פסוק א:לְמוֹאָב כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הוֹי, אֶל, על העיר נְבוֹ כִּי שֻׁדָּדָה, הֹבִישָׁה, הייתה לכלימה ולאכזבה ונִלְכְּדָה העיר קִרְיָתָיִם, הֹבִישָׁה גם הַעיר מִּשְׂגָּב וָחָתָּה, נשברה.
פסוק ב:אֵין עוֹד, לא נשאר מתְּהִלַּת מוֹאָב. בּעיר חֶשְׁבּוֹן, שעברה כמה ידיים במלחמות שונות, ובמשך הזמן ישבו בה אויבי מואב, חָשְׁבוּ עָלֶיהָ — על מואב רָעָה: לְכוּ וְנַכְרִיתֶנָּה מִגּוֹי. גַּם העיר מַדְמֵן תִּדֹּמִּי, תמותי, אַחֲרַיִךְ, אחרי תושבייך תֵּלֶךְ, תרדוף חָרֶב.
פסוק ג:קולות שבר עולים ממואב: קוֹל צְעָקָה מגיע מֵהעיר חֹרֹנָיִם: "שֹׁד וָשֶׁבֶר גָּדוֹל",
פסוק ד:"נִשְׁבְּרָה מוֹאָב" הִשְׁמִיעוּ זְעָקָה צְעִירֶיהָ,
פסוק ה:כִּי העולה במַעֲלֵה הר הַלּוּחִית — בִּבְכִי, תוך כדי בכייה יַעֲלֶה, בבֶּכִי, כִּי בְּמוֹרַד חֹרוֹנַיִם צָרֵי, האויבים צַעֲקַת־שֶׁבֶר שָׁמֵעוּ:
פסוק ו:"נֻסוּ מַלְּטוּ, הצילו את נַפְשְׁכֶם", וְתִהְיֶנָה כל הערים הללו כַּעֲרוֹעֵר בַּמִּדְבָּר. ייתכן שהמקום ערוער שכן בסביבה מדברית, ואולם נרמז כאן בוודאי הדימוי 'כערער בערבה', המבטא עזובה ושממה.
פסוק ז:ביטחונה ושאננותה של מואב ינופצו. כִּי יַעַן בִּטְחֵךְ, כיוון שבטחת, מואב, בְּמַעֲשַׂיִךְ וּבְאוֹצְרוֹתַיִךְ — גַּם־אַתְּ תִּלָּכֵדִי. וְיָצָא כְמוֹשׁ אלוהייך בַּגּוֹלָה, כֹּהֲנָיו וְשָׂרָיו יַחְדָּו.
פסוק ח:וְיָבֹא שֹׁדֵד אֶל־כָּל־עִיר, ואפילו עִיר אחת לֹא תִמָּלֵט, וְאָבַד הָעֵמֶק, וְנִשְׁמַד הַמִּישֹׁר, אֲשֶׁר, כי כה אָמַר ה'.
פסוק ט:תְּנוּ־צִיץ לְמוֹאָב, הַעבירו את כתרה של מואב, כִּי נָצֹא תֵּצֵא. מואב תיהרס ותגלה, וְעָרֶיהָ לְשַׁמָּה, שממה תִהְיֶינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן.
פסוק י:אָרוּר העֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' — כינוי להרג מואב — רְמִיָּה, שקר, וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם.
פסוק יא:שַׁאֲנַן, שלֵו היה עַם מוֹאָב מִנְּעוּרָיו, מאז ומקדם, וְשֹׁקֵט הוּא אֶל־שְׁמָרָיו, כיין העומד זמן רב ששמריו שוקעים בתחתיתו, וְלֹא־הוּרַק מִכְּלִי אֶל־כֶּלִי. העם המואבי נשאר בארצו וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ, עַל־כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר, פג.
פסוק יב:לָכֵן הִנֵּה־יָמִים בָּאִים, נְאֻם־ה', וְשִׁלַּחְתִּי־לוֹ צֹעִים, צועדים ורומסים, מנידים, מריקים, או: מכניעים וכופפים וְצֵעֻהוּ. וְכֵלָיו יָרִיקוּ, ירוקנו את מואב מיינה המשומר — יושביה ואוצרותיה, וְאת נִבְלֵיהֶם, כדי החרס שלהם, כלומר את עריהם ובתיהם, יְנַפֵּצוּ. המואבים היו עם קטן ושקט בדרך כלל, שלא יזם מלחמות, אבל הדברים עומדים להשתנות.
פסוק יג:וּבֹשׁ, יתבייש ויתאכזב מוֹאָב מִכְּמוֹשׁ אלוהיו כַּאֲשֶׁר־בֹּשׁוּ, כמו שהתביישו בֵּית יִשְׂרָאֵל מהעבודה הזרה שהעמידו בבֵּית אֵל מִבְטֶחָם. אלו ואלו סמכו על אלוהים אחרים ולבסוף התאכזבו.
פסוק יד:אֵיךְ תֹּאמְרוּ, אתם המואבים: "גִּבּוֹרִים אֲנָחְנוּ וְאַנְשֵׁי־חַיִל לַמִּלְחָמָה"?!
פסוק טו:הלוא שֻׁדַּד מוֹאָב, וְעָרֶיהָ עָלָה, הסתלקו, חדלו מלהתקיים, וּמִבְחַר בַּחוּרָיו יָרְדוּ לַטָּבַח. נְאֻם־הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת, שלו צבא השמים וצבא הארץ, שְׁמוֹ.
פסוק טז:קָרוֹב אֵיד, שבר מוֹאָב לָבוֹא, וְרָעָתוֹ מִהֲרָה מְאֹד.
פסוק יז:נֻדוּ לוֹ בצער כָּל־סְבִיבָיו וְכֹל יֹדְעֵי שְׁמוֹ, מכיריו. אִמְרוּ: אֵיכָה נִשְׁבַּר מואב שהיה מַטֵּה־עֹז ומַקֵּל תִּפְאָרָה, שלטון יציב ומפואר?!
פסוק יח:רְדִי מִכָּבוֹד, ממעמדך הרם וּשְׁבִי בַצָּמָא, יֹשֶׁבֶת בַּת, קהילת דִּיבוֹן, כִּי־שֹׁדֵד מוֹאָב עָלָה בָךְ ושִׁחֵת מִבְצָרָיִךְ.
פסוק יט:אֶל, על הדֶּרֶךְ עִמְדִי וְצַפִּי, צְפי, יוֹשֶׁבֶת עֲרוֹעֵר. ייתכן שערוער הייתה מבודדת מאזור המלחמה, ולכן יושביה יצפו לחדשות על אם הדרך. שַׁאֲלִי את האיש הנָס וְאת האשה הנִמְלָטָה, אִמְרִי להם: "מַה־נִּהְיָתָה?" מה אירע במלחמה?
פסוק כ:והבורחים ישיבו: "הֹבִישׁ מוֹאָב כִּי־חַתָּה, נשברה. הֵלִילוּ וּזְעָקוּ, הַגִּידוּ בְאַרְנוֹן, הנחל שבגבול ארץ מואב כִּי שֻׁדַּד מוֹאָב
פסוק כא:וּמִשְׁפָּט, עונש בָּא אֶל־אֶרֶץ הַמִּישֹׁר: אֶל־חֹלוֹן וְאֶל־יַהְצָה וְעַל־מֵיפָעַת
פסוק כב:וְעַל־דִּיבוֹן וְעַל־נְבוֹ וְעַל־בֵּית דִּבְלָתָיִם
פסוק כג:וְעַל קִרְיָתַיִם וְעַל־בֵּית גָּמוּל וְעַל־בֵּית מְעוֹן
פסוק כד:וְעַל־קְרִיּוֹת וְעַל־בָּצְרָה — כולן ערים במואב, וְעַל שאר כָּל־עָרֵי אֶרֶץ מוֹאָב הָרְחֹקוֹת וְהַקְּרֹבוֹת".
פסוק כה:והנביא מתייחס אל הגאווה המופרזת של מואב: נִגְדְּעָה קֶרֶן מוֹאָב, וּזְרֹעוֹ נִשְׁבָּרָה. נְאֻם ה'.
פסוק כו:הַשְׁכִּירֻהוּ, הַשקוהו לשכרה כִּי עַל־ה' הִגְדִּיל, התפאר. המואבים לא נפגעו מן המלחמות שהתחוללו בממלכות ישראל ויהודה. אף הזרים ששלטו בישראל לא שהו במואב. לפיכך היו המואבים שבעי רצון מעצמם, וראו בכך הוכחה לצדקת דרכם. ובהמשך לדימוי השיכור: וְסָפַק מוֹאָב בְּקִיאוֹ. הוא יתייסר בזמן שיקיא, וְהָיָה לִשְׂחֹק גַּם־הוּא. נוסף על עצם הפורענות, המדינה תהיה ללעג ולשחוק.
פסוק כז:וְאִם לוֹא, אכן, מושא הַשְּׂחֹק הָיָה לְךָ יִשְׂרָאֵל. היית דרך קבע לועג ושמח לאידם של ישראל. אִם־בְּגַנָּבִים נִמְצָא, והרי ישראל לא נמצא בין גנבים הנתפסים, ולמרות זאת — כִּי־מִדֵּי דְבָרֶיךָ בּוֹ, בכל הזדמנות שאתה מדבר על ישראל תִּתְנוֹדָד, אתה מכרכר, מתנועע בלעג, או: יוצא משיווי משקלך.
פסוק כח:עִזְבוּ את העָרִים וְשִׁכְנוּ בַסֶּלַע, יֹשְׁבֵי מוֹאָב, וִהְיוּ כְיוֹנָה אשר תְּקַנֵּן בְּעֶבְרֵי פִי־פָחַת, בשפת המצוקים. פעמים רבות מקננות יונים בסלעים, ומכיוון שיש בארץ מואב כמה נחלים עמוקים, הן עשויות לבנות את קינן בצדי המצוק. כך אתם, יושבי מואב, לא תוכלו לשהות אלא במקומות נידחים ומסוכנים, שרודפיכם לא יגיעו אליהם.
פסוק כט:שָׁמַעְנוּ גְאוֹן־מוֹאָב, גֵּאֶה מְאֹד, גָּבְהוֹ וּגְאוֹנוֹ וְגַאֲוָתוֹ וְרֻם לִבּוֹ. המואבים רואים את עצמם אנשים גדולים וחשובים ביותר.
פסוק ל:אֲנִי יָדַעְתִּי, נְאֻם־ה', את עֶבְרָתוֹ, יהירותו הזדונית והמשחיתה, וְלֹא־כֵן, אינו אמת. בַּדָּיו, בדיותיו ושקריו לֹא־כֵן עָשׂוּ, לא התקיימו, ואין בהם ממש. או: לא כגאוותו היו הישגיו בפועל.
פסוק לא:בצד התוכחה ותיאור הפורענות הנביא מבטא גם רגישות לייסורים העתידים לבוא על מואב: עַל־כֵּן עַל־מוֹאָב אֲיֵלִיל, איילל, וּלְמוֹאָב כֻּלֹּה אֶזְעָק, אֶל, על אַנְשֵׁי העיר קִיר־חֶרֶשׂ לבי יֶהְגֶּה, יהמה, יגנח.
פסוק לב:מִבְּכִי יַעְזֵר, שכבר נחרבה, אֶבְכֶּה־לָּךְ, הַגֶּפֶן שִׂבְמָה, עיר מואבית שגפנים צמחו בסביבתה. הבכי הצפוי לשבמה הוא כמו הבכי על חורבנה של העיר יעזר. נְטִישֹׁתַיִךְ, ענפייך המתפשטים, הם בנייך, עָבְרוּ יָם כשיצאו בגולה, עַד יָם יַעְזֵר נָגָעוּ, הגיעו. עַל־קֵיצֵךְ וְעַל־בְּצִירֵךְ, על יבול התאנים והענבים שלך שֹׁדֵד נָפָל, יתנפל.
פסוק לג:וְנֶאֶסְפָה, תיפסק שִׂמְחָה וָגִיל מִכַּרְמֶל, אזור נטוע ופורה, וּמֵאֶרֶץ מוֹאָב בכלל, וְיַיִן מִיקָבִים הִשְׁבַּתִּי, ביטלתי. לֹא־יִדְרֹךְ ענבים וישיר: הֵידָד. גם אם יישמעו קריאות הֵידָד — לֹא הֵידָד, הם אינם בהקשר שמח, אלא קריאות שוד.
פסוק לד:מִזַּעֲקַת חֶשְׁבּוֹן עַד־אֶלְעָלֵה ועַד־יַהַץ נָתְנוּ קוֹלָם. קול הזועקים יישמע עד יהץ, מִצֹּעַר עַד־חֹרֹנַיִם הכול בוכים על עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה, עֶגלה משובחת. נראה שזהו גם שם או כינוי למקום כלשהו, כִּי גַּם־מֵי נחל נִמְרִים לִמְשַׁמּוֹת, לשממות יִהְיוּ.
פסוק לה:וְהִשְׁבַּתִּי לְמוֹאָב, נְאֻם־ה', מַעֲלֶה בבָמָה וּמַקְטִיר לֵאלֹהָיו. לא ישרוד ממנה מי שיוכל להקריב קרבנות למען מואב.
פסוק לו:למרות שהנביא שמח עקרונית במפלתם של המואבים, הוא מרגיש גם את צערם ומשתתף בו בראותו אותם מוכים ואת מדינתם נחרבת. עַל־כֵּן לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה, מיילל, וְלִבִּי אֶל־אַנְשֵׁי קִיר־חֶרֶשׂ כַּחֲלִילִים יֶהֱמֶה, עַל־כֵּן יִתְרַת עָשָׂה, על כך שהנשאר מעבודתם, חסכונם ועושרם אָבָדוּ.
פסוק לז:כִּי כָל־רֹאשׁ קָרְחָה, מרוט באבל, וְכָל־זָקָן גְּרֻעָה, כרות, עַל כָּל־יָדַיִם גְּדֻדֹת, שריטות, וְעַל־מָתְנַיִם שָׂק. מנהג הקרחה והשריטה על מת, שנאסר על ישראל, היה נפוץ בכל עמי האזור. את אבלם העמוק ביטאו המואבים בתלישת שער ובפציעה עצמית.
פסוק לח:עַל כָּל־גַּגּוֹת מוֹאָב וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה מִסְפֵּד, כִּי־שָׁבַרְתִּי אֶת־מוֹאָב כִּכְלִי אֵין־חֵפֶץ בּוֹ, שאין בו צורך. נְאֻם־ה'. מואב היא ארץ קטנה שתישבר לרסיסים, ולעולם לא תשוב להיות מדינה של ממש.
פסוק לט:אֵיךְ חַתָּה, נשברה ארצם — הֵילִילוּ, יללו, אֵיךְ הִפְנָה־עֹרֶף מוֹאָב, בּוֹשׁ, נכלם ומאוכזב. וְהָיָה מוֹאָב לִשְׂחֹק וְלִמְחִתָּה, לפחד, לְכָל־סְבִיבָיו.
פסוק מ:סיכום הפורענות והקינה: כִּי־כֹה אָמַר ה': הִנֵּה האויב כַנֶּשֶׁר יִדְאֶה מארץ רחוקה, וּפָרַשׂ כְּנָפָיו אֶל־מוֹאָב.
פסוק מא:נִלְכְּדָה הַקְּרִיּוֹת, שם עיר במואב, וְהַמְּצָדוֹת נִתְפָּשָׂה, נכבשו. וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי מוֹאָב האמיצים בַּיּוֹם הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה, כואבת וסובלת.
פסוק מב:וְנִשְׁמַד מוֹאָב מֵעָם, כִּי עַל־ה' הִגְדִּיל, התפאר. המואבים לא עשו מלחמה של ממש נגד ישראל, אך הם התגרו בהם, לעגו להם והתגאו מאוד.
פסוק מג:פַּחַד וָפַחַת, בור וָפָח, מלכודת יבואו עָלֶיךָ, יוֹשֵׁב מוֹאָב. נְאֻם־ה'.
פסוק מד:הַנָּס מִפְּנֵי הַפַּחַד — יִפֹּל אֶל־הַפַּחַת, וְהָעֹלֶה מִן־הַפַּחַת — יִלָּכֵד בַּפָּח, כִּי־אָבִיא אֵלֶיהָ — אֶל־מוֹאָב, את שְׁנַת פְּקֻדָּתָם, שעת הגמול שלהם. נְאֻם־ה'.
פסוק מה:בְּצֵל חֶשְׁבּוֹן עָמְדוּ, חדלו מִכֹּחַ הנָסִים. הבורחים שלא היה להם עוד כוח לנוס, חסו בצלה של עיר המבצר חשבון. וכאן בא קטע הלקוח בעיקרו משירה קדומה המופיעה בתורה על כיבוש מואב בידי סיחון. כִּי־אֵשׁ יָצָא מֵחֶשְׁבּוֹן, וְלֶהָבָה מִבֵּין, מתוך עירו של סִיחוֹן, חשבון. וַתֹּאכַל האש את פְּאַת, גבול, או: את ראשי מוֹאָב וְאת קָדְקֹד, ראשם של בְּנֵי שָׁאוֹן. כולם יישרפו.
פסוק מו:אוֹי־לְךָ מוֹאָב, אָבַד עַם־כְּמוֹשׁ, כִּי־לֻקְּחוּ בָנֶיךָ בַּשֶּׁבִי וּבְנֹתֶיךָ בַּשִּׁבְיָה.
פסוק מז:ואולם בסופו של דבר תהיה גם להם תקומה כלשהי: וְשַׁבְתִּי את שְׁבוּת־מוֹאָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. נְאֻם־ה'. עַד־הֵנָּה, עד כאן מִשְׁפַּט מוֹאָב.
