פסוק א:וַיִּשְׁמַע שְׁפַטְיָה בֶן־מַתָּן וּגְדַלְיָהוּ בֶּן־פַּשְׁחוּר וְיוּכַל בֶּן־שֶׁלֶמְיָהוּ וּפַשְׁחוּר בֶּן־מַלְכִּיָּה, השרים אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶל־כָּל־הָעָם לֵאמֹר׃
פסוק ב:כֹּה אָמַר ה': הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת — יָמוּת בַּחֶרֶב, בָּרָעָב וּבַדָּבֶר, וְהַיֹּצֵא אֶל־הַכַּשְׂדִּים — וְחָיָה, וְהָיְתָה־לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי. הוא הסביר להם שהסיכוי היחיד להישאר בחיים טמון בבריחה מן העיר ובהתמסרות לכשדים.
פסוק ג:כֹּה אָמַר ה': הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ־בָּבֶל וּלְכָדָהּ.
פסוק ד:וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים הנזכרים אֶל־הַמֶּלֶךְ: יוּמַת נָא אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה, כִּי עַל־כֵּן הוּא־מְרַפֵּא, מרפה אֶת־יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל־הָעָם, לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה. העיר נלחמת על קיומה, והנביא עדיין מסתובב ומסביר לכול שעליהם להיכנע. הדבר מסוכן כִּי הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם־לְרָעָה. הוא עורך תעמולה לכניעה, ולמעשה זוהי בגידה.
פסוק ה:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ: הִנֵּה־הוּא בְּיֶדְכֶם לעשות בו כראות עיניכם כִּי־אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר. אני כשלעצמי אינני סבור כך ואינני מעוניין בדבר, אבל איני יכול לעמוד מולכם.
פסוק ו:וַיִּקְחוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל־הַבּוֹר של מַלְכִּיָּהוּ בֶן־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה, אך לא השליכו אותו לבור בזריקה — וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ אל הבור בַּחֲבָלִים. וּבַבּוֹר שהכיל מים בעבר אֵין־מַיִם, כִּי אִם־טִיט. וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט, הוא הלך וטבע למוות.
פסוק ז:וַיִּשְׁמַע עֶבֶד־מֶלֶךְ, כך שמו, הַכּוּשִׁי, מארץ כוש אִישׁ סָרִיס, פקיד, וְהוּא בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, כִּי־נָתְנוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ אֶל־הַבּוֹר, וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב אז בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן.
פסוק ח:וַיֵּצֵא עֶבֶד־מֶלֶךְ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, וַיְדַבֵּר אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר׃
פסוק ט:אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, אֵת אֲשֶׁר־הִשְׁלִיכוּ אותו אֶל־הַבּוֹר וַיָּמָת תַּחְתָּיו, הוא עומד למות במקומו מִפְּנֵי הָרָעָב, כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר. ירמיהו טובע בבוץ ואינו מחזיק מעמד מחמת הרעב. אמנם לא הוציאו אותו להורג באופן רשמי, אבל ההורדה לבור היא מעין הריגה.
פסוק י:וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֵת עֶבֶד־מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר: קַח בְּיָדְךָ מִזֶּה, מכאן שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים, וְהַעֲלִיתָ אֶת־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִן־הַבּוֹר בְּטֶרֶם יָמוּת. לכאורה אין צורך בשלושים אנשים כדי להוציא אדם אחד מן הבור, אבל ייתכן שמחמת הרעב והתשישות, קשה היה להם למשוך אדם השקוע בבוץ עד מותניו או למעלה מזה. לחלופין, ייתכן שאנשים מן הקבוצה הזו יצטרכו לעמוד מול אנשי המשמר ולהשגיח שלא יתנכלו לירמיהו לאחר הוצאתו.
פסוק יא:וַיִּקַּח עֶבֶד־מֶלֶךְ אֶת־הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ, אתו, וַיָּבֹא לבֵית־הַמֶּלֶךְ אֶל־תַּחַת הָאוֹצָר, וַיִּקַּח מִשָּׁם בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת וּבְלוֹיֵי מְלָחִים, מיני סמרטוטים וַיְשַׁלְּחֵם, שלשל את הסמרטוטים אֶל־יִרְמְיָהוּ אֶל־הַבּוֹר בּאמצעות חֲבָלִים.
פסוק יב:וַיֹּאמֶר עֶבֶד־מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אֶל־יִרְמְיָהוּ: שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים תַּחַת אַצִּלוֹת יָדֶיךָ, בתי השחי שלך מִתַּחַת לַחֲבָלִים. כיוון שירמיהו היה חלש מאוד ושקוע בטיט, לא היה ברור שיצליח לעלות בכוחותיו שלו, והם אף לא יכלו לדעת כמה קשה יהיה למשכו. לפיכך, כאשר יניח את הסחבות מתחת לבתי השחי שלו, יעלה בידיהם להוציאו מן הבור בלי להכאיב לו ולפגוע בו יתר על המידה. וַיַּעַשׂ יִרְמְיָהוּ כֵּן.
פסוק יג:וַיִּמְשְׁכוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן־הַבּוֹר. וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה. לא שחררו אותו לגמרי מפני שהוא לא שינה את דבריו כהוא זה, ולכן מנעו ממנו להסתובב בחוצות העיר ולנבא את נבואותיו. אמנם אפשר להבין מדוע השרים המסכנים והעלובים לא יכלו לשאת את נבואותיו, ומדוע ביקשו לנקום נקמה אחרונה בירמיהו, אבל המלך ציווה להוציאו, ולא נותרה להם בררה אלא להשאירו שוב במעצר.
פסוק יד:וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיִּקַּח אֶת־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵלָיו, אֶל המָבוֹא הַשְּׁלִישִׁי אֲשֶׁר בְּבֵית ה', שדרכו יכלו להגיע מבית המלך למקדש. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־יִרְמְיָהוּ: שֹׁאֵל אֲנִי אֹתְךָ דָּבָר. אַל־תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר. אמור לי את כל האמת.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־צִדְקִיָּהוּ: מה הטעם בדבר?! כִּי אַגִּיד לְךָ את דבר הנבואה — הֲלוֹא הָמֵת תְּמִיתֵנִי; וְגם כִי אִיעָצְךָ על סמך הבנתי — לֹא תִשְׁמַע אֵלָי.
פסוק טז:וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל־יִרְמְיָהוּ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר: חַי־ה' אֲשֶׁר עָשָׂה־לָנוּ אֶת־הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת — את נפשותינו, אִם־אֲמִיתֶךָ בעצמי, וְאִם־אֶתֶּנְךָ בְּיַד הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר מְבַקְשִׁים אֶת־נַפְשֶׁךָ. הוא נשבע לשמור עליו ככל שיוכל.
פסוק יז:וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־צִדְקִיָּהוּ: כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אִם־יָצֹא תֵצֵא אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְ־בָּבֶל ותיכנע להם — וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ, וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ, וְחָיִתָה, תחיה אַתָּה וּבֵיתֶךָ. רק כך יש לך סיכוי לחיות.
פסוק יח:וְאִם לֹא־תֵצֵא אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל — העיר תיבקע בעקבות המצור, וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים, וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ. למרות שלא הזכיר את המקדש במפורש, גם הוא בכלל זה. וְאַתָּה, אם אתה סבור שתמצא דרך להציל את נפשך — לֹא־תִמָּלֵט מִיָּדָם.
פסוק יט:לאמתו של דבר, גם צדקיהו היה מודע למצב הקשה. הוא ידע שהעיר רעבה ושהכשדים מיומנים במצור, וגם אם אין להם כלים חזקים דיים לבקע את החומות, המערכה תוכרע במוקדם או במאוחר. עתה חשף צדקיהו פרט נוסף: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל־יִרְמְיָהוּ: אֲנִי דֹאֵג אֶת־הַיְּהוּדִים, חושש מאנשי יהודה אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל־הַכַּשְׂדִּים, פֶּן הכשדים יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם של מתנגדַי שחברו לכשדים, וְהִתְעַלְּלוּ־בִי. גם אם מלך בבל לא יהרוג אותי במישרין, הוא ימסור אותי בידי אויבַי היהודים, והם יתעללו בי.
פסוק כ:וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ: לֹא יִתֵּנוּ. הכשדים לא יעשו זאת. שְׁמַע־נָא בְּקוֹל ה' לַאֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ, וְיִיטַב לְךָ וּתְחִי נַפְשֶׁךָ.
פסוק כא:וְאִם־מָאֵן אַתָּה לָצֵאת ולהיכנע — זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הִרְאַנִי ה' —
פסוק כב:וְהִנֵּה כָל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בְּבֵית מֶלֶךְ־יְהוּדָה, נשי בית המלוכה מוּצָאוֹת אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל, שיעשו בהן כרצונם. וְהֵנָּה, והן אֹמְרֹת עליך: "הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ. נביאיך ושריך פיתו אותך, לחצו עליך והצליחו. הָטְבְּעוּ בַבֹּץ רַגְלֶךָ, ובמקום להתקדם נָסֹגוּ הרגליים אָחוֹר". כלומר, גם הנשים שבביתך יודעות שמעשיך אינם מבטאים גבורה מיוחדת אלא חוסר יכולת להחליט. צדקיהו אינו מסוגל לנקוט פעולה ולהיכנע — שזה אמנם מעשה שאין עמו כבוד, אבל הוא הדבר הטוב ביותר שביכולתו לעשות במצב הנתון.
פסוק כג:וְכן הראני ה' אֶת־כָּל־נָשֶׁיךָ וְאֶת־בָּנֶיךָ מוֹצִאִים החיילים אֶל־הַכַּשְׂדִּים החונים מחוץ לעיר, וְגם אַתָּה לֹא־תִמָּלֵט מִיָּדָם, כִּי בְיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל תִּתָּפֵשׂ, וְאֶת־הָעִיר הַזֹּאת תִּשְׂרֹף, תגרום לשרפתה בָּאֵשׁ. ביקשת ממני עצה אחרונה במצב הנוכחי, ובכן אני אומר לך שעדיין אתה יכול להיכנע, ובכך להישאר בחיים ולמנוע חורבן.
פסוק כד:וַיֹּאמֶר צִדְקִיָּהוּ אֶל־יִרְמְיָהוּ: אִישׁ אַל־יֵדַע בַּדְּבָרִים־הָאֵלֶּה — וְלֹא תָמוּת. אם הדברים לא יישמרו חסויים, חייך בסכנה.
פסוק כה:וְכִי־יִשְׁמְעוּ הַשָּׂרִים כִּי־דִבַּרְתִּי אִתָּךְ, וּבָאוּ אֵלֶיךָ וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ: "הַגִּידָה־נָּא לָנוּ מַה־דִּבַּרְתָּ אֶל־הַמֶּלֶךְ — אַל־תְּכַחֵד מִמֶּנּוּ, וְלֹא נְמִיתֶךָ — וּמַה־דִּבֶּר אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ?"
פסוק כו:במקום לגלות להם את תוכן שיחתנו — וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: "מַפִּיל־אֲנִי תְחִנָּתִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי הֲשִׁיבֵנִי אל בֵּית יְהוֹנָתָן לָמוּת שָׁם". ספר להם רק שהתחננת למלך בעניינך האישי.
פסוק כז:ואכן — וַיָּבֹאוּ כָל־הַשָּׂרִים אֶל־יִרְמְיָהוּ וַיִּשְׁאֲלוּ אֹתוֹ, וַיַּגֵּד לָהֶם כְּכָל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ. וַיַּחֲרִשׁוּ מִמֶּנּוּ, שתקו בעניינו כִּי לֹא־נִשְׁמַע הַדָּבָר. שיחתו עם המלך לא נודעה כלל. השרים היו כנראה קנאים גדולים שלא יכלו או לא רצו להיכנע בשום אופן, והמלך חשש מהם ונכנע לקו שהם קידמו; אך מכיוון שהדבר לא נודע — הם הרפו מירמיהו. הייתה זו שיחתו האחרונה של ירמיהו עם המלך צדקיהו, ובה ניסה שוב לשכנע אותו ככל יכולתו שרק כניעה תשאיר סיכוי כלשהו לו עצמו ולעיר.
פסוק כח:וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה עַד היוֹם אֲשֶׁר־נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם. וְהָיָה, ויהי כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם.