א וַיְצַ֞ו אֶת־אֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתוֹ֮ לֵאמֹר֒ מַלֵּ֞א אֶת־אַמְתְּחֹ֤ת הָֽאֲנָשִׁים֙ אֹ֔כֶל כַּאֲשֶׁ֥ר יוּכְל֖וּן שְׂאֵ֑ת וְשִׂ֥ים כֶּֽסֶף־אִ֖ישׁ בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ׃ ב וְאֶת־גְּבִיעִ֞י גְּבִ֣יעַ הַכֶּ֗סֶף תָּשִׂים֙ בְּפִי֙ אַמְתַּ֣חַת הַקָּטֹ֔ן וְאֵ֖ת כֶּ֣סֶף שִׁבְר֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כִּדְבַ֥ר יוֹסֵ֖ף אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃ ג הַבֹּ֖קֶר א֑וֹר וְהָאֲנָשִׁ֣ים שֻׁלְּח֔וּ הֵ֖מָּה וַחֲמֹרֵיהֶֽם׃ ד הֵ֠ם יָֽצְא֣וּ אֶת־הָעִיר֮ לֹ֣א הִרְחִיקוּ֒ וְיוֹסֵ֤ף אָמַר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ ק֥וּם רְדֹ֖ף אַחֲרֵ֣י הָֽאֲנָשִׁ֑ים וְהִשַּׂגְתָּם֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לָ֛מָּה שִׁלַּמְתֶּ֥ם רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה׃ ה הֲל֣וֹא זֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁתֶּ֤ה אֲדֹנִי֙ בּ֔וֹ וְה֕וּא נַחֵ֥שׁ יְנַחֵ֖שׁ בּ֑וֹ הֲרֵעֹתֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם׃ ו וַֽיַּשִּׂגֵ֑ם וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ ז וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו לָ֚מָּה יְדַבֵּ֣ר אֲדֹנִ֔י כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה חָלִ֙ילָה֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ מֵעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ ח הֵ֣ן כֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֤ר מָצָ֙אנוּ֙ בְּפִ֣י אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ הֱשִׁיבֹ֥נוּ אֵלֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאֵ֗יךְ נִגְנֹב֙ מִבֵּ֣ית אֲדֹנֶ֔יךָ כֶּ֖סֶף א֥וֹ זָהָֽב׃ ט אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֥א אִתּ֛וֹ מֵעֲבָדֶ֖יךָ וָמֵ֑ת וְגַם־אֲנַ֕חְנוּ נִֽהְיֶ֥ה לַֽאדֹנִ֖י לַעֲבָדִֽים׃ י וַיֹּ֕אמֶר גַּם־עַתָּ֥ה כְדִבְרֵיכֶ֖ם כֶּן־ה֑וּא אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א אִתּוֹ֙ יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֖ם תִּהְי֥וּ נְקִיִּֽם׃ יא וַֽיְמַהֲר֗וּ וַיּוֹרִ֛דוּ אִ֥ישׁ אֶת־אַמְתַּחְתּ֖וֹ אָ֑רְצָה וַֽיִּפְתְּח֖וּ אִ֥ישׁ אַמְתַּחְתּֽוֹ׃ יב וַיְחַפֵּ֕שׂ בַּגָּד֣וֹל הֵחֵ֔ל וּבַקָּטֹ֖ן כִּלָּ֑ה וַיִּמָּצֵא֙ הַגָּבִ֔יעַ בְּאַמְתַּ֖חַת בִּנְיָמִֽן׃ יג וַֽיִּקְרְע֖וּ שִׂמְלֹתָ֑ם וַֽיַּעֲמֹס֙ אִ֣ישׁ עַל־חֲמֹר֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ הָעִֽירָה׃ יד וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֔ף וְה֖וּא עוֹדֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה׃ טו וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יוֹסֵ֔ף מָֽה־הַמַּעֲשֶׂ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם הֲל֣וֹא יְדַעְתֶּ֔ם כִּֽי־נַחֵ֧שׁ יְנַחֵ֛שׁ אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר כָּמֹֽנִי׃ טז וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה־נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה־נְּדַבֵּ֖ר וּמַה־נִּצְטַדָּ֑ק הָאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת־עֲוֺ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּנּ֤וּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם־אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר־נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ׃ יז וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲבִיכֶֽם׃ יח וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה׃ יט אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ־אָֽח׃ כ וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֙נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃ כא וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ הוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו׃ כב וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י לֹא־יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַעֲזֹ֣ב אֶת־אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת־אָבִ֖יו וָמֵֽת׃ כג וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ אִם־לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹסִפ֖וּן לִרְא֥וֹת פָּנָֽי׃ כד וַיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל־עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑י וַנַּ֨גֶּד־ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ כה וַיֹּ֖אמֶר אָבִ֑ינוּ שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃ כו וַנֹּ֕אמֶר לֹ֥א נוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת אִם־יֵשׁ֩ אָחִ֨ינוּ הַקָּטֹ֤ן אִתָּ֙נוּ֙ וְיָרַ֔דְנוּ כִּי־לֹ֣א נוּכַ֗ל לִרְאוֹת֙ פְּנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְאָחִ֥ינוּ הַקָּטֹ֖ן אֵינֶ֥נּוּ אִתָּֽנוּ׃ כז וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי׃ כח וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד־הֵֽנָּה׃ כט וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה׃ ל וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל־עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ׃ לא וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה׃ לב כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃ לג וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו׃ לד כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיְצַו אֶת האיש אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ, לֵאמֹר: מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל, כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת, ככל שהאמתחות יכולות להכיל. וְשִׂים כֶּסֶף של כל אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ, כשם שהוחזר להם כספם בפעם הקודמת,
פסוק ב:
אך הפעם – וְאֶת גְּבִיעִי המיוחד, גְּבִיעַ הַכֶּסֶף – במצרים העתיקה היה לעתים הכסף יקר אף מזהב, שכן מרבצי זהב היו מצויים במזרח אפריקה ובמקומות נוספים בקרבת מצרים, אבל כסף יובא אליה בדרך כלל מאסיה. תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת האח הַקָּטֹן וְשים שם גם אֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ. וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר.
פסוק ג:
הַבֹּקֶר אוֹר, האיר, וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ, הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם.
פסוק ד:
הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר, לֹא הִרְחִיקוּ, וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ: קוּם עכשיו, רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים, וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה? האשם אותם בגנבה.
פסוק ה:
הֲלוֹא גביע זֶה, שגנבתם מבית יוסף, אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ. ומעבר לכך – וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ. אין זה גביע פשוט, אלא גביע מזל וניחוש בעבורו. הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם. בגנבת הגביע ממארחיכם נהגתם בכפיות טובה ובטיפשות, שהרי גנבתכם נחשפה מיד.
פסוק ו:
וַיַּשִּׂגֵם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
פסוק ז:
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה? חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. לא ייתכן כלל לחשוד בנו במעשה כזה, כפי שכבר הוכחנו:
פסוק ח:
הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן. הרי האיש אשר על הבית אמר שאיננו חייבים דבר, ושהכסף שמצאנו אינו אלא מטמון, ובכל זאת מחמת הספק השבנו כסף זה כשחזרנו מארץ כנען, וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב?!
פסוק ט:
ומתוך ביטחונם המלא שאיש מהם לא גנב, הצהירו האחים: אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ, אם תמצא את הגביע אצל מי מאתנו – וָמֵת, וְגַם אֲנַחְנוּ כולנו נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים.
פסוק י:
וַיֹּאמֶר: גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא. אכן ראוי היה שהפושע יידון למוות, ואתם – בתור שותפיו – תהיו עבדים, ובכל זאת, אני מציע הצעה נוחה יותר: אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד. אין בכוונתי להרוג את הפושע, אלא רק לקחת אותו כעבד, וְאילו אַתֶּם – תִּהְיוּ נְקִיִּם, כיוון שלא חטאתם תשתחררו מכל עונש.
פסוק יא:
וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה, וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ לביקורת.
פסוק יב:
וַיְחַפֵּשׂ הממונה, בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה, הן בשל הנימוס הן משום שידע היכן מצוי הגביע, ואילו ניגש מיד לאח הקטן, היה הדבר מחשיד. על כן ערך את בדיקתו לפי גיליהם של הבנים. וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן.
פסוק יג:
וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם, מתוך זעזוע, בושה, חוסר אונים ואימה מתוצאות הדבר ולאות אבל. וַיַּעֲמֹס כל אִישׁ את שקו עַל חֲמֹרוֹ. וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה.
פסוק יד:
וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף, וְהוּא, יוסף עוֹדֶנּוּ שָׁם. מתברר שליוסף היתה סיבה להישאר בביתו. וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה. שוב השתחוו לו.
פסוק טו:
וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף כְּשר גדול: מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם?! הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי. הרי חכמתי וגדולתי ידועות לכם. האם לא חששתם שאדע לאן נעלם הגביע? אינני יכול להבין מה היה השיקול שעמד מאחורי איוולת זו.
פסוק טז:
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי, מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק, הרי הגביע נמצא אצלנו?! הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ. איננו מסוגלים להסביר את הדבר. הוא בא משמים. הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי, גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. עווננו התגלה, וכיוון שבאנו כחבורה אחת – קח את כולנו לעבדים.
פסוק יז:
וַיֹּאמֶר יוסף: חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת. לא אנהג בניגוד לצדק וליושר. הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ – הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד כעונש, וְאַתֶּם מן הסתם לא ידעתם דבר על הגנבה, ולכן אין לי כל טענות כלפיכם – עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם.
פסוק יח:
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה. כאן בולט יהודה כאח הדומיננטי והאחראי. וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, בבקשה, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי. הרשה לי לדבר דבר. אינני מתכוון רק להביע הסכמה או סירוב להצעתך, אלא לשטוח לפניך את כל השתלשלות האירועים שברקע, כפי שאני מבין אותם. וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, אל תכעס אם אחזור על דברים ידועים, ואנסחם בסגנון שלי, כִּי מבחינתנו כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. אתה הנכבד ביותר בסביבה, ועל כן אנחנו מדברים אתך מתוך אימה וכבוד, ובכל זאת אבקש ממך רשות לדבר לפניך.
פסוק יט:
אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו בפעם הקודמת, בין שאר השאלות, לֵאמֹר: ״הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח?״
פסוק כ:
וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי: ״יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן, וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן יחסית, וְאָחִיו של בן הזקונים הזה מֵת, וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ. הוא בנה היחיד של אשה זו שנותר בחיים, ומלבד עובדה אובייקטיבית זו – וְאָבִיו אֲהֵבוֹ במיוחד״.
פסוק כא:
וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ: ״הוֹרִדֻהוּ אֵלָי – וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו, אנהג בו יפה ואשים לב אליו במיוחד״.
פסוק כב:
וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי: ״לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו, כי וְעָזַב אֶת אָבִיו, אם הוא יעזוב את אביו – וָמֵת האב״.
פסוק כג:
וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ: ״בכל זאת, אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי״.
פסוק כד:
וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי – וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי.
פסוק כה:
וַיֹּאמֶר אָבִינוּ לבסוף: ״שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל״.
פסוק כו:
וַנֹּאמֶר: ״לֹא נוּכַל לָרֶדֶת, לשוב למצרים. אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ – וְיָרַדְנוּ, כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ״.
פסוק כז:
וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ: ״אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי.
פסוק כח:
וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי, וָאֹמַר שיערתי בהתאם לנתונים: אַךְ טָרֹף טֹרָף. יעקב לא היה בטוח בדבר, שכן איש לא מצא את גופת יוסף, אלא רק סימנים שמהם עולה שנטרף. וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה.
פסוק כט:
וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן, ואז, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה. זִקְנתי תהיה הרבה יותר גרועה מכפי שהיא, ואהיה אפוף ברעה כשאסתלק מן העולם״.
פסוק ל:
עד כאן שחזר יהודה את מה שאירע. כעת הוא חוזר אל עצמו: וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי, כשאחזור הביתה, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ, וְנַפְשׁוֹ של האב קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ של הבן,
פסוק לא:
וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר – וָמֵת מרוב צער. וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה. בכך נהרוג את אבינו.
פסוק לב:
יהודה מסביר מדוע הוא המדבר בשם האחים: כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר אישית מֵעִם אָבִי, לֵאמֹר: ״אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ – וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים, החטא ירבוץ עלי לעולם״.
פסוק לג:
וְעַתָּה, מאחר שהאחריות מוטלת עלי, ועלי להשיב את בנימין בכל מחיר הביתה, אני מציע: יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי, קח אותי לעבד במקומו. וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו, ישוב הביתה.
פסוק לד:
כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי? פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי. אינני יכול לשאת את המחשבה על תגובתו של אבא, וגם לא אוכל לראות זאת בעיני. יהודה ידע כמובן שיעקב לא יהיה מרוצה גם אם בן אחר מבניו יישאר כעבד במצרים, אבל כלפי בנימין היתה לו אהבה מיוחדת.