א לְמוֹאָ֡ב כֹּֽה־אָמַר֩ יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל ה֤וֹי אֶל־נְבוֹ֙ כִּ֣י שֻׁדָּ֔דָה הֹבִ֥ישָׁה נִלְכְּדָ֖ה קִרְיָתָ֑יִם הֹבִ֥ישָׁה הַמִּשְׂגָּ֖ב וָחָֽתָּה׃ ב אֵ֣ין עוֹד֮ תְּהִלַּ֣ת מוֹאָב֒ בְּחֶשְׁבּ֗וֹן חָשְׁב֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ רָעָ֔ה לְכ֖וּ וְנַכְרִיתֶ֣נָּה מִגּ֑וֹי גַּם־מַדְמֵ֣ן תִּדֹּ֔מִּי אַחֲרַ֖יִךְ תֵּ֥לֶךְ חָֽרֶב׃ ג ק֥וֹל צְעָקָ֖ה מֵחֹֽרוֹנָ֑יִם שֹׁ֖ד וָשֶׁ֥בֶר גָּדֽוֹל׃ ד נִשְׁבְּרָ֖ה מוֹאָ֑ב הִשְׁמִ֥יעוּ זְּעָקָ֖ה צעוריה (צְעִירֶֽיהָ׃) ה כִּ֚י מַעֲלֵ֣ה הלחות (הַלּוּחִ֔ית) בִּבְכִ֖י יַֽעֲלֶה־בֶּ֑כִי כִּ֚י בְּמוֹרַ֣ד חוֹרֹנַ֔יִם צָרֵ֥י צַֽעֲקַת־שֶׁ֖בֶר שָׁמֵֽעוּ׃ ו נֻ֖סוּ מַלְּט֣וּ נַפְשְׁכֶ֑ם וְתִֽהְיֶ֕ינָה כַּעֲרוֹעֵ֖ר בַּמִּדְבָּֽר׃ ז כִּ֠י יַ֣עַן בִּטְחֵ֤ךְ בְּמַעֲשַׂ֙יִךְ֙ וּבְא֣וֹצְרוֹתַ֔יִךְ גַּם־אַ֖תְּ תִּלָּכֵ֑דִי וְיָצָ֤א כמיש (כְמוֹשׁ֙) בַּגּוֹלָ֔ה כֹּהֲנָ֥יו וְשָׂרָ֖יו יחד (יַחְדָּֽיו׃) ח וְיָבֹ֨א שֹׁדֵ֜ד אֶל־כָּל־עִ֗יר וְעִיר֙ לֹ֣א תִמָּלֵ֔ט וְאָבַ֥ד הָעֵ֖מֶק וְנִשְׁמַ֣ד הַמִּישֹׁ֑ר אֲשֶׁ֖ר אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ ט תְּנוּ־צִ֣יץ לְמוֹאָ֔ב כִּ֥י נָצֹ֖א תֵּצֵ֑א וְעָרֶ֙יהָ֙ לְשַׁמָּ֣ה תִֽהְיֶ֔ינָה מֵאֵ֥ין יוֹשֵׁ֖ב בָּהֵֽן׃ י אָר֗וּר עֹשֶׂ֛ה מְלֶ֥אכֶת יְהוָ֖ה רְמִיָּ֑ה וְאָר֕וּר מֹנֵ֥עַ חַרְבּ֖וֹ מִדָּֽם׃ יא שַׁאֲנַ֨ן מוֹאָ֜ב מִנְּעוּרָ֗יו וְשֹׁקֵ֥ט הוּא֙ אֶל־שְׁמָרָ֔יו וְלֹֽא־הוּרַ֤ק מִכְּלִי֙ אֶל־כֶּ֔לִי וּבַגּוֹלָ֖ה לֹ֣א הָלָ֑ךְ עַל־כֵּ֗ן עָמַ֤ד טַעְמוֹ֙ בּ֔וֹ וְרֵיח֖וֹ לֹ֥א נָמָֽר׃ יב לָכֵ֞ן הִנֵּ֖ה־יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְשִׁלַּחְתִּי־ל֥וֹ צֹעִ֖ים וְצֵעֻ֑הוּ וְכֵלָ֣יו יָרִ֔יקוּ וְנִבְלֵיהֶ֖ם יְנַפֵּֽצוּ׃ יג וּבֹ֥שׁ מוֹאָ֖ב מִכְּמ֑וֹשׁ כַּאֲשֶׁר־בֹּ֙שׁוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ית אֵ֖ל מִבְטֶחָֽם׃ יד אֵ֚יךְ תֹּֽאמְר֔וּ גִּבּוֹרִ֖ים אֲנָ֑חְנוּ וְאַנְשֵׁי־חַ֖יִל לַמִּלְחָמָֽה׃ טו שֻׁדַּ֤ד מוֹאָב֙ וְעָרֶ֣יהָ עָלָ֔ה וּמִבְחַ֥ר בַּֽחוּרָ֖יו יָרְד֣וּ לַטָּ֑בַח נְאֻ֨ם־הַמֶּ֔לֶךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ טז קָר֥וֹב אֵיד־מוֹאָ֖ב לָב֑וֹא וְרָ֣עָת֔וֹ מִהֲרָ֖ה מְאֹֽד׃ יז נֻ֤דוּ לוֹ֙ כָּל־סְבִיבָ֔יו וְכֹ֖ל יֹדְעֵ֣י שְׁמ֑וֹ אִמְר֗וּ אֵיכָ֤ה נִשְׁבַּר֙ מַטֵּה־עֹ֔ז מַקֵּ֖ל תִּפְאָרָֽה׃ יח רְדִ֤י מִכָּבוֹד֙ ישבי (וּשְׁבִ֣י) בַצָּמָ֔א יֹשֶׁ֖בֶת בַּת־דִּיב֑וֹן כִּֽי־שֹׁדֵ֤ד מוֹאָב֙ עָ֣לָה בָ֔ךְ שִׁחֵ֖ת מִבְצָרָֽיִךְ׃ יט אֶל־דֶּ֛רֶךְ עִמְדִ֥י וְצַפִּ֖י יוֹשֶׁ֣בֶת עֲרוֹעֵ֑ר שַׁאֲלִי־נָ֣ס וְנִמְלָ֔טָה אִמְרִ֖י מַה־נִּֽהְיָֽתָה׃ כ הֹבִ֥ישׁ מוֹאָ֛ב כִּֽי־חַ֖תָּה הילילי (הֵילִ֣ילוּ ׀) וזעקי (וּֽזְעָ֑קוּ) הַגִּ֣ידוּ בְאַרְנ֔וֹן כִּ֥י שֻׁדַּ֖ד מוֹאָֽב׃ כא וּמִשְׁפָּ֥ט בָּ֖א אֶל־אֶ֣רֶץ הַמִּישֹׁ֑ר אֶל־חֹל֥וֹן וְאֶל־יַ֖הְצָה וְעַל־מופעת (מֵיפָֽעַת׃) כב וְעַל־דִּיב֣וֹן וְעַל־נְב֔וֹ וְעַל־בֵּ֖ית דִּבְלָתָֽיִם׃ כג וְעַ֧ל קִרְיָתַ֛יִם וְעַל־בֵּ֥ית גָּמ֖וּל וְעַל־בֵּ֥ית מְעֽוֹן׃ כד וְעַל־קְרִיּ֖וֹת וְעַל־בָּצְרָ֑ה וְעַ֗ל כָּל־עָרֵי֙ אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב הָרְחֹק֖וֹת וְהַקְּרֹבֽוֹת׃ כה נִגְדְּעָה֙ קֶ֣רֶן מוֹאָ֔ב וּזְרֹע֖וֹ נִשְׁבָּ֑רָה נְאֻ֖ם יְהוָֽה׃ כו הַשְׁכִּירֻ֕הוּ כִּ֥י עַל־יְהוָ֖ה הִגְדִּ֑יל וְסָפַ֤ק מוֹאָב֙ בְּקִיא֔וֹ וְהָיָ֥ה לִשְׂחֹ֖ק גַּם־הֽוּא׃ כז וְאִ֣ם ׀ ל֣וֹא הַשְּׂחֹ֗ק הָיָ֤ה לְךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אִם־בְּגַנָּבִ֖ים נמצאה (נִמְצָ֑א) כִּֽי־מִדֵּ֧י דְבָרֶ֥יךָ בּ֖וֹ תִּתְנוֹדָֽד׃ כח עִזְב֤וּ עָרִים֙ וְשִׁכְנ֣וּ בַּסֶּ֔לַע יֹשְׁבֵ֖י מוֹאָ֑ב וִֽהְי֣וּ כְיוֹנָ֔ה תְּקַנֵּ֖ן בְּעֶבְרֵ֥י פִי־פָֽחַת׃ כט שָׁמַ֥עְנוּ גְאוֹן־מוֹאָ֖ב גֵּאֶ֣ה מְאֹ֑ד גָּבְה֧וֹ וּגְאוֹנ֛וֹ וְגַאֲוָת֖וֹ וְרֻ֥ם לִבּֽוֹ׃ ל אֲנִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה עֶבְרָת֖וֹ וְלֹא־כֵ֑ן בַּדָּ֖יו לֹא־כֵ֥ן עָשֽׂוּ׃ לא עַל־כֵּן֙ עַל־מוֹאָ֣ב אֲיֵלִ֔יל וּלְמוֹאָ֥ב כֻּלֹּ֖ה אֶזְעָ֑ק אֶל־אַנְשֵׁ֥י קִֽיר־חֶ֖רֶשׂ יֶהְגֶּֽה׃ לב מִבְּכִ֨י יַעְזֵ֤ר אֶבְכֶּה־לָּךְ֙ הַגֶּ֣פֶן שִׂבְמָ֔ה נְטִֽישֹׁתַ֙יִךְ֙ עָ֣בְרוּ יָ֔ם עַ֛ד יָ֥ם יַעְזֵ֖ר נָגָ֑עוּ עַל־קֵיצֵ֥ךְ וְעַל־בְּצִירֵ֖ךְ שֹׁדֵ֥ד נָפָֽל׃ לג וְנֶאֶסְפָ֨ה שִׂמְחָ֥ה וָגִ֛יל מִכַּרְמֶ֖ל וּמֵאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב וְיַ֙יִן֙ מִיקָבִ֣ים הִשְׁבַּ֔תִּי לֹֽא־יִדְרֹ֣ךְ הֵידָ֔ד הֵידָ֖ד לֹ֥א הֵידָֽד׃ לד מִזַּעֲקַ֨ת חֶשְׁבּ֜וֹן עַד־אֶלְעָלֵ֗ה עַד־יַ֙הַץ֙ נָתְנ֣וּ קוֹלָ֔ם מִצֹּ֙עַר֙ עַד־חֹ֣רֹנַ֔יִם עֶגְלַ֖ת שְׁלִֽשִׁיָּ֑ה כִּ֚י גַּם־מֵ֣י נִמְרִ֔ים לִמְשַׁמּ֖וֹת יִהְיֽוּ׃ לה וְהִשְׁבַּתִּ֥י לְמוֹאָ֖ב נְאֻם־יְהוָ֑ה מַעֲלֶ֣ה בָמָ֔ה וּמַקְטִ֖יר לֵאלֹהָֽיו׃ לו עַל־כֵּ֞ן לִבִּ֤י לְמוֹאָב֙ כַּחֲלִלִ֣ים יֶהֱמֶ֔ה וְלִבִּי֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י קִֽיר־חֶ֔רֶשׂ כַּחֲלִילִ֖ים יֶהֱמֶ֑ה עַל־כֵּ֛ן יִתְרַ֥ת עָשָׂ֖ה אָבָֽדוּ׃ לז כִּ֤י כָל־רֹאשׁ֙ קָרְחָ֔ה וְכָל־זָקָ֖ן גְּרֻעָ֑ה עַ֤ל כָּל־יָדַ֙יִם֙ גְּדֻדֹ֔ת וְעַל־מָתְנַ֖יִם שָֽׂק׃ לח עַ֣ל כָּל־גַּגּ֥וֹת מוֹאָ֛ב וּבִרְחֹבֹתֶ֖יהָ כֻּלֹּ֣ה מִסְפֵּ֑ד כִּֽי־שָׁבַ֣רְתִּי אֶת־מוֹאָ֗ב כִּכְלִ֛י אֵֽין־חֵ֥פֶץ בּ֖וֹ נְאֻם־יְהוָֽה׃ לט אֵ֥יךְ חַ֙תָּה֙ הֵילִ֔ילוּ אֵ֛יךְ הִפְנָה־עֹ֥רֶף מוֹאָ֖ב בּ֑וֹשׁ וְהָיָ֥ה מוֹאָ֛ב לִשְׂחֹ֥ק וְלִמְחִתָּ֖ה לְכָל־סְבִיבָֽיו׃ מ כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הִנֵּ֥ה כַנֶּ֖שֶׁר יִדְאֶ֑ה וּפָרַ֥שׂ כְּנָפָ֖יו אֶל־מוֹאָֽב׃ מא נִלְכְּדָה֙ הַקְּרִיּ֔וֹת וְהַמְּצָד֖וֹת נִתְפָּ֑שָׂה וְֽ֠הָיָה לֵ֞ב גִּבּוֹרֵ֤י מוֹאָב֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כְּלֵ֖ב אִשָּׁ֥ה מְצֵרָֽה׃ מב וְנִשְׁמַ֥ד מוֹאָ֖ב מֵעָ֑ם כִּ֥י עַל־יְהוָ֖ה הִגְדִּֽיל׃ מג פַּ֥חַד וָפַ֖חַת וָפָ֑ח עָלֶ֛יךָ יוֹשֵׁ֥ב מוֹאָ֖ב נְאֻם־יְהוָֽה׃ מד הניס (הַנָּ֞ס) מִפְּנֵ֤י הַפַּ֙חַד֙ יִפֹּ֣ל אֶל־הַפַּ֔חַת וְהָֽעֹלֶה֙ מִן־הַפַּ֔חַת יִלָּכֵ֖ד בַּפָּ֑ח כִּֽי־אָבִ֨יא אֵלֶ֧יהָ אֶל־מוֹאָ֛ב שְׁנַ֥ת פְּקֻדָּתָ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃ מה בְּצֵ֥ל חֶשְׁבּ֛וֹן עָמְד֖וּ מִכֹּ֣חַ נָסִ֑ים כִּֽי־אֵ֞שׁ יָצָ֣א מֵחֶשְׁבּ֗וֹן וְלֶֽהָבָה֙ מִבֵּ֣ין סִיח֔וֹן וַתֹּ֙אכַל֙ פְּאַ֣ת מוֹאָ֔ב וְקָדְקֹ֖ד בְּנֵ֥י שָׁאֽוֹן׃ מו אוֹי־לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖ד עַם־כְּמ֑וֹשׁ כִּֽי־לֻקְּח֤וּ בָנֶ֙יךָ֙ בַּשֶּׁ֔בִי וּבְנֹתֶ֖יךָ בַּשִּׁבְיָֽה׃ מז וְשַׁבְתִּ֧י שְׁבוּת־מוֹאָ֛ב בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִ֖ים נְאֻם־יְהוָ֑ה עַד־הֵ֖נָּה מִשְׁפַּ֥ט מוֹאָֽב׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
למואב. ר״ל על מואב אמר כה אמר ה׳ וכו׳:
פסוק א:
הוי אל נבו. יללה יהיה אל נבו:
פסוק א:
הובישה וכו׳. כאשר נלכדה קריתים נתביישה מאד:
פסוק ב:
אין עוד. מעתה לא יהיה עוד ההלול והשבח של מואב:
פסוק ב:
בחשבון. בהיות האויבים בחשבון חשבו עליך רעה והוא לשון נופל על לשון:
פסוק ב:
לכו. ואמרו לכו ונכריתנה מהיות עוד גוי:
פסוק ב:
מדמן. גם העיר מדמן תהיה נכרתה וגם הוא לשון נופל על לשון:
פסוק ב:
אחריך. בכל מקום שתברח תלך החרב אחריך להרגך:
פסוק ג:
מחורונים. יהיה נשמע מעיר חורונים:
פסוק ג:
שוד. כי שם יהיה שוד ושבר גדול:
פסוק ד:
צעיריה. הבנים הקטנים שהלכו בשבי:
פסוק ה:
כי מעלה הלוחית. אשר בעת יעלה במעלה הר הלוחית להשגב בהר:
פסוק ה:
בבכי יעלה בכי. את הבכי יעלה בבכי ר״ל בכל פעם יגביה קול בכי למעלה:
פסוק ה:
כי במורד חורונים. לפי שבמורד חורונים שהיתה בשפל היו הצרים משמיעים צעקת שבר כי הרגו אנשיה וצעקו במר נפש ולכן עלה במעלה הלוחית להשגב בהר:
פסוק ו:
נוסו. כאלו הנביא מייעץ אותם לברוח להמלט נפשם:
פסוק ו:
ותהיינה. כאומר עזבו העושר ואף כי תהיו חסרים מכל טוב כמו אילן ערוער הגדל במדבר החסר מכל לחלוחית מ״מ טוב להציל את הנפש:
פסוק ז:
כי יען. כי בעבור אשר כל בטחונך וחשקך היה במעשיך הם מקנה הצאן והבקר והאוצרות שקבצת ולזה לא רצית לעזבם ולברוח מהם:
פסוק ז:
גם את תלכדי. לכן מלבד שהאויב יקח הכל ולא יהיה לאל ידך למחות בידו אלא שגם את תלכדי בידו:
פסוק ז:
ויצא כמוש בגולה. הוא האלוה של מואב ויצא גם הוא בגולה כי האויב יקח פסלו העשוי מזהב וכסף וכהניו עמו ושרי מואב:
פסוק ח:
אל כל עיר. מערי מואב:
פסוק ח:
לא תמלט. אף אחת מהן:
פסוק ח:
העמק. ערי העמק:
פסוק ח:
המישור. ערי המישור:
פסוק ח:
אשר אמר ה׳. ר״ל הואיל וה׳ אמר כן יקום:
פסוק ט:
תנו ציץ למואב. תנו כנף למואב כי עוף תעוף והוא ענין מליצה ור״ל בחפזון תצא בגולה:
פסוק ט:
מאין. ממה שאין מי יהיה יושב בהן:
פסוק י:
ארור וכו׳. אמר כנגד המשחיתים ארור יהיה מי שיעשה במרמה מלאכת השחתת מואב שהיא שליחותו של מקום:
פסוק י:
וארור וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק י:
מדם. מלשפוך דם:
פסוק יא:
שאנן מואב מנעוריו. מעת היה לעם ישב בשלוה והיה שוקט ומונח במקומו כיין הנח על שמריו שאינו מפיג טעמו:
פסוק יא:
ולא הורק. דומה הוא אל היין אשר לא הורק מהכלי שהושם בו בתחלה אל כלי אחר ולתוספת ביאור אמר שלא הלך מעולם בגולה כי ישב בארצו מעת שנתיישב בה:
פסוק יא:
על כן. הואיל ולא הורק מכלי אל כלי לכן נשאר בו הטעם ולא נחלף הריח ר״ל לפי שישב בשלוה לכן היה ממולא בכל טובה ולפי שהמשילו ליין אמר לשון הנופל ביין שאם היין נשאר בכלי ששמוהו בו בתחלה נשאר בו הטעם והריח ולא כן כשמריקין אותו מכלי אל כלי:
פסוק יב:
ושלחתי וכו׳. אשלח עליו מניעים ומטלטלים ויניעו אותה בגולה:
פסוק יב:
וכליו יריקו. ישפכו היין מן כליו וישברו נבלי היין ר״ל האויב יקח עושרם ואותם יהרוג בחרב ולפי שהמשילם ליין אמר לשון הנופל ביין:
פסוק יג:
ובוש מואב מכמוש. יכלמו מכמוש אלהיהם כי אז יראו שאין בו כח להציל והבל נחלו:
פסוק יג:
כאשר וכו׳. כמו שנתביישו ישראל על כי בטחו בעגל הזהב שעמד בבית אל כי כשגלו מארצם ראו שלא היה בו ממש:
פסוק יד:
איך תאמרו. אל מול מואב יאמר איך תאמרו וכו׳ וכאומר ואיו אם כן גבורתכם:
פסוק טו:
ועריה עלה. המון עריה נפסק ונסתלק:
פסוק טו:
נאום המלך וכו׳. ר״ל הואיל והוא גזירת המקום הרי היא כאלו כבר נעשתה:
פסוק טז:
מהרה מאד. מאד תמהר לבוא וכפל הדבר במ״ש:
פסוק יז:
נודו לו. דרך השומע מאבדן דבר חשוב לנוד בראש דרך קינה ואבל:
פסוק יז:
כל סביביו. אשר הכירו בו:
פסוק יז:
מטה עוז. בענין הגבורה היה כמטה חזק:
פסוק יז:
מקל תפארה. בענין היופי והעושר:
פסוק יח:
רדי מכבוד. מן הכבוד שהיה לך מאז רדי ממנה ושבי בצמא כדרך הגולים:
פסוק יח:
כי שודד מואב. האויב ששדד כל ארץ מואב עלה גם בך ושחת מבצריך ולא יכלת להשגב בהן מפני האויב:
פסוק יט:
אל דרך וכו׳. היושבת בערוער עמדי על הדרך והביטי לראות את הבאים ושאלי אז לאיש הנס מהמלחמה או לאשה הנמלטה ואמרי להם דרך שאלה מה נהייתה במלחמה אם השאירו שארית:
פסוק כ:
הוביש מואב. עיר מואב ראש המקום נתביישה כי גם היא חתה ונשברה ולכן עשי יללה וזעקי במר נפש:
פסוק כ:
הגידו בארנון. העומדת בגבול ארץ מואב:
פסוק כא:
ומשפט בא. משפט אלהים בא אל הערים היושבים בארץ המישור וחזר ופירש אל חולן וכו׳ והם שמות מקומות:
פסוק כד:
הרחוקות והקרובות. הרחוקות מארנון והקרובות לה:
פסוק כה:
נגדעה. נכרתה ממשלת מואב וכח זרועו נשברה:
פסוק כו:
השכירהו. מאמר הנביא אל מול האויב תנו למואב הרבה שכר ויין למען ישתכר ר״ל הביאו עליו בלבול הדעת להיות כמו השכור:
פסוק כו:
כי על ה׳ הגדיל. ר״ל שדבר גדולות על ה׳ לבזות כלפי מעלה ולומר שלא היה בידו להושיע את עמו ישראל:
פסוק כו:
וספק. וכאשר ישתכר יתגולל ויתהפך לחבוט עצמו בארץ על המאכל שהקיא כדרך השכור ור״ל ישיגהו האבדון והכליון בעבור בלבול הדעת ולפי שהמשיל לשכור אמר לשון הנופל בשכור:
פסוק כו:
גם הוא. כמו שהיו לו לשחוק בעת גלו לבבל כן יהיה גם הוא לשחוק:
פסוק כז:
ואם לא. וכי לא היה לך ישראל לשחוק האם היה נמצא בחבורת גנבים לשחוק בו אשר מתי שדברת ממנו היית מניד בראש דרך לעג כאילו היה נמצא בחבורת הגנבים:
פסוק כח:
עזבו ערים. לכן בגמול זה אתם יושבי מואב עזבו הערים ונוסו משם והסתירו לשכון על הסלע:
פסוק כח:
והיו כיונה. ר״ל שמה תהיו בטוחים מן האויב כי לא יוכל לקרב אליכם ותהיו אם כן כיונה העושה לעצמה קן בעברי פי הפחת לבל יוכלו אנשים לקרב אליה מפני הפחת:
פסוק כט:
שמענו. מאמר הנביא בשם העכו״ם הנה שמענו את גאון מואב אשר נתגאה מאד:
פסוק כט:
גבהו וכו׳. כפל הדבר רבת פעמים לפי מרבית הגאוה:
פסוק ל:
עברתו. מה שברוב גאותו הוא מתמלא עברה על העכו״ם להשמיד ולאבד:
פסוק ל:
ולא כן. אבל לא כן יהיה כי אין לאל ידו:
פסוק ל:
בדיו. הדברים שהוא בודה מלבו ומגזם לא עשו כן כי לא יצלח בהם ולא יקיים מחשבתו:
פסוק לא:
על כן. הואיל וגאה מאד והושפל גאותו לכן איליל על מואב ואמר הנביא בלשון אנשי מואב שהם יילילו:
פסוק לא:
ולמואב כולה. על כל מואב אזעק:
פסוק לא:
יהגה. ר״ל לבי יהגה ויהמה:
פסוק לב:
מבכי יעזר. מעין הבכי שבכיתי על אבדן יעזר, בזה הענין עצמו אבכה בעבורך על אבדן גפני שבמה כי היתה מקום מרבית גפנים:
פסוק לב:
נטישותיך. התפשטות ענפיך עברו את הים רצה לומר הגולים גלו למרחוק:
פסוק לב:
עד ים יעזר נגעו. היו מנוגעים ונגפים עד הים הסמוך ליעזר:
פסוק לב:
על קיצך. על פירות הקיץ וענבי הגפן חנה האויב השודד:
פסוק לג:
ונאספה. מעתה כלה שמחה מן הכרמל כי לא תגדל שם מאומה:
פסוק לג:
לא ידרוך הידד. לא ידרכו ענבים בקול ענות הידד (דרך דורכי הענבים לצעוק הידד לזרז זא״ז וכן נאמר הידד כדורכים יענה לעיל כה):
פסוק לג:
הידד לא הידד. ר״ל הנה מאז היה נשמע קול הידד אבל מעתה לא ישמע קול הידד וכפל הדבר לחוזק:
פסוק לד:
מזעקת חשבון. ר״ל מן הזעקת של חשבון עד אלעלה הנה נתנו קול רם להיות נשמע עד יהץ:
פסוק לד:
מצוער. ר״ל וכן מן הזעקה של צוער עד חורונים שהיה נשמע עד יהץ:
פסוק לד:
עגלת שלישיה. ר״ל כן יגדל בך הזעקה אתה ארץ מואב מדינה חשובה כעגל השלישי לבטן המעולה ביותר:
פסוק לד:
מי נמרים. מי נהר נמרים יהיו שממה ר״ל יחרב מימיה ולפי שכל שבח ארץ מואב במרעה שמן ודשן לכן אמר בחורבנה שיחרב מימיהם ותכלה המרעה:
פסוק לה:
מעלה במה. לא יהיה מי מעלה עולה על הבמה ומקטיר לאלהיו כי יהיו טרודים באבלם:
פסוק לו:
על כן. בעבור גודל החורבן ואמר בלשון מואב:
פסוק לו:
כחלילים יהמה. כהמיית החלילים כן יהמה לבי על חורבן מואב:
פסוק לו:
אל אנשי. בעבור אבדן אנשי קיר חרש:
פסוק לו:
על כן. על אשר יתרון העושר ומרבית ההון שקבץ את הכל אבדו:
פסוק לז:
קרחה. כי ימרטו שערות ראשה וישאר קרח:
פסוק לז:
גרועה. יתלשו השערות ונחסר מהם:
פסוק לז:
גדודות. שריטות בבשר מחמת צער ואבל:
פסוק לז:
שק. כיסוי שק וגם הוא ענין צער ואבל:
פסוק לח:
כולה מספד. בכולם ישמע קול מספד:
פסוק לח:
אין חפץ בו. אין בו צורך:
פסוק לט:
איך חתה הילילו. ביללה יאמרו איך חתה איך הפנה עורף מול האויב בעת נסה והנה נתבייש:
פסוק לט:
לשחוק. כל סביביו ישחקו עליו והוא יהיה להם למחתה ופחד כי יפחדו שלא יקרה להם כמקרם:
פסוק מ:
כנשר ידאה. האויב יעופף כנשר ויפרוש כנפיו לבוא אל מואב ר״ל חיש קל יבוא וכנשר המעופף:
פסוק מא:
נלכדה הקריות. כ״א מהערים תהיה נלכדה וכ״א מהמגדלים תהיה נתפשה:
פסוק מא:
כלב אשה מצרה. כמו לב האשה כשהיא מצרה כי אז נשברה לבה עד מאד:
פסוק מב:
מעם. מהיות עוד עם:
פסוק מב:
הגדיל. דבר גדולות לבזות כלפי מעלה בעת גלו ישראל כי אמר אז שאין יכולת בהמקום לעזור את עמו:
פסוק מג:
פחד וכו׳. עליך מואב יבוא פחד ופחת ופח ר״ל צרות משונות ומרובות:
פסוק מד:
הנס. מי שינוס ממקום הפחד:
פסוק מד:
יפול וכו׳. ר״ל אם ינצל מצרה אחת תדביקהו השנית ואם ימלט מהשנית ילכד בשלישית:
פסוק מד:
שנת פקודתם. השגחת הבאת הרעה הראויה להם:
פסוק מה:
בצל חשבון עמדו מכח נסים. ר״ל הנסים מן המלחמה מסבת העדר הכח עמדו לחסות בצל חשבון כי לא יכלו לנוס עוד:
פסוק מה:
כי אש וכו׳. ר״ל והנה שם נפלו כי אש יצאה מחשבון ר״ל האויב יצא משם להאבידם:
פסוק מה:
מבן סיחון. היא חשבון שהיתה מאז של סיחון מלך האמורי וכפל הדבר במ״ש:
פסוק מה:
ותאכל. האויב האביד שארית מואב:
פסוק מה:
וקדקוד. ואכלה קדקוד מואב המרימים קול שאון בגאוה ובגודל לבב ור״ל אבדו השארית וראשי העם:
פסוק מו:
אבד עם כמוש. העם שעובדים לעכו״ם כמוש הנה נאבד:
פסוק מז:
ושבתי. אשיב בני השבי ממואב:
פסוק מז:
באחרית הימים. ר״ל אחר זמן רב:
פסוק מז:
עד הנה. ר״ל עד הנה נאמר משפט פורעניות של מואב: