פסוק א:את כל הדברים האלה. האמורים למעלה:
פסוק ב:אומרים. היו אומרים ולפי שארכו הדברים אמר שוב אומרים:
פסוק ג:כי ברוך וכו׳. יתכן שהיה להם תגר ומריבה עם ברוך ולכן חשדוהו בזה שהוא מסית בהם את ירמיה לנבאות להם להשאר שם למען יהיו נמסרים ביד הכשדים:
פסוק ג:להמית וכו׳. ר״ל הקצת ימית והקצת יגלה לבבל:
פסוק ה:אשר שבו. אשר חזרו וכו׳ לגור בארץ יהודה:
פסוק ו:ואת כל הנפש. העבדים ושפחות:
פסוק ו:ואת ירמיה וכו׳. גם אותם לקחו שלא בטובתם:
פסוק ז:כי לא שמעו וכו׳. אשר צוה להם שלא ללכת:
פסוק ז:עד תחפנחס. היא מארץ מצרים:
פסוק ט:במלט במלבן. טמנם בחומר במקום עשיית הלבנים:
פסוק י:ואמרת אליהם. אל היהודים ההם:
פסוק י:הנני שולח. ר״ל אעיר לבי לבוא פה:
פסוק י:עבדי. ר״ל עושה שליחותי:
פסוק י:ונטה. יטה אהלו ממעל להאבנים:
פסוק יא:אשר למות. הראוי למות ברעב ימות ברעב וכו׳:
פסוק יב:ושרפם ושבם. ר״ל אלהיהם מעץ ואלהיהם מכסף וזהב יקח בשבי:
פסוק יב:ועטה. שלל ארץ מצרים יכרוך לקחת הכל כמו הרועה כשנוסע ממקום למקום שכורך עם בגדו כל כליו להביאם עמו ולא ישאיר מה מהם:
פסוק יב:ויצא. נ״נ יצא משם בשלום ולא יוכלו אנשי מצרים לקחת שלהם מידו:
פסוק יג:מצבות בית שמש. המצבות שעמדו בבית אשר עבדו שם לשמש עבודת אלהות: