כיצד העיזו לומר לירמיהו: "שקר אתה מדבר"?
הקדמה
נאמר בפרקנו:
א. ויהי ככלות ירמיהו לדבר אל כל העם את כל דברי ד' אלקיהם, אשר שלחו ד' אלקיהם אליהם, את כל הדברים האלה.
ב. ויאמר עזריה בן הושעיה ויוחנן בן קרח וכל האנשים הזדים, אֹמרים אל ירמיהו: שקר אתה מדבר, לא שלחך ד' אלקינו לאמר: לא תבֹאו מצרים לגור שם.
ג. כי ברוך בן נריה מסית אֹתך בנו, למען תת אֹתנו ביד הכשדים, להמית אֹתנו, ולהגלות אֹתנו בבל.
יש לשאול על פסוקים אלו שלש שאלות:
1. כיצד יתכן שאחרי שהם ראו שכל נבואות ירמיהו התקיימו, הם מעיזים לומר לו: "שקר אתה מדבר"?
2. כיצד עלה על דעתם דבר נורא כזה, לומר שברוך בן נריה מסית את ירמיהו כדי להמית אותם?
3. לכאורה דבריהם האחרונים קשים וסותרים זה את שה: האם הם טוענים שהכשדים ימיתו אותם, או שיגלו אותם?
א. הסבר ה"מצודת דוד" לשאלה השלישית
על השאלה השלישית כתב ה"מצודת דוד": "להמית אתנו ולהגלות אתנו - רצונם לומר: הקצת ימית, והקצת יגלה לבבל".
ב. הסבר ה"מצודת דוד" לשאלה השניה
על השאלה השניה כתב ה"מצודת דוד":
כי ברוך וכו' - יתכן שהיה להם תגר ומריבה עם ברוך, ולכן חשדוהו בזה שהוא מסית בהם את ירמיה לנבאות להם להשאר שם, למען יהיו נמסרים ביד הכשדים.
דבריו נאמרו רק בדרך "יתכן", והם אינם נראים מרווחים כלל.
ואולי יש ליישב את דבריו על פי מה שלמדנו בפרק י"ח, שירמיהו התפלל לד' שימית את אנשי ענתות שהתנכלו לו, כך גם הם חשדו בברוך בן נריה שהוא רוצה שיענישו אותם.
ג. הסבר ה"חומת אנך" לשאלה השניה
הסבר אחר לשאלה השניה כתב החיד"א בפירושו "חומת אנך"
כי ברוך בן נריה מסית אותך בנו וכו' - יש מפרשים דחשדו לברוך שידעו דהוא רוצה להשיג למדרגת הנבואה, ובחוץ לארץ לא תחול רוח נבואה, ולכן יעץ לעכבם.
ומה שאמרו: 'למען תת אותנו ביד הכשדים' אין הכוונה דברוך טעמו למען תת אותם ביד הכשדים, כי לא נחשד על כך ח"ו. אך כוונת הכתוב דברוך, לטעם הכמוס אצלו, הוא מעכב. ומזה נמשך שיותנו ביד הכשדים.
כלומר: אכן הם לא התכוונו לומר שברוך בן נריה רוצה להורגם, אלא שיש לו ענין להישאר בארץ, בשביל לזכות לנבואה, ומזה שהם ישארו בארץ יגרם להם שהכשדים ימיתו אותם ויגלו אותם.
ד. הסבר המלבי"ם לשאלה הראשונה
תשובה על השאלה הראשונה כיצד יתכן שהם אמרו לירמיהו הנביא שהוא משקר כתב המלבי"ם (א):
ויהי ככלות ירמיה וכו' אשר שלחו ד' את כל הדברים האלה - רוצה לומר: שגם סוף דבריו, שנראה שאמר כן מדעת עצמו, שהודיעם שאין במחשבתם לשמוע לדברי הנביא, גם זה צוהו ד' לדבר כן אליהם. שהגם שהוא דבר בחירי, ויש יכולת בידם לשמוע בקול ד', הודיעו ד' את מחשבתם, שהם מתעים את הנביא, ושהסכימו שלא ישמעו אם יצום ד' שלא ילכו למצרים. אבל הם חשבו שירמיה אמר זה מדעתו, כמו שנראים פשטות דבריו, כמו שפירשתי, שמן פסוק י"ט 'דבר ד' עליכם' הם דברי ירמיה, ולכן חשדו אותו שכל הנבואה הוציא מרוחו, ועל כן אמרו:
(ב-ג) שקר אתה מדבר, כי ברוך בן נריה מסית אותך. שחשבו שיען ברוך נכנס ויצא בין העם, ושמע דעתם שרוצים בכל אופן ללכת מצרים, הגיד זאת לירמיה, והוא הסיתו לזה.
וגם שאחר שחשבו שמצד הטבע ירע נבוכדנצר להם על הריגת גדליה, וטוב שימלטו מידו, אם כן איך אפשר שיצום ד' להשאר במקום סכנה, ויצטרך לשנות בחירת נבוכדנצר, שזה נס חוץ לטבע. וד' לא יעשה נס כל עוד שיש אפשרות להמלט בדרך הטבע. ועל כן לא האמינו בנבואתו.
לפי המלבי"ם הם חשבו שירמיהו אומר את דבריו מעצמו ולא בדבר ד', ולכן הם אמרו לו שדבריו שקר.
ומדוע הם היו כל כך משוכנעים שדברי ירמיהו אלו אינם דברי ד'?
כיון שעל פי הטבע היה נראה להם שנבוכדנצר יבוא לנקום בהם על שהרגו את גדליה. ולא מסתבר שד' יעשה נס לשלול מנבוכדנצר את הבחירה החופשית שלו, כדי להצילם.
אבל אומר לנו הנביא שכל דברי ירמיהו היו בדבר ד'.
כאשר אנחנו לומדים את דברי הנביאים עלינו להפנים שאם נביא, שהוכח שהוא נביא אמת, אמר את דבריו בשם ד' - דבריו נכונים, גם אם הם נראים לנו לא הגיוניים, ודבר אלקינו יקום לעולם.