"וַיָּשֻׁבוּ כל היהודים מכל המקומות אשר נדחו שם"
הקדמה
נאמר בפרקנו:
ז. וישמעו כל שרי החילים אשר בשדה, המה ואנשיהם, כי הפקיד מלך בבל את גדליהו בן אחיקם בארץ, וכי הפקיד אתו אנשים ונשים וטף, ומדלת הארץ, מאשר לא הָגלו בבלה.
ח. ויבֹאו אל גדליה המצפתה...
יא. וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום, ואשר בכל הארצות, שמעו כי נתן מלך בבל שארית ליהודה, וכי הפקיד עליהם את גדליהו בן אחיקם בן שפן.
יב. וַיָּשֻׁבוּ כל היהודים מכל המקומות אשר נדחו שם, ויבֹאו ארץ יהודה, אל גדליהו המצפתה.
א. האם בפרקנו הסתיימה גלות בבל?!
הנביא אומר בפסוק י"ב: "וַיָּשֻׁבוּ כל היהודים מכל המקומות אשר נדחו שם, ויבֹאו ארץ יהודה"!
האם כוונת הנביא לומר שכל הגולים לבבל שבו אז מבבל?!
ודאי שלא!
גלות בבל היתה שבעים שנה, כמו שנאמר לעיל (כה, יא-יב; כט, י), וכן בספר דניאל (ט, ב) ובספר דברי הימים (ב לו, כ-כג) ובספר עזרא (א, א-ג)! וההתקבצות המתוארת כאן היתה מיד אחרי חורבן בית המקדש!
אלא על כרחנו לומר שהכוונה היא שרק היהודים שהיו בארצות הקרובות לארץ יהודה, בדומה לעמון ומואב ואדום, שבו אליה כעת.
אבל יש לשאול: הרי בפסוק נאמר: "כל היהודים מכל המקומות אשר נדחו שם"! וכיצד ניתן לומר ש"כל המקומות" פירושו רק חלק מהם?
תשובה לדבר ניתן לומר על פי מה שכתב הט"ז בהלכות ראש השנה (אורח חיים סימן תקפ"ב סק"ג): "כתב ה'לבוש' שאין לומר: 'מלוך על כל העולם כולו', שהוא כפל. ובכל הספרים יש כן. ונראה לי ליישב דמצינו הרבה פעמים רובו ככולו, וקא משמע לן כאן: כולו ממש".
מפורש בט"ז שגם כאשר כתוב "כל" אין הכוונה בהכרח לכל ממש, אלא רק לרוב!
הוסיף היעב"ץ ב"מור וקציעה" שם:
כתב בט"ז ליישב כפל הלשון שבנוסח 'מלוך על כל העולם כולו'. ודבר ד' בפיו אמת, והוא דבר פשוט ומצוי לרוב גם במקרא, כמו: 'כל העדה כולם קדושים' (במדבר טז, ג), וזולתו, כמו שכתבתי בס"ד בהגהות התפילה, וכן מצינו בהרבה מקומות במשנה, וכמוהו עוד בנוסח תפילה דראש השנה: 'וכל הרשעה כולה'.
אם כן יש לומר שגם בפסוקנו שכתוב: "כל היהודים מכל המקומות" הכוונה לרוב המקומות.
ואף על פי שבפסוק זה כתובה המלה "כל" פעמיים, אבל היא אינה מתיחסת לאותו נושא, אלא לשני נושאים שונים: הפעם הראשונה מתיחסת ליהודים, והפעם השניה מיחסת למקומות.
ב. ראיה מפרשת נצבים
כך מצאנו, ובהקשר דומה, גם בפרשת נצבים.
כך נאמר שם בפרק ל':
א. והיה כי יבֹאו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, וַהֲשֵבֹתָ אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ד' אלקיך שמה.
ב. ושבת עד ד' אלקיך ושמעת בקֹלו, ככל אשר אנכי מצוך היום, אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך.
ג. ושב ד' אלקיך את שבותך ורחמך, ושב וקִבצך מכל העמים אשר הפיצך ד' אלקיך שמה.
ד. אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ד' אלקיך ומשם יקחך.
יש לשאול: מה מחדש פסוק ד' על גבי פסוק ג'? והרי בפסוק ג' כבר נאמר שד' יקבצנו מכל העמים!
אלא שפסוק ג', שאומר: "ושב ד' אלקיך את שבותך ורחמך, ושב וקִבצך מכל העמים אשר הפיצך ד' אלקיך שמה", מתיחס רק לארצות הקרובות, כעמון ומואב ואדום ומצרים.
לעומת זאת פסוק ד', שאומר: "אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ד' אלקיך ומשם יקחך", ודאי אינו מתיחס לארצות הגובלות בישראל, אלא למדינות רחוקות מאד, כמו הארצות שביבשת אמריקה וביבשת אוסטרליה, וכן הארצות שבדרום אפריקה, ובצפון אירופה ובמזרח הרחוק!
אם כן יש לומר שגם בפסוקנו שכתוב: "וַיָּשֻׁבוּ כל היהודים מכל המקומות אשר נדחו שם, ויבֹאו ארץ יהודה" הכוונה לרוב המקומות.
יהי רצון שנזכה בקרוב לקיבוץ כל גלויותינו מכל הארצות כולן, הקרובות והרחוקות, ולגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.