פסוק א:וזכר הנביא שמיד אחר זה באתהו הנבואה (ב) להודיעו שבא הקץ כי לא יתארך הזמן לבא על ארץ יהודה כל הרעה אשר דבר עליה, והנה אמר כה אמר השם אלקים לאדמת ישראל לפי שירושלם וארץ יהודה אדמת ישראל היא, הוא אשר דברתי אליך למעל' שבדברי הנביא יחזקאל תקרא מלכות יהודה וארצו פעמים רבות בית ישראל אדמת ישראל הרי ישראל, ואמר בא הקץ על ארבע כנפות הארץ להגיד שאין בכל הארץ חמישים צדיקים להגין בעדה ואין יראת אלקים בעיר אחת זולת עיר אחרת ולכן בא הקץ על ארבע כנפות הארץ כי יבא האויב ויכבוש כל הארץ יחד, (ג) ולפי שלא יחשבו שיתארך הקץ ההוא ימים רבים חזר לומר עתה הקץ עליך רוצה לומר עתה יבא הקץ עליך ולא יתאחר עוד, וחכמים זכרונם לברכה אמרו בא הקץ שאמרתי ונושנתם בארץ והשחתם שישבו עליה מנין ונושנתם ושלחתי אז אפי בך ושפטתיך כדרכך וגומר.
פסוק ד:ועם היות שאני רחום וחנון דע לך שלא אחוס עיני עליך ולא אחמול לפי שדרכיך עליך אתן רוצה לומר שיבא העונש כפי החטאים באופן שתועבותיך בתוכך תהיינה כלומ' שלא תוכל לעבוד אלקיך בפרסום כאשר עשית עד כה, אבל יהיו תועבותיך ואמונותיך הכוזבות בתוכך ובלבך ועם כל זה תדעו שאני השם כיום שדברתי ועשיתי, (ה) ואין לך שתאמר על מה עשה השם ככה לארץ הזאת כי הנה כמו שבמעשיך רעה אחת רעה הנה באה ר"ל שבא רעה אחת אחר רעה אחרת גלוי עריות אחר ע"ז שפיכות דמים אחר גלוי עריות, (ו) כן קץ בא הקץ כי היה בענין הקץ כמו שהיה בענין הרעות והפשעים. ויונתן תרגם רעה אחת רעה בישתא בתר בישתא שפירש הרעה לא על עון ישראל אלא על הרעה והחרבן שיבא עליהם שנמשך אחריה הקץ ואמר הקיץ אליך הנה באה (ז) באה הצפירה וגומ' להגיד שאין הקץ הזה מצד המערכה והטבע הכולל בכל הארץ אבל הקיץ אליך שהוא מלשון קץ כלומר אליך בא הקיץ לא לאחר וכן באה הצפיר' ואמרו המפרשים שהוא הבקר כאלו אמר עלה השחר של יום הרעה להכות אותם. ויותר נכון לפרשו מענין הסבוב וכן הביאוהו המדקדקים, יאמר ששלוחי ההשגחה אשר באו על הכנענים לשחתם הם באו בסבובם על ישראל שהיה יושב הארץ וכאילו אמר הסבוב ההוא שבא ראשונה על הכנענים יושבי הארץ בא עתה על ישראל שהם יושבים בה, ויהיה צפירה מלשון ויצפר מהר הגלעד (שופטים ז, ג), ובכלל אמר בא העת קרוב היום מהומה ולא הד הרים רוצה לומר קרוב היום שתהיה בו המהומה, ואומרו ולא הד הרים פירשו המפרשי' הד לשון קריא' כמו הידד הידד, והענין שהמהומה ההיא לא תהיה כמו קריאת הד בהרים והוא כשאדם נותן קולו בין ההרים שישיבהו הקול וידמה שיוצא הקול מבין ההרים ואינו קול אחר אבל זה קול המהומה יהיה קול אמתי ולא דמיון קול. ואינו נכון בעיני כי לא נזכר כאן קול לא אמתי ולא בלתי אמתי, וגם הד אינו הידד ואינו שם לקול. ולי נרא' שהד הוא לשון הוד ולפי שהנבואה הזאת בא על הרי ישראל לכן אמר בא העת קרוב היום שיהיה בו מהומה ולא הד הרים רוצה לומר ולא יהיה הוד והדר בהרים כי שם תהיה ההריגה והמהומה כמו שזכר.
פסוק ח:ולחזק הענין חזר לומר עתה מקרוב אשפוך חמתי עליך ופירושו עתה בקרוב ולזמן מועט אשפוך חמתי עליך, וכליתי אפי בך וגומר ולא תחוס עיני ולא אחמול וגומר, וכבר נזכר כל זה למעלה וכפי דרך המפרשים לא נשנו הפסוקים האלה לחדש דבר. ואפשר לומר שאין הדברים כפולים ושאין מלת מקרוב כמו בקרוב אלא שהיה מאמר ה' בלשון תמיהה התחשבו שעתה מקרוב אשפוך חמתי עליך וכליתי אפי בך וגומר, (ט) ולא תחוס עיני ולא אחמול ושזה כולו הוא דבר חדש אצלי ומקרוב נתחדש לפני לעשות כן, אין הדבר באמת כמו שחשבתי אבל תדעו כי אני השם המכה רוצה לומר תמיד אני מכה ברשעים ובפושעים כי הנה בימים הראשונים לדור המבול ולדור הפלגה לסדום ובנותיה למצרים לסנחריב למלכות אפרים, (י) הנה היום הנה באה רוצה לומר היום הראוי לעונשם ולמכתם הנה באה יצאה הצפירה רוצה לומר בא הסבוב מאדון כל הארץ לתת לכל עם כדרכיו וכפרי מעלליו, ולכן צץ המטה שהוא רמז לעונש ולמכה כאשר פרח הזדון בכל אומה ואומה, והמפרשים פירשו צץ המטה ענין הטיית הדין רומז לפשע ישראל, ואפשר לפרש צץ המטה על נבוכד נצר שכן קראו הנביא לאשור שבט אפי ומטה הוא בידו זעמי ושלכן צץ לפי שפרח הזדון בישראל, ומה שפירשתי ראשונה הוא היותר נכון, ולכן הוציא תולדה מכל דבריו אחרי שאין הדבר הזה מקרוב רוצה לומר להעניש את הרשעים כי מעולם יש אלקים שופטים בארץ (יא) לכן תדעו שגם עתה החמס קם למטה רשע רוצה לומר חמס האויב ורעתו קם למטה רשע ישראל, ואומרו לא מהם ולא מהמונם וגומר פירשו בו המפרשים שלא ישאר פליט' לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם שהוא הממון שלהם, ולפי זה העיקר חסר מן הספר שהיה לו לומר לא ישאר פליטה או לא ישארו בנים ובנות, ורש"י פירש החמס קם למטה רשע החמס אשר בידכם הוא קם עליכם למטה רשע, ולי נראה לפרש לא מהם על האויבים שקרא המטה והחמס שזכ' יאמ' שהחמס ההוא אשר יעשה נבוכד נצר למטה רשע לא יהיה מהם ולא מהמונם ההמון והחיל הרב אשר יביא על ירושלם ולא מהנלוים אליהם שבאו בעזרתו וע"ז אמר ולא מהמה' ולא נה בהם רוצה לומר שאין ראוי שיהיה הנהי והיללה בעבורם כי לא היה יכולת בכשדיים לבלע ולהשחית את עם השם, (יב) אבל היה הסבה שבא העת הגיע היום הגזור מהאלקים לחרבן ירושלם, ורש"י פי' ולא מהמהם לשון המיה שלא יהיה נצחון מכח המייתם ונכון הוא, ולכן הקונה בית או שדה שמה אל ישמח כי לא יתחזק בידו והמוכר אל יתאבל לאמר שירד מנכסיו כי חרון אל כל המונה רוצה לומר חרון השם על כל המון יהודה וירושלם ולא ישאר שדה וכרם ולא בית לאדם עליה, ואמר זה לפי שדרך העולם שהמוכר שדהו יתעצב והקונה אותו ישמח ולפי שבשנת היובל ישובו איש אל אחוזתו אמר שלא יהיה להם כן כי חרון אל כל המונה, (יג) ולכן המוכר אל הממכר והוא הקרקע אשר מכר לא ישוב בבא שנת היובל לפי שיהיו בגלות, ועוד בחיים חייתם רוצה לומר אע"פ שיהיו חיים ולא ימותו לא ישוב המוכר אל הממכר ואיש בעונו חייתו לא יתחזקו רוצה לומר כל איש מהם בעבור עונו וחייתו רוצה לומר שהוא רמז לנפש שהיתה מגואלה בשקוציה לא יתחזקו ולא יהיה להם אומץ וחוזק כנגד האויב, (יד) עד שמפני זה יתקעו בשופרות וזהו תקעו בתקוע והכין הכל רוצה לומר כל כלי מלחמה, ועם כל זה אין הולך למלחמה כלומר שלא ימצא איש שיתחזק להלחם לפי שחרוני אל כל המונה ומפני חרון אף השם לא יעצרו כח.
פסוק טו:החרב בחוץ רוצה לומר חרב האויבים הצרים על העיר סביבותיה והדבר והרעב מבית רוצה לומר בתוך העיר, ומפני זה אשר בשדה בחרב ימות כלו' אם יצאו אל האויבים להלחם ימיתום בחרב ואם ישבו בעיר רעב ודבר יאכלם, (טז) והפלטים מהם שינוסו יהיו אל ההרים רוצה לומר על ההרים נפוצים ובורחים כיוני הגאיות יהמו כי יהמו וינהו בברחם שמה כאשר יהמו יוני הגאיות וכולם הומות איש בעונו כי יתודו ויאמרו שעונם הטו אלה, (יז) ומפני זה כל הידים תרפינה ולא יתחזקו למלחמה כנגד אויביהם וכל ברכים תלכנה מים מזיעות אימה כאילו נמסו ונחלשו, (יח) ולא ישאר להם אלא לחגור שקים ושיכסה אותם פלצות ואל כל פנים מהסגנים והשרים תכסה בושה ובכל ראשיהם קרחה כי יתגודדו וישימו קרחה בין עיניהם מפני רעתם, (יט) ואם יחשבו להמלט בממונם לא יהיה כן כי לא יועיל להם העושר ולכן צריך אליהם שכספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה יהיה לפי שכספם וזהבם לא יוכל להצילם ביום עברת השם, ולא די שלא יוכל להצילם מהאויב אבל גם לא יספיק כספם וזהבם לקנות מהם אוכל לנפשם כי אם לא ימצא לחם מה יועיל הכסף והזהב ועל זה אמר נפשם לא ישבעו ומעיהם לא ימלאו אבל היה כל זה ממכשול עונם שהוא שסבב להם כל הרעה הזאת.
פסוק כ:ואם תאמרו איך לא יגן עליהם ב"ה אשר בתוכם שהוא היה צבי עדיו של ישראל לגאון שמהו הקב"ה בתוכם שבו היו מתגאים ומתגדלים על כל האומות כמ"ש ושברתי את גאון עוזכם (ויקרא כו, יט), דעו נא שצלמי תועבותם ושקוציהם עשו בו כי שמו הפסל בהיכל ע"כ נתתיו להם לנדה רוצה לומר בעבור זה לא הגין ב"ה עליהם והיה לנדה ולטומאה ויתרחקו ממנה כמו שיתרחק האדם מהנדה, (כא) וכיון שהם לא כבדוהו כראוי אני אסירהו מידם ונתתיו ביד אכזרים לא שיהיה בית המקדש בתוכם בקדושתו ועבודתו אלא שאתנהו בידיהם לבז ולרשעי הארץ לשלל שישללו בית המקדש וכל אשר בו ויחללוהו, (כב) אבל יהיה זה אחרי שאסלק שכינתי משם ועל זה אמר והסבותי פני מהם ואז יחללו את צפוני רוצה לומר ההיכל וקדש הקדשים שיחללום הזרים אשר זכר, ולא הם בלבד אבל גם קודם לכן יבאו פריצי ישראל שבמצור ירושלם היו נכנסים למקדש ומחללים אותו כרצונם:
פסוק כג:עשה הרתוק כי הארץ מלאה משפט דמים וכו' עד סוף הנבואה. ותחילת פרשת ויהי בשנה הששית. היה המנהג בירושלם שהיהודים הנאסרים במאסר אם היה ענינם על דבר שבו משפט מות היו נותנין שלשלאות של ברזל ברגליהם ואם לא היה מאסרם דבר חמור ומסוכן כזה היו כלואים בבית המאסר אבל לא היו נותנים על רגליהם שלשלאות של ברזל, ואמנם השבויים כשהולכים בגולה היו אוסרים אותם בשלשלאות, ולכן אמר השם לנביא עשה הרתוק שהוא שלשלת של ברזל לפי שהארץ מלאה משפט דמים ר"ל שכולם חייבי מיתה ולכן ראוי שיהיו אסורים בזיקים ובשלשלאות של ברזל, וכן תרגם יונתן משפט דמים חובי קטול רוצה לומר שהיו כולם חייבים משפט מות מפני שפיכות דמים וגלוי עריות ושאר העבירות שעשו והוא אומרו והעיר מלאה חמס, והיה זה סימן שיוליכו הכשדיים את אנשי ירושלם בגלות אסורים בשלשלאות כמו שעושים לשבויים, ומפני היותם חייבי מיתה (כד) אף על פי שארבע מיתות בית דין בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו ובמקומן יביא השם רעי גוים רוצה לומר גוים רעים ואכזרים והם הכשדיים שנאמר עליהם הגוי המר והנמהר (חבקוק א, ו), ויירשו את בתיהם של ישראל והשבתי גאון עוזם שהוא בית המקדש כמו שזכרתי למעלה, ואומרו ונחלו מקדשיהם מלת נחלו היא מענין חילול שרשו חלל, (כה) ואמר קפדה בא רוצה לומר הכריתה והאבדון בא עליהם מלשון קפדתי כאורג חיי (ישעיה לח, יב), ואומרו ובקשו שלום ואין פירשו המפרשים שיבקשו בשלום שהיו אומרים להם נביאי השקר שלום יהיה לכם ולא ימצאוהו, ונראה לי שיספר בזה מפשעיהם שבבוא הכשדים עליהם לא בקשו את השם יתברך והעם לא שב עד המכהו אבל בקשו שלום מנבוכד נצר להשלים עמו ואין שלא רצה להשלים עמהם, אבל היה שולח אליהם כל היום חיל סוללה על סוללה וזהו (כו) הוה על הוה תבא ושמועה אל שמועה תהיה, ובראותם שאין להם שלום עם האויבים אז ובקשו חזון מנביא ותורה תאבד מכהן, כמו שהיה עושה צדקיהו שבעת צרתו היה דורש את ירמיהו, והתבונן שלא אמר ובקשו חזון מנביא ואין לפי שתמיד היה מדבר ירמיהו אליהם אבל אמר ותורה תאבד מכהן לפי שהכהנים גם הם ברשעתם לא היו מורים התורה כראוי וכמ"ש ירמיהו הכהנים לא אמרו איה ה' (ירמיה ב, ח) וגומר, (כז) ובראות המלך והנשיא כל זה המלך יתאבל והנשיא ילבש שממה וידי כל עם הארץ תבהלנה ולא יוכלו להלחם לפי שמדרכם אעשה אותם רוצה לומר כמו דרכם הרעים אעשה אותם ואשפט' מדה כנגד מדה הם מאסו התורה והנבואה לכן תאבד מהם, וכמ"ש מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה' (איכה ב, ט), וה"ר דוד קמחי כתב שהנשיא הוא המלך ושכפל הענין במלות שונות לחזוק, ונראה לי שאין הדבר כן אלא שיחזקאל לא ניבא על חרבן בית ראשון בלבד אלא גם כן על חרבן בית שני כי כל מה שניבא נתקיים בחרבן ראשון ובחרבן שני ג"כ, ומפני שבבית ראשון היה שם מלך מבית דוד אמר עליו המלך יתאבל אמנם בבית שני לא היה שם מלך מבית דוד אבל היה נשיא וכנגדו אמר באמת ונשיא ילבש שממה: