשים ואמר (ט) בן אדם הלא אמרו אליך בית ישראל בית המרי מה אתה עושה רוצה לומר הלא ראית שהאנשים החטאים ההמה בנפשותם לא שאלו ולא אמרו אליך מה אתה עושה, וכיון שאינם שואלים אליך דבר (י) אמור אתה מעצמך אליהם פתרון ונמשל כל המעשי' האלה והוא אומרו הנשיא המשא הזה בירושלם רוצה לומר על הנשיא שהוא המלך צדקיהו היתה המשא והנבואה הזאת למה שיקרהו בירושלם, וכן לכל בית ישראל שהם יושבי ירושלם אשר המה בתוכם רוצה לומר אשר המלך והשרים הם בתוכם בירושלם (יא) אמור אני מופתכם רוצה לומר כל מעשי הם משל עליכם ירמוז ליושבי ירושלם ולמלך כי כאשר עשיתי אני ברצוני במעשים האלה כן יעשה לכם בהכרח על ידי האויבים שבגולה בשבי ילכו יושבי ירושלם, ובא הכתוב פעם לנוכח פעם לנסתר כי כן דרך דברי הנביאים.
פסוק יב:
והנשיא אשר בתוכם שהוא צדקיהו המלך אל כתף ישא בעלטה רוצה לומר שהוא יברח מירושלם וישא על כתפו מלבושיו וצרכיו ויהיה זה בעלטה באישון לילה ואפלה ולא יצא בפתח העיר מפני הכשדיים, אבל בקיר החומה יחתרו להוציא בו המלך ואנשיו יען שלא יראה לעיני עם הארץ שהוא בורח ולכן פניו יכסה כאדם נכלם ובוש מבריחתו ולכן ישתדל לברוח בסתר כדי שלא יראהו אדם מהארץ, אבל לא יועיל לו בריחתו שאתן בלב הכשדים לרדוף אחריו ולהשיגו וזהו (יג) ופרשתי את רשתי עליו ונתפס במצודתי, ובמדרש (הובא ברש"י מלכים ב' כה, ד ועיין תנחומא במדבר ט) אמרו מערה היתה מבית צדקיהו עד ערבות יריחו וברח צדקיהו דרך המערה והקדוש ברוך הוא זימן צבי והלך על גבי המערה ורדפו הכשדים אחר הצבי וכשהגיעו על פתח המערה היה צדקיהו יוצא ולכדוהו, ועל זה אמר יחזקאל ופרשתי את רשתי עליו ונתפש במצודתי ואמר והבאתי אותו בבלה ארץ כשדים לפי ששם הוליכו נבוכד נצר בגולה, האמנם אמר ואותה לא יראה ושם ימות יראה שהם מאמרים סותרים, אבל ענינו שבעבור שנבוכד נצר כשבא צדקיהו לידו עוור את עיניו לכן אמר הנביא שיובל לבבל ושהוא לא יראה אותה מפני חסרון עיניו ושם ימות, (יד) ואומרו וכל אשר סביבותיו אזרה וכל אגפיו אזרה לכל רוח ענינו שכל השרים שהיו סביבות צדקיהו שהיו לו לעזרה וכן וכל אגפיו אזרה לכל רוח אם למצרים ולשאר ארצות בורחים ובגלות ג"כ, ואל"ף של אגפיו היא נוספת וגפיו הוא מלשון כנפים שתרגומו גפין, והחיילות יקראו כנפים מלשון והיה מוטות כנפיו מלוא רוחב ארצך (ישיעה ח, ח) וכמו שכתב הרב רבי דוד קמחי בשם אביו, והענין שכל השרים שהיו סביבות צדקיהו לעזרה וכל חייליו בראותם כי נשבר או נשבה גבורתם או מלכם יתפזרו מפה ומפה מהם הלכו למצרים עם יוחנן בן קרח ומהם לשאר ארצות וגם שם לא הונח להם, וכמו שניבא ירמיהו (ירמיה מב, טז) והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם ועל זה אמר כאן וחרב אריק אחריהם, (טו) ובהתקיים הנבואה הזאת להם ידעו כי אני ה' ושבהשגחתי נפוצו בגוים וזרו בארצות, (טז) וישארו ההם מכל אותם הצרות למען יספרו את כל תועבותיה' ויצדיקו המשפט האלהי ודינו:
פסוק יז:
ויהי דבר ה' אלי בן אדם לחמך ברעש תאכל וגומר עד ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם הנבא אל נביאי ישראל: עתה הודיע השם לנביא מה יהיה אחר הגלות וחרבן ירושלם, (יח) וצוה שיעשה גם כן על זה מעשה אחר והוא שיאכל לחמו ברעש ומימיו ברגזה ובדאגה ישתה כלומר שבהיותו אוכל ושותה לא יקבל גופו הנאה ולא שמחה אבל יהיה ברעש ורתת, (יט) ויאמר אל עם הארץ שכן יהיו יושבי ירושלם אוכלים לחמם בדאגה ושותים מימיהם בשממון אל אדמת ישראל רוצה לומר על אדמת ישראל, רוצה לומר בעבור שתהיה ארצם שממה מהעם שהיו ממלאים אותה ושהשממון יהיה מחמס כל היושבים כלומר בעבור החמס והגזל שהיו בתוך בני יהודה, וגם כן יאכלו לחמם ברעש (כ) לפי שהערים שהיו נושבות תהיינה חרבות ושאר הארץ מהכפרים שממה תהיה ובזה יכירו משפט אלקים וזהו וידעתם כי אני ה'.
פסוק כב:
ולפי שבני ירושלם בשמעם ייעודי הנביאים היו אומרים יארכו הימים ואבד כל חזון רוצה לומר שהיו נבואותיהם לזמן רחוק ולכן באריכות הימים לא יזכר החזון ולא יפקד ובזה יאבד כל חזון ולא יהיה שם ושארית לנבואותיהם, (כג) צוה השם לנביא שיאמר אליהם השבתי את המשל הזה ולא ימשלו אותו עוד בישראל לפי שהנבואות האלה יתקיימו במהרה והוא אומרו קרבו הימים ודבר כל חזון (כד) כי לא יהיה עוד ביניהם דברי נביאי שקר המנבאים להם שלום ואין שלום וזהו כי לא יהיה עוד כל חזון שוא רוצה לומר חזון שקר כמו שהוא עתה בפי נביאי השקר, ואומרו ומקסם חלק ענינו אצלי שנביאי השקר היו קוסמים קסמים ומגידים טובות לישראל בלשון חלקות למצוא חן בעיניהם ולכן קרא הקסם ההוא ומקסם חלק בתוך בית ישראל כי החלקלקות היה בעיניהם ולא יהיה עוד כן, (כה) כי אני ה' אדבר את אשר אדבר דבר רוצה לומר לא תהיה הנבואה שתבוא ממני בדרך קסם וחזון שוא אבל אני ה' אדבר את אשר אדבר, ולא יארכו הדברים לעתות רחוקות כי לא תמשך עוד לפי שבימיכם אתם בית המרי אדבר דבר לנביאי ועשיתיו בקרוב, (כו) ולחזוק הענין בא לנביא נבואה אחרת ע"ז עצמו, (כז) הנה בית ישראל אומרים החזון אשר הוא חוזה לימים רבים ולעתים רחוקות הוא רוצה לומר אל תיראו ואל תפחדו מדברי הנביא ונבואתו כי לא יתקיים בימינו כי הוא לימים רבים ולעתים רחוקות הוא ניבא, ובזה היו מורים באמתת הנבואה שחרוב תחרב ירושלם אבל יהיה לזמן רחוק והם לא יראו בימי הרעה, ולכן צוה הנביא שיאמר אליהם (כח) לא תמשך עוד כל דברי רוצה לומר שהדברים שאדבר לנביאי לא ימשכו לזמן רחוק כי ההמשכה תאמר על הזמן הרב, יאמר שלא ימשכו הנבואות מלהתקיים זמן רב אבל אשר אדבר דבר ויעשה רוצה לומר שאני אדבר הדבר בפי' ומיד יתקיים ויעשה: