פסוק א:אשר ירמיה מדבר. בהיותו בחצר המטרה היה מדבר כן אל העם הבאים שמה:
פסוק ב:אל הכשדים. למסור עצמו בידם:
פסוק ב:לשלל. כאילו שלל נפשו להחזיקה לעצמו:
פסוק ד:יומת נא. לפי שצדקיהו צוה להוציאו מן המאסר הקשה למען לא ימות לזה אמרו לו עתה יומת ומה בכך:
פסוק ד:כי על כן וכו׳. ר״ל כי ראוי הוא למיתה על אשר הוא מרפה ומחליש ידי אנשי המלחמה לבל ילחמו באומץ הלב כי המה מתייאשים מן הנצחון:
פסוק ד:כל העם. שאינם מאנשי המלחמה:
פסוק ד:לדבר. במה שמדבר אליהם כדברים האלה:
פסוק ד:איננו דורש לשלום. איננו מבקש להיות להם שלום כי אם מבקש להיות להם רע ולזה ידבר כדברים האלה למען ירפו ידיהם ויפלו ביד הכשדים:
פסוק ה:כי אין המלך יוכל אתכם דבר. כאומר אתם ממרים במלך ואין לו עמכם יכולת מה למחות בידכם:
פסוק ו:אל הבור מלכיהו. אל הבור של מלכיהו אשר היה בחצר המטרה:
פסוק ו:וישלחו. לפי שהיה הבור עמוק לזה הורידהו על ידי חבלים:
פסוק ו:ויטבע. מקצת גופו נטבע בטיט כי היה רך ולח:
פסוק ז:עבד מלך. כן שמו העצמי:
פסוק ז:הכושי. שהיה ככושי בעורו:
פסוק ז:איש סריס. איש שר והוא בבית המלך. כששמע היה בבית המלך:
פסוק ז:כי נתנו. מוסב על וישמע:
פסוק ז:והמלך. ואז היה המלך יושב בשער הנקרא שער בנימין:
פסוק ח:ויצא. לבוא לשער בנימין אל המלך:
פסוק ט:הרעו. ר״ל כל מה שעשו את ירמיהו עשו רע ואף כי את אשר השליכוהו אל הבור:
פסוק ט:וימת תחתיו. ר״ל ואם כוונתם שימות ולא יתנבא עוד להיות מרפא את ידי אנשי המלחמה עכ״ז יניחו לו והוא מעצמו ימות במקומו מפני הרעב כי אין עוד לחם בעיר:
פסוק י:קח בידך מזה. מן המקום הזה קח עמך שלשים אנשים ועל ידם תוצא את ירמיה מן הבור עד לא ימות (ולפי שהיו תשושי כח מעקת הרעבון הוצרכו שלשים):
פסוק יא:בידו. ר״ל עמו וברשותו:
פסוק יא:אל תחת האוצר. מקום ימצא שם בגדים שחקים ובלוים:
פסוק יא:בלוי סחבות. בגדים בלוים הראוים לגררם להשליכם אל החוץ:
פסוק יא:ובלוי מלחים. בגדים בלוים הנשחתים:
פסוק יא:וישלחם. הורידם אל ירמיה על ידי חבלים ולא זרקם למטה למען לא יטבעו בטיט גם המה:
פסוק יב:תחת אצילות ידיך. כי שם החבלים תחת בית השחי להעלותו בזה ולכן צוה לו להשים שמה הבגדים הבלוים מתחת לחבלים למען לא יזיקו לו החבלים:
פסוק יד:מבוא השלישי. תחת עזרת ישראל שהחיל ועזרת נשים לפניה:
פסוק יד:שואל אני אותך דבר. ר״ל מה דבר ה׳ ונבואתו אשר ראית ואל תמנע מלהגיד לי דבר ה׳:
פסוק טו:כי אגיד. אם אגיד וכאומר למה אגיד לך הלא לי יש סכנה בדבר וגם לך אין תועלת כי אם איעצך בדבר ה׳ הנה לא תשמע לי:
פסוק טז:את הנפש הזאת. הנתונה בגוף כל אחד מאתנו:
פסוק יט:את היהודים. מן היהודים אשר נטו מאז אל הכשדים:
פסוק יט:פן יתנו. פן הכשדים ימסרו אותי בידם על שהקדימו להשלים עמהם והיהודים ההם יתעללו בי:
פסוק כ:לא יתנו. לא ימסרוך הכשדים בידי היהודים:
פסוק כא:זה הדבר. ר״ל אגיד לך דבר ה׳ וזה הדבר אשר הראני ה׳:
פסוק כב:כל הנשים. נשי המלך יהויכין אשר נשארו פה ולא יצאו להמסר ביד מלך בבל בעת שיצא יהויכין:
פסוק כב:מוצאות. תהיינה מוצאות:
פסוק כב:והנה. הנשים ההנה תאמרנה עליך הנה הסיתו אותך אנשי שלומך הם נביאי השקר שהיה לך שלום עמהם הם הסיתו אותך לבל הכנע למלך בבל כי נבאו לך בשקר והנה יכלו לך כי נמשכת אחריהם:
פסוק כב:הטבעו. הם הטבעו רגליך בבוץ ר״ל הם גרמו לך הצער הזה והמה חזרו אחור לעמוד מנגד כי אין בידם להושיעך:
פסוק כג:מוציאים. יהיו מוציאים:
פסוק כג:תשרוף. כאלו אתה תשרוף כי אתה הוא הגורם על שאינך יוצא להשלים עם הכשדים:
פסוק כד:בדברים האלה. מה שדברתי עמך:
פסוק כד:ולא תמות. ואז לא תמות ביד השרים כי כשידעו מהדברים ההם ימיתוך:
פסוק כה:וכי ישמעו. ואם ישמעו אשר דברתי מה עמך וישאלוך לומר הגד לנו מה המה ולא נמיתך בעבור זה:
פסוק כה:ומה. אמור לנו מה דבר לך המלך:
פסוק כו:מפיל אני. מבקש הייתי לפני המלך שלא ישיב אותי אל בית יהונתן שהייתי אסור שמה בראשונה למות שם מגודל עקת המאסר:
פסוק כז:ויחרישו ממנו. שתקו ממנו ולא עשו לו מאומה רע כי האמינו לו:
פסוק כז:הדבר. הדברים שהיה מדבר עם המלך לא היה נשמע לשום אדם לזה האמינו לו כי לא היה מי יוכל לכחשו:
פסוק כח:והיה וכו׳. ר״ל גם בעת כאשר נלכדה ירושלים היה שם ולא זז מעצמו משם: