פסוק א:וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
פסוק ב:וְאַתָּה, בֶן־אָדָם, כֹּה־אָמַר ה' אֱלוֹהִים: לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל – קֵץ, כיליון. בָּא הַקֵּץ עַל־אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. על כל המקום הזה.
פסוק ג:עַתָּה מגיע הַקֵּץ עָלַיִךְ, וְשִׁלַּחְתִּי אַפִּי בָּךְ, וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ, כפי התנהגותך, כלומר כראוי למעשיהם של בנייך היושבים עלייך, וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת גמול כָּל־תּוֹעֲבֹתָיִךְ. בקרוב תיחרב ירושלים ויקיץ הקץ על השלטון היהודי בכל הארץ.
פסוק ד:וְלֹא־תָחוֹס עֵינִי עָלַיִךְ וְלֹא אֶחְמוֹל, כִּי פירעון דְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן, וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ. הפורענות לא תיתפס כחיצונית ומקרית, אלא כתוצאה ישירה והתגלמות מעשיכם. וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'.
פסוק ה:כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: רָעָה אַחַת, מיוחדת, רָעָה הִנֵּה בָאָה –
פסוק ו:קֵץ בָּא, בָּא הַקֵּץ, הֵקִיץ, התעורר לבוא אֵלָיִךְ. חיי האומה הישראלית על אדמתה עומדים להסתיים. הִנֵּה בָּאָה הרעה.
פסוק ז:בָּאָה הַצְּפִירָה, השעה היעודה, שחר יום הרעה, או: כיתור האויב אֵלֶיךָ, יוֹשֵׁב הָאָרֶץ, בָּא הָעֵת, קָרוֹב הַיּוֹם, מְהוּמָה ממשית של שפך דם וְלֹא־הֵד הָרִים, שאין בו אלא קול עמום ומרוחק.
פסוק ח:עַתָּה מִקָּרוֹב אֶשְׁפּוֹךְ חֲמָתִי עָלַיִךְ, וְכִלֵּיתִי אַפִּי בָּךְ, וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ, וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת כָּל־תּוֹעֲבוֹתָיִךְ. יחזקאל חוזר ומדגיש שאין זה עונש שרירותי ומנותק מחיי העם, אלא שיקוף של מעשיו הרעים.
פסוק ט:וְלֹא־תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמוֹל, כִּדְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן, וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ, אייסר אתכם לפי מידת שחיתותכם, וִידַעְתֶּם, אתם תבינו כִּי אֲנִי ה' מַכֶּה.
פסוק י:הִנֵּה הַיּוֹם, הִנֵּה בָאָה יָצְאָה הַצְּפִרָה, שעת הכושר, הבוקר או הכיתור, צָץ, הוציא ציץ, פרח הַמַּטֶּה הבא להכות אתכם, פָּרַח הַזָּדוֹן, הרוע. האויב כבר עומד להופיע.
פסוק יא:הֶחָמָס עיוות הצדק והמוסר שבידכם קָם לְמַטֵּה־רֶשַׁע להכות את החוטאים, לֹא יישאר מֵהֶם דבר, וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֵהֱמֵהֶם, כנראה צירוף של 'מהם' ו'הם' הרומז על צאצאיהם או על המייתו של ההמון. כלומר, כולם ייכחדו ויידומו, וְלֹא־נֹהַּ בָּהֶם, אין מי שינהה ויתאבל אחריהם. או: אין בהם מנוחה ורגיעה.
פסוק יב:בָּא הָעֵת, הִגִּיעַ הַיּוֹם שבו הכול נגמר. הַקּוֹנֶה אַל־יִשְׂמָח במה שרכש, וְהַמּוֹכֵר, שנאלץ למכור, אַל־יִתְאַבָּל על רכושו שנמכר. ביום הדין הקרב הכול ילך לאבדון, וכבר לא תהיה כל משמעות למקח וממכר, כִּי חָרוֹן, רוגז גדול בא אֶל־כָּל־הֲמוֹנָהּ של העיר.
פסוק יג:כִּי הַמּוֹכֵר – אֶל־הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב, וְלא עוֹד בַּחַיִּים חַיָּתָם, גם אלו שיישארו בחיים לא ישובו לארצם, כִּי־חָזוֹן הגלות אֶל־כָּל־הֲמוֹנָהּ לֹא יָשׁוּב, יתהפך, וְאִישׁ בַּעֲוֹנוֹ חַיָּתוֹ לֹא־יִתְחַזָּקוּ. נפש החוטא לא תחזיק מעמד. הוא לא ישרוד בגלות.
פסוק יד:תיאור הפורענות המתקרבת: לקראת בוא האויב תָּקְעוּ בַתָּקוֹעַ, בכלי המזעיק את העם למלחמה, כמו שופר או חצוצרה. וְהָכִין, והֵכינו הַכֹּל לקראת המלחמה וְעם זאת אֵין הֹלֵךְ לַמִּלְחָמָה מפני האימה והיאוש, כִּי חֲרוֹנִי, זעמי מופנה אֶל־כָּל־הֲמוֹנָהּ של העיר. כלומר, אין תועלת בהתכוננות למלחמה ובהליכה אליה. זעמי הגדול יגרום ללוחמים תבוסה קשה.
פסוק טו:הַחֶרֶב בַּחוּץ, מחוץ לעיר, וְהַדֶּבֶר וְהָרָעָב מִבָּיִת, בתוכה. אֲשֶׁר, מי שיימצא בַּשָּׂדֶה – בַּחֶרֶב יָמוּת, וַאֲשֶׁר בָּעִיר – רָעָב וָדֶבֶר יֹאכְלֶנּוּ.
פסוק טז:וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם, שיימלטו מהחרב ומשאר המכות, וְהָיוּ אֶל, על הֶהָרִים כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת המוברחות מקניהן אל מקומות נידחים בהרים, שכֻּלָּם הֹמוֹת, משמיעות רעש מבוהל, כך כל אִישׁ יהמה בַּעֲוֹנוֹ.
פסוק יז:כָּל־הַיָּדַיִם תִּרְפֶּינָה, ייחלשו, וְכָל־בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מָּיִם, יאחז בהן פיק ברכיים. הנתקפים בפחד פתאומי, לעתים מי רגליהם ניגרים על ברכיהם.
פסוק יח:וְחָגְרוּ שַׂקִּים לאבל, וְכִסְּתָה אוֹתָם פַּלָּצוּת, אימה, וְאֶל כָּל־פָּנִים תכסה בּוּשָׁה, וּבְכָל־רָאשֵׁיהֶם קָרְחָה. הם ימרטו שערות ראשם מצער ויגון.
פסוק יט:כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ, וּזְהָבָם לְנִדָּה, לדבר מאוס ומורחק יִהְיֶה, שהרי כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא־יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת, זעם ה', את נַפְשָׁם לֹא יְשַׂבֵּעוּ, וּמֵעֵיהֶם לֹא יְמַלֵּאוּ. רכושם יהיה דחוי שהרי הוא לא ישביעם, ואף לא יועיל כנגד האויב. יתרה מזו – כִּי־מִכְשׁוֹל עֲוֹנָם הָיָה, והוא שהביאם לדרכם, שאין לה מוצא.
פסוק כ:החורבן לא יעצור באדמה, ביבולים ובגופות. הוא יגיע גם אל המקדש ואל רוח העם –וּצְבִי עֶדְיוֹ, קישוטו הנאה של ישראל, בית המקדש, שלְגָאוֹן שָׂמָהוּ, הוא מקור גאוותם של ישראל, וְאילו הם את צַלְמֵי תוֹעֲבֹתָם ושִׁקּוּצֵיהֶם עָשׂוּ בוֹ. הם טימאו את יופיו בצלמי האלילים שהציבו בו. עַל־כֵּן נְתַתִּיו לָהֶם לְנִדָּה, לדבר מורחק ודחוי.
פסוק כא:וּנְתַתִּיו – את בית המקדש בְּיַד־הַזָּרִים לָבַז, וּלְרִשְׁעֵי הָאָרֶץ לְשָׁלָל, וְחִלְּלוּהֻ.
פסוק כב:וַהֲסִבֹּתִי פָנַי מֵהֶם, וְחִלְּלוּ אֶת־צְפוּנִי, מטמוני, מקדשי, וּבָאוּ־בָהּ פָּרִיצִים, פורקי עול, אכזרים וְחִלְּלוּהָ.
פסוק כג:עֲשֵׂה הָרַתּוֹק, הכינו את השרשרות לחייבים בדינם, כִּי הָאָרֶץ מָלְאָה מִשְׁפַּט דָּמִים, משפט עונש מוות, וְהָעִיר מָלְאָה חָמָס.
פסוק כד:וְהֵבֵאתִי רָעֵי גוֹיִם, את הרעים שבגויים, וְיָרְשׁוּ אֶת־בָּתֵּיהֶם, וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן עַזִּים, את כבודם או התרברבותם של העזים שבבני ישראל, וְנִחֲלוּ מְקַדְשֵׁיהֶם, מקדשיהם יחוללו.
פסוק כה:קְפָדָה־בָא, כריתה באה, וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם – וָאָיִן.
פסוק כו:הֹוָה עַל־הֹוָה תָּבוֹא, אסון ירדוף אסון, וּשְׁמֻעָה רעה אֶל־שְׁמוּעָה אחרת תִּהְיֶה, וּבִקְשׁוּ חָזוֹן מִנָּבִיא, וְתוֹרָה תֹּאבַד אפילו מִכֹּהֵן. הכהנים היו בדרך כלל אנשי התורה וההוראה. וְעֵצָה, היכולת לייעץ תאבד מהזְּקֵנִים.
פסוק כז:הַמֶּלֶךְ יִתְאַבָּל, וְנָשִׂיא יִלְבַּשׁ שְׁמָמָה, תדהמה וחוסר אונים, וִידֵי עַם־הָאָרֶץ תִּבָּהַלְנָה כי מִדַּרְכָּם, בהתאם למנהגיהם המסואבים אֶעֱשֶׂה אֹתָם, אנהג אִתם, וּבְמִשְׁפְּטֵיהֶם אֶשְׁפְּטֵם, וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה'.