פסוק א:הַדָּבָר, שייאמר הלאה, אֲשֶׁר הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה'. וכאן יוקדם תיאור מפורט של השתלשלות המאורעות שהיו רקע לאותה נבואה: אַחַר שַׁלַּח אֹתוֹ נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים מִן־הָרָמָה בְּקַחְתּוֹ אֹתוֹ, וְהוּא — ירמיהו היה אז אָסוּר בָּאזִקִּים בְּתוֹךְ כָּל־גָּלוּת, קהילת גולי יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה הַמֻּגְלִים בָּבֶלָה. כיוון שהיהודים גלו לבבל, ירמיהו התלווה אליהם, אלא שכנראה היה מוכָּר, והרי נבוכדנאצר הורה לנבוזראדן לטפל בו באופן מיוחד.
פסוק ב:לכן — וַיִּקַּח רַב־טַבָּחִים לְיִרְמְיָהוּ, את ירמיהו וַיֹּאמֶר אֵלָיו: ה' אֱלֹהֶיךָ דִּבֶּר אֶת־הָרָעָה הַזֹּאת אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה. נבואתך התקיימה.
פסוק ג:וַיָּבֵא וַיַּעַשׂ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, כִּי־חֲטָאתֶם לַה' וְלֹא־ שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ — וְהָיָה לָכֶם הַדָּבָר הַזֶּה.
פסוק ד:וְעַתָּה הִנֵּה פִתַּחְתִּיךָ הַיּוֹם מִן־הָאזִקִּים אֲשֶׁר עַל־יָדֶךָ. אשחרר אותך, ואתה תהפוך אדון לגורלך ותוכל לבחור — אִם־טוֹב בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא אִתִּי בָבֶל — בֹּא וְאָשִׂים אֶת־עֵינִי עָלֶיךָ, אשגיח עליך כאורח נכבד הזוכה ליחס אישי; וְאִם־רַע בְּעֵינֶיךָ לָבוֹא־אִתִּי בָבֶל — חֲדָל ותישאר בארץ. אם תבחר להישאר — רְאֵה כָּל־הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, אֶל־הטוֹב וְאֶל־הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לָלֶכֶת שָׁמָּה — לֵךְ.
פסוק ה:וְעוֹדֶנּוּ לֹא־יָשׁוּב, בעוד ירמיהו שהה ולא שב אחור, המליצו לפניו: וְשֻׁבָה אֶל־גְּדַלְיָה בֶן־אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן, אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ־בָּבֶל אותו למשול בְּעָרֵי יְהוּדָה, וְשֵׁב אִתּוֹ בְּתוֹךְ הָעָם, אוֹ אֶל־כָּל־הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לָלֶכֶת — לֵךְ. אינך מוגבל, הרשות בידך לעשות כרצונך. נראה שירמיהו הביע את כוונתו להישאר. וַיִּתֶּן־לוֹ רַב־טַבָּחִים אֲרֻחָה וּמַשְׂאֵת, מתנה וַיְשַׁלְּחֵהוּ. בעקבות ההוראה שקיבל מהמלך, נהג בו רב הטבחים באדיבות חריגה ביותר.
פסוק ו:וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ אֶל־גְּדַלְיָה בֶן־אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה, אל המצפה, וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ בְּתוֹךְ הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ. כאמור, מלך בבל לא החריב את הארץ ולא הגלה את כל יושביה. ירושלים אמנם נהרסה ברעב ובמצור, וחלקים ממנה נשרפו באש, אבל נותרו בארץ אזורים מיושבים ומלך בבל היה מעוניין — גם מסיבה כלכלית — שאנשים ימשיכו ליישב את הארץ.
פסוק ז:וַיִּשְׁמְעוּ כָל־שָׂרֵי, מפקדי הַחֲיָלִים, אֲשֶׁר נותרו פזורים בַּשָּׂדֶה, הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם, שחלקם אולי ברחו מירושלים, וחלקם לא היו בתוכה בגלל המצור, כִּי־הִפְקִיד מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶת־גְּדַלְיָהוּ בֶן־אֲחִיקָם למושל האזרחי בָּאָרֶץ, וְכִי הִפְקִיד אִתּוֹ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטָף, וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הפקיד, מֵאֲשֶׁר לֹא־הָגְלוּ בָּבֶלָה. גדליה היה אמור לנסות לשקם את הארץ בעזרת הדלים הנשארים.
פסוק ח:וַיָּבֹאוּ אֶל־גְּדַלְיָה הַמִּצְפָּתָה, למצפה שבנחלת בנימין, מצפון לירושלים, ובין הבאים היו יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָהוּ וְיוֹחָנָן וְיוֹנָתָן, שהיו בְּנֵי־קָרֵחַ וּשְׂרָיָה בֶן־תַּנְחֻמֶת וּבְנֵי עֵיפַי הַנְּטֹפָתִי וִיזַנְיָהוּ בֶּן־הַמַּעֲכָתִי, הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם.
פסוק ט:וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶן־אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן וּלְאַנְשֵׁיהֶם שבועת אמונים, שלא יארע להם כל רע תחת שלטונו, לֵאמֹר: אַל־תִּירְאוּ מֵעֲבוֹד את הַכַּשְׂדִּים, שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִיטַב לָכֶם. למרות שלחמתם נגד הכשדים, המלך הבבלי אינו מעוניין בחשבונות עבר. הוא גמר את עסקיו בארץ יהודה לאחר ששבר את כוחה של המדינה ולא יתאנה לכם.
פסוק י:וַאֲנִי, שמינו אותי לטפל בענייני הארץ, הִנְנִי יֹשֵׁב בַּמִּצְפָּה, ותפקידיה לַעֲמֹד לִפְנֵי הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר יָבֹאוּ אֵלֵינוּ, לשמש נציג העם בפני הכשדים. וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ, פרות בשלים ובעיקר תאנים שהבשילו, וְשֶׁמֶן, וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם. ייתכן שלאחר המלחמה לא נשאר הרבה דגן בשדות לאפות ממנו לחם, וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם, במקומות אֲשֶׁר־תְּפַשְׂתֶּם.
פסוק יא:וְגַם כָּל־הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר־בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי־עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וַאֲשֶׁר בְּכָל־הָאֲרָצוֹת שָׁמְעוּ כִּי־נָתַן מֶלֶךְ־בָּבֶל שְׁאֵרִית לִיהוּדָה, וְכִי הִפְקִיד עֲלֵיהֶם אֶת־גְּדַלְיָהוּ בֶּן־אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן.
פסוק יב:וַיָּשֻׁבוּ כָל־הַיְּהוּדִים מִכָּל־הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר נִדְּחוּ־שָׁם, וַיָּבֹאוּ אל אֶרֶץ־יְהוּדָה, אֶל־גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה, וַיַּאַסְפוּ יַיִן וָקַיִץ הַרְבֵּה מְאֹד. הם אספו מן היבולים הרבים שנותרו בארץ כדי להתקיים מהם ולהתחיל בחיים חדשים.
פסוק יג:וְיוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ וְכָל־שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בָּאוּ אֶל־גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה,
פסוק יד:וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן שָׁלַח אֶת־יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ? וְלֹא־הֶאֱמִין לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶּן־אֲחִיקָם. גדליה הצדיק וההגון לא האמין שישמעאל, שאותו הכיר, ירצה להרגו ללא סיבה. גם אם היו חלוקים בדעותיהם, לא היו מסוכסכים באופן אישי. על כן חשב שאין זו אלא עלילה.
פסוק טו:וְיוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ, שאולי היה ידידו של גדליהו, אָמַר אֶל־גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר: אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת־יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה, וְאִישׁ לֹא יֵדָע. הרי מאחורי ישמעאל אין תמיכה, ובידי גדוד חיילים. הצעתו לחסל את ישמעאל באופן בלתי רשמי, שלא בהוראתו של גדליהו, לא באה רק כדי להסיר את האיום האישי: לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ, וְנָפֹצוּ כָּל־יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ וְאָבְדָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה?! הרי בך תלויה תקוותם של היהודים בארץ. בלעדיך לא ברור כלל אם יימצא מי שיוכל להחזיק בשארית העם, הארץ לא תשוב להיבנות, והכול יאבד.
פסוק טז:וַיֹּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן־אֲחִיקָם אֶל־יוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ: אַל־תַּעֲשֵׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי־שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל, על יִשְׁמָעֵאל. אתה מעליל עליו עלילת שווא. על אף המחלוקות הפוליטיות בינינו ישמעאל הוא קצין הגון. גדליהו שאולי היה תמים מדי לתפקידו, לא שעה לאזהרות יוחנן והורה לו שלא להתערב.
