פסוק א:לב קמי. הם כשדים בא״ת ב״ש ואחז בלשון זה על כי קם לבם על ה׳ והחריבו נוהו:
פסוק א:רוח משחית. מוסב על מעיר לומר שיעורר עליהם רצון משחית והוא רצון פרס ומדי:
פסוק ב:ושלחתי וכו׳. אשלח על בבל אנשים רודפים ומפזרים והם יפזרו אותם וירוקנו את ארצם כי את הכל יקחו:
פסוק ב:כי היו עליה. האויבים יבואו עליה מסביב ביום בוא עליהם הרעה:
פסוק ג:אל ידרוך. ר״ל אליה אל בבל ידרוך הדורך קשתו ואליה יתעלה ויתגאה עם השריון:
פסוק ד:בחוצותיה. יפלו בחוצותיה:
פסוק ה:כי לא אלמן וכו׳. כי הוא חי וקיים לעולם והוא לישראל לעזר לנקום נקמתם:
פסוק ה:כי ארצם. של הכשדים:
פסוק ה:מקדוש ישראל. ממה שעשו לקדוש ישראל שהחריבו נוהו וכלו עמו:
פסוק ו:נוסו. אתם הבאים מארצות אחרות השוכנים עתה בבבל נוסו משם ומלטו כל איש את נפשו ואל תתעכבו שמה להיות נכרתים עמה בעוונה:
פסוק ו:כי עת. עתה באה העת לעשות נקמה בבבל ולשלם לה גמול הרעה:
פסוק ז:כוס זהב. עד הנה היה בבל ביד ה׳ ככוס יין נקי וצלול כזהב והיא היתה משכרת כל הארץ ר״ל על ידי בבל האביד הארצות כי הוא בלבל דעתם כיין המשתכר ומבלבל מיינה. מיין הכוס ההוא שתו העובדי כוכבים ולכן נעשו הוללים וסכלים כשכורים ולא יכלו להלחם:
פסוק ח:פתאום. הנה עתה נפלה פתאום ונשברה:
פסוק ח:הילילו עליה. לכן עשו יללה עליה:
פסוק ח:קחו צרי. דרך לרפאות המכאוב בצרי ולכן אמר בדרך לעג קחו צרי בעבור מכאובם אולי תרפא על ידי הצרי:
פסוק ט:רפאנו. כאלו הבאים ההם אשר שכנו בבבל ישיבו לומר הן עשינו רפואות לבבל אבל לא נרפתה ולכן עזבוה ואל תעסקו עוד ברפואתה והיא ענין מליצת הלעג:
פסוק ט:ונלך. ואנחנו נלך משם כי אם נלך לארצנו לבל יתדבק בנו חלי מכאובה:
פסוק ט:כי נגע. רצה לומר משפט פורענותה מאד גבהה עד כי נגע אל השמים:
פסוק ט:ונשא וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק י:הוציא ה׳. רצה לומר הצדקה שהבטיח לנו הנה עתה הוציאה מאוצרו הטוב וגלה לכל ולכן בואו וכו׳:
פסוק י:את מעשה. הוא אבדון בבל:
פסוק יא:הברו החצים. הנקו החצים מן החלודה:
פסוק יא:מלאו השלטים. קבצו המגינים להביאם במלחמה:
פסוק יא:העיר. הנה ה׳ העיר רצון מלכי מדי והם דריוש וכורש חתנו אשר ירש המלכות אחרי מות דריוש:
פסוק יא:מזמתו. מחשבת ה׳ היא על בבל להשחיתה:
פסוק יא:כי נקמת וכו׳. רצה לומר הנקמה אשר הוא לוקח מבבל היא נקמת היכלו אשר שרפו באש ולא בעבור מה שעשה בבל לשאר העובדי כוכבים:
פסוק יב:שאו נס. הרימו נס לרמז להתאסף ולבוא למלחמה אל חומות בבל:
פסוק יב:החזיקו המשמר. דרך הצרים על העיר להעמיד משמרות שילחם כל אחד בזמנו ואמר החזיקו המשמר ולא תעברו המועד הקבוע:
פסוק יב:הקימו שומרים. הדרך להעמיד שומרים בלילה לבל יצאו מן העיר פתאום ויכו בהם:
פסוק יב:הכינו האורבים. להסתר במקום מחבואה לארוב על היוצאים מן העיר:
פסוק יב:כי גם זמם. ר״ל כמו שחשב ה׳ לעשות כן גם עשה וכו׳ אל יושבי. על יושבי בבל:
פסוק יג:שוכנת. את בבל השוכנת אצל מים רבים הוא נהר פרת המשקה שדותם:
פסוק יג:רבת. בת רבת אוצרות:
פסוק יג:בא קצך. הנה עתה בא סופך ומדת גמר השלמתך מן העולם והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק יד:בנפשו. ר״ל בעצמו:
פסוק יד:כי אם. כי אשר אמלא ארצך מבני אדם מלומדי מלחמה רבי המספר כארבה והם יצעקו עליך קול הידד שהוא קול שמחת שודדים:
פסוק טו:עושה ארץ בכוחו. כאומר והנה בידו לקיים מאמרו כי הוא עושה ארץ בכוחו וכו׳ ואם כן הכל שלו ובידו:
פסוק טו:נטה שמים. פירש השמים כנטיית האוהל:
פסוק טז:לקול תתו. בעבור נתינתו קול המיית מים באויר השמים אז מעלה את העננים לרום השמים: מקצה הארץ ר״ל כאשר המה נראים למראה העין שהם בשפולי הרקיע בקצה הארץ אז מעלה אותם אל מול המקום אשר ירצה להמטיר שמה:
פסוק טז:ברקים. לעת בוא המטר מבריק ברקים ואין המטר מכבה אותם:
פסוק טז:ויוצא. הוא מוציא את הרוח ממקום אוצרו:
פסוק יז:נבער. כל אדם העובד הפסל הוא נבער מהיות בו דעת וכל צורף העושה הפסל יקבל בושה מן הפסל בראותו כי שקר המסכה שנסך ואין במי מהם רוח החיוני:
פסוק יח:מעשה תעתועים. המה מעשה ידי התועים מדרך השכל:
פסוק יח:בעת פקודתם. בעת ישגיח המקום להפרע מהם אז יאבדו מבלי תקומה:
פסוק יט:לא כאלה. לא כהפסילים האלה הוא אלהי יעקב הנתון לחלקו:
פסוק יט:כי יוצר הכל הוא. לא כהפסילים שהמה מעשה ידי אדם כי חלק יעקב הוא היוצר את הכל:
פסוק יט:ושבט נחלתו. ואת יעקב הנזכר בחר להיות כ״א משבטיו שבט נחלתו:
פסוק יט:ה׳ צבאות שמו. כי הוא מושל על צבאות מעלה ומטה ומוסב למעלה לומר הואיל ואין לו ערך עם הפסילים כי הוא יוצר הכל ואת ישרים בחר לנחלה אם כן בודאי יקיים מאמרו לאבד את בבל להצמיח ישע לישרים:
פסוק כ:מפץ אתה לי. את בבל היית בידי ככלי מפץ וכלי מלחמה:
פסוק כא:רכב. הוא המרכבה המיוחדת לאנשים:
פסוק כא:ורוכבו. הוא היושב על המרכבה:
פסוק כג:אכר וצמדו. עובד האדמה בחרישה עם צמד הבקר אשר יחרוש בהם:
פסוק כד:ושלמתי. והנה אשלם לבבל גמול רעתם:
פסוק כד:לעיניכם. כולכם תראו בעיניכם הרעה הבאה על בבל:
פסוק כה:והנני אליך. הנה אני אלחם בך אתה הר המשחית והוא בבל המשחית את כל הארץ (ועם היותה בקעה קראה הר מפני חזקה):
פסוק כה:ונטיתי וכו׳. להכות בך:
פסוק כה:מן הסלעים. הוא משל על המגדלים הגבוהים שבבבל:
פסוק כה:להר שרפה. כי תהפך כסדום ותמטר עליה גפרית ואש כמוה:
פסוק כו:ולא יקחו וכו׳. מאבני מפולת חרבותיך לא יקחו אבן הראוי לשומה בפנת הבית (כי הדרך לשום בפנת הבית האבן היותר יפה להיות נראה משתי הרוחות):
פסוק כו:ואבן למוסדות. אבן חזק הראוי לשומו ביסוד:
פסוק כו:כי שממות עולם. ולכן לא יבוא מי לשם לקחת מאבניה:
פסוק כז:שאו נס. לרמז על העובדי כוכבים שיתאספו לבוא למלחמה על בבל:
פסוק כז:תקעו שופר. גם זה הוא רמז אסיפה:
פסוק כז:קדשו. הזמינו עליה גוים התאספו ממלכות אררט וכו׳ מנו עליה שר לאסוף המלחמה והעלו קבוצת סוסים רבי המספר כארבה וכ״א מהסוסים תסמר שערות בשרו בעת הקרב (כי זהו דרך הסוסים הטובים בעלי כח ולב אשר יתקשו שערותם כמסמר):
פסוק כח:קדשו וכו׳. חזר לומר שוב לפרש שהם מלכי מדי והם דריוש וחתנו כורש שירש המלוכה אחרי מותו:
פסוק כח:ארץ ממשלתו. הארץ אשר הוא מושל בה:
פסוק כט:כי קמה. עמדה ונתקיימה על בבל מחשבות ה׳ שחשב לשום אותה לששמה:
פסוק ל:חדלו וכו׳. כי בא מורך בלבבם:
פסוק ל:ישבו במצדות. להתחזק במשגב המבצר:
פסוק ל:נשתה. נעתקה וסרה מהם גבורתם והיו דומים לנשים בדבר תשות הכח:
פסוק ל:הציתו. האויבים הציתו משכנותיה ונשברו בריחי שעריה ונפתחו לפני האויב לבוא בהם:
פסוק לא:רץ לקראת רץ ירוץ. מן המלחמה שלחו איש רץ להגיד למלך בבל דבר המלחמה ועד לא ישוב שלחו רץ אחר ובדרך מהלכו פגע בהרץ הראשון כשהוא חוזר ורץ א״כ רץ זה לקראת רץ זה:
פסוק לא:ומגיד וכו׳. כפל הדבר במ״ש כי הרץ הוא המגיד:
פסוק לא:מקצה. רצה לומר אשר בקצה המדינה וכן נאמר בואו לה מקץ (לעיל נ):
פסוק לב:והמעברות. מקום מעבר המים נלכד ביד האויב לבלי תת למי לברוח דרך המים:
פסוק לב:ואת האגמים. הגומא הגדל על פני המים שרפו באש לבל יוכל מי להסתר בין הגומא:
פסוק לג:כגורן וכו׳. רצה לומר עם כי היא עתה מלאה טובה כגורן בעת ידרכו שם העמרים ודשים אותם כי אז ימלא הגורן מן התבואה הנה במעט זמן תהיה ריקנית ותבוא לה עת הקציר רצה לומר תהיה כגורן בעת הקציר כי אז כבר הוציאו כל התבואות ועדיין לא נאסף בה התבואה החדשה:
פסוק לד:אכלני. בני ישראל קובלים על הצער שסבלו ואומרים הנה נ״נ אכלני והמם אותי:
פסוק לד:הציגני. העמיד אותי כלי ריק כי את הכל לקח ושלל ומיהר לבלוע אותי כתנין הבולע מבלי לעיסה ומילא הכרס שלו מן מעדני ר״ל שלל טוב ארצי והביאם לארצו:
פסוק לד:הדיחני. ר״ל כמו כשמדיחים את הכלי לא נשאר בו מאומה מודבק בדפנותיה כן לא השאיר מאומה בידי:
פסוק לה:חמסי ושארי וכו׳. ר״ל יושבת ציון תאמר צעקתי על החמס הנעשה לי ועל עבודת הפרך שעבד בי עד שבלה את בשרי הלא המה על בבל כי מידו בא לי החמס ובליית הבשר:
פסוק לה:ודמי וכו׳. ירושלים תאמר צעקתי על הדם הנשפך בי הלא היא על יושבי כשדים כי הם שפכו דמי:
פסוק לו:לכן. הואיל וכן עשו בך לכן וכו׳:
פסוק לו:והחרבתי. אוביש את ימה ר״ל אשבית השפעתה אשר היתה כמי הים:
פסוק לו:והובשתי וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק לז:לגלים. דרך החורבות להמצא בהם הרבה גלים מנפילת כותלי הבתים:
פסוק לז:מעון תנים. יהיו מדור לתנים השוכנים בחרבות:
פסוק לז:שמה ושרקה. תהיה לתמהון כולם יתמהו על חורבנה וישרקו עליה (כי כן דרך בני אדם לשרוק בקול בראותם דבר חשוב שנאבד):
פסוק לז:מאין יושב. על כי לא ישב מי שם לכן תהיה לתמהון וישרקו עליה:
פסוק לח:יחדו. כל בני בבל ישאגו בקול מר כאשר ישאגו כפירים בעת יחסר מאכלם:
פסוק לח:נערו וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק לט:בחומם. על בלשאצר אמר הנה אסבב שיעשו משתיהם בזמן החום כדי שבסבת החום ישתו הרבה וישתכרו כי על כי ישמחו בעת המשתה ירבו לשתות יין:
פסוק לט:וישנו. בעבור השכרות ישנו עד עולם ולא יקיצו עוד כי בעת השינה נהרג בלשאצר ואמר בדרך מליצה כאלו נרדם מן היין:
פסוק מ:אורידם. את אנשי בבל אוריד לטבח כמו שמורידים את הכרים:
פסוק מא:תהלת. שהיתה לתהלה ולתפארת בכל הארץ:
פסוק מא:בגוים. בין כל הגוים היתה לתמהון על גודל חורבנה:
פסוק מב:הים. ר״ל אוכלוסין מרובים כמי הים:
פסוק מב:בהמון. ר״ל במרבית הגבורים נאבדה:
פסוק מג:ארץ ציה. להיות ארץ ציה וערבה:
פסוק מג:ולא יעבור. אפילו דרך העברה בעלמא:
פסוק מד:ופקדתי. אשגיח להביא פורעניות על פסל בל העומד בבבל כי האויב ישבר אותו וישא את זהבו:
פסוק מד:את בלעו. את העושר שבלע אוציא מפיו ר״ל כל העושר שאסף לעובדיו אוציא מהם (ואמר לפי מחשבת בבל שחשבו שפסלו הוא הנותן להם כל העושר אשר לא כן הוא כי הוא הבל ואין בו ממש):
פסוק מד:ולא ינהרו. עוד לא ימשכו העמים ללכת אליו לעבדו כי כולם יראו שאין בו ממש:
פסוק מד:גם חומת וכו׳. כ״א מהחומות תפול ולא יתחזקו במעוז העיר:
פסוק מה:מחרון. מלטו נפשיכם מחרון אף ה׳ שתחול על בבל שלא תהיו נלקים עמהם:
פסוק מו:ופן ירך. השמרו פן ירך לבבכם רצה לומר לא יבוא מורך בלבבכם ולא תיראו בשמועה הנשמעת בארץ והיא שמלכי מדי ופרס עולים להלחם בבבל:
פסוק מו:ובא. ר״ל לא תיראו במה שבאה השמועה ההיא בשנה הזאת אשר כבר באו בארץ ונתקיימה הדבר ויצא לפועל:
פסוק מו:ואחריו. ר״ל ולא תיראו בהשמועה הנשמעת אחריו בשנה ההיא אשר כבר כבשו את בבל ונעשה חמס בארץ והנה יהיה מושל על מושל רצה לומר פרס ומדי תמשול על בבל שהיתה עד הנה מושלת על כל הגוים וכאומר מכל אלה אל תיראו כי הכל הוא לטובתכם:
פסוק מז:ופקדתי. אשגיח להביא פורעניות על פסילי בבל כי האויב ישבר צורתם וישא את זהבם:
פסוק מז:תבוש. תהיה יבש ר״ל חסר מכל טובה:
פסוק מז:יפלו בתוכה. כי המורך יבוא בלבם ולא יצאו השדה להלחם מול האויב כי יסגרו בעיר ואחר שיכבוש האויב את העיר יהרוג אותם בתוכה:
פסוק מח:שמים וארץ. הוא ענין מליצה ור״ל הרבה שמחה תהיה בעולם באבדן בבל כי הרעו לכל העובדי כוכבים:
פסוק מח:כי מצפון. כאשר יבואו עליה השודדים מצפון הם פרס ומדי השוכנים במקצוע צפונית מזרחית:
פסוק מט:גם בבל לנפול. כי בבל היה סבה גם לנפול חללי ישראל גם לבבל תחשב הסבה אשר נפלו חללי כל הארץ ולכן כולם ישמחו במפלתם:
פסוק נ:פליטים מחרב. אתם בני ישראל הפליטים מחרב האויב ולא נהרגתם עם אנשי בבל הלכו משם לארצכם ולא תעמדו שמה:
פסוק נ:זכרו מרחוק. מבבל זכרו את ה׳ מה שבטלתם עבודת המקדש ומהרו לשוב אליה:
פסוק נ:וירושלים וכו׳. לזכור בה מה שהיא מתאבלת על שוממתה:
פסוק נא:בושנו. הנה עד הנה בושנו כי שמענו חרפת האויב וכסתה כלימה פנינו כאשר באו זרים על מקדשי בית ה׳ והם האולם וההיכל והדביר ר״ל כאשר החריבו את בית המקדש חרפו האויבים ואמרו מבלי יכולת ה׳ לא הציל מקדשו:
פסוק נב:ופקדתי. אשגיח להביא פורעניות על פסיליה:
פסוק נב:ובכל ארצה. בכל מקומות ארצה:
פסוק נב:יאנק חלל. בעת תצא הנשמה:
פסוק נג:כי תעלה. אם תעלה בבל אל השמים להשגב שם מפני האויב ואם תעשה מבצר חזק במרום לא תועיל לעצמה כי ממני יבואו לה השודדים ואין שום מבצר עומד נגדי והוא ענין מליצה והפלגה לומר אם תתחזק במלחמה בהרבה תחבולות לא תועיל לעצמה:
פסוק נה:קול גדול. כי היתה בת רבת עם וקול שאונם היה גדול מאד:
פסוק נה:והמו גליהם. ר״ל ומה שגליהם היו הומים כלומר מה שהמו בגאוה ובהתרוממות כגלים וכמו המיית מים רבים כן היה נשמע קולם את כל זה יאבד המקום ממנה:
פסוק נו:חתתה קשתותם. לא יוכלו לירות ולהתגבר במלחמה כאלו נשברה קשתותם:
פסוק נו:כי אל גמולות ה׳. כי ה׳ הוא משלם גמול המעשה ולכן ישלם לבבל את גמולם שהרעה לעשות:
פסוק נז:והשכרתי. אשכר אותם עד כי ישנו עד עולם ולא יקיצו ר״ל אבלבל דעתם ויפלו ולא יקומו:
פסוק נז:ה׳ צבאות שמו. המורה שהוא מושל בצבאות מעלה ומטה:
פסוק נח:הרחבה. אשר כל אחת רחבה:
פסוק נח:ערער תתערער. תחרב ותשחת:
פסוק נח:ויגעו עמים. העמים אשר בבבל יגעו בהרבה ריק ר״ל מה שיגעו במלחמה מול האויב יהיה לריק כי לא יצליחו מאומה:
פסוק נח:בדי אש. יגיעות הלאומים יהיה בהרבה אש כי אש יהיה תכליתם ויהיה עיפים ולא יוכלו לכבות את האש ותאכל עד אבדון:
פסוק נט:את צדקיהו. עם צדקיהו:
פסוק נט:שר מנוחה. רצה לומר שעמד עם המלך בעת מנוחתו לדבר עמו מסתרות לבו:
פסוק ס:ויכתוב וכו׳. בתחלה אמר שכתב ספר ואח״ז אמר שצוה לו בדבר הספר שכתב:
פסוק ס:אל ספר. אמר ע״ש סופו כי אחר שכתב נעשה ספר:
פסוק ס:הכתובים אל בבל. הכתובים פה על בבל:
פסוק סא:וראית. אז תראה בספר ותקרא בו:
פסוק סב:אתה דברת. ר״ל הלא מפיך אמר ירמיה ואם כן הלא בידך לקיים מאמריך:
פסוק סב:למאדם. בין אדם בין בהמה:
פסוק סג:ככלותך. כאשר תכלה לקרוא את הספר תקשור אבן על הספר להכבידו לרדת בעומק המים:
פסוק סד:ככה. כמו ששקע הספר הזה כן תשקע בבל בעמק החורבן ולא יהיה לה תקומה מפני הרעה וכו׳:
פסוק סד:ויעפו. אנשיה יהיו עיפים עד לא יוכלו להתחזק עוד:
פסוק סד:עד הנה דברי ירמיהו. על כי מכאן ואילך עד סוף הספר אינם דברי ירמיהו אבל המה ספור דברים מהחורבן לזה אמר עד הנה דברי ירמיהו:
