פסוק א:על ירמיהו. אל ירמיהו:
פסוק א:ליהוקים. למלכות יהויקים:
פסוק ב:על כל עם. אל כל עם:
פסוק ג:ליאשיהו. למלכות יאשיהו:
פסוק ג:זה שלש ועשרים שנה. י״ט שנה בימי יאשיהו כי מלך ל״א שנים וד׳ בימי יהויקים בנו הרי כ״ג:
פסוק ג:היה דבר ה׳ אלי. דבר בי הנבואה:
פסוק ג:ואדבר. ואני דברתי אליכם הנבואה והייתי משכים ומדבר ר״ל אני הייתי זריז לומר הנבואה אבל אתם לא שמעתם:
פסוק ד:ושלח ה׳. ועוד שלח ה׳ שאר נביאים והיה משכים ומשלח בזריזות רב ואתם לא שמעתם:
פסוק ד:ולא וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק ה:לאמר. ר״ל הלא כל הנבואות היו לטובתכם לאמר שובו עתה כל איש מדרכו וכו׳ ובעבור זה תשבו על האדמה וכו׳:
פסוק ה:למן עולם. ר״ל מעת הנתינה עד עולם:
פסוק ו:במעשה ידיכם. באלילים העשוים במעשה ידיכם:
פסוק ו:ולא ארע לכם. לא אעשה עמכם רעה:
פסוק ז:ולא שמעתם. עם כי הדבר היה לטובתכם לא שמעתם כו׳:
פסוק ז:למען הכעיסני. לא היה זה אלא למען הכעיסני וכו׳ וההכעסה תהיה באמת לרע לכם:
פסוק ט:הנני שולח. ר״ל אעיר לבות עכו״ם שונות מפאת צפון:
פסוק ט:עבדי. ר״ל עושה שליחותי בדבר זה:
פסוק ט:סביב. היושבים סביבות א״י:
פסוק ט:והחרמתים. את כולם אחרים ואשימם לתמהון ולהיות שורקין עליהם ועד זמן רב יהיו חרבים:
פסוק י:והאבדתי וכו׳. ר״ל לא ישמע עוד קול ששון וכו׳:
פסוק י:קול חתן. קול שמחת חתן:
פסוק י:קול רחים. מגודל הרעה לא ימצאו תבואה לטחון ברחים:
פסוק י:ואור נר. מחסרון השמן ישבו באפלה:
פסוק יא:הגוים האלה. היושבים סביבות א״י:
פסוק יב:כמלאות. כאשר יהיה נשלם שבעים שנה:
פסוק יב:אפקוד. אזכור עליהם עוונם:
פסוק יב:ועל הגוי ההוא. זה בבל:
פסוק יג:בספר הזה. בסוף הספר:
פסוק יג:על כל הגוים. שהם יבואו ויחריבו את בבל עד היסוד בה:
פסוק יד:כי עבדו. עבר במקום עתיד רצה לומר יעבדו בבבל:
פסוק יד:גם המה. רצה לומר כמו שעבד בבבל אחרים כן גם המה יעבדו בם וחוזר ומפרש גוים רבים וכו׳ הם יעבדו בבבל:
פסוק טו:את כוס היין החמה. המשיל חמת ה׳ וגזרת הפורעניות ליין המבלבל את המוח:
פסוק טו:והשקיתה. רצה לומר התנבא עליהם:
פסוק טז:והתגועשו והתהוללו. יניעו בתנועה חזקה וישתטו מאימת החרב אשר אשלח ביניהם:
פסוק יז:ואקח וכו׳. ר״ל קבלתי הנבואה ונבאתי להם:
פסוק יח:את ירושלים. חוזר למעלה שאמר והשקיתה וכו׳ את ירושלים וכו׳:
פסוק יח:ואת מלכיה. עם כי לא היה אלא מלך אחד אמר מלכיה כי גם בני המלך נקראו בשם מלכים:
פסוק יח:כיום הזה. כי ירמיה כתב ספרו אחר החורבן לזה אמר כיום הזה שהמה חרבים:
פסוק כ:כל הערב. עם המקובץ מעמים רבים כמו וגם ערב רב (שמות יב):
פסוק כ:ואת אשקלון וכו׳. הם ערי פלשתים:
פסוק כ:שארית אשדוד. יתכן שנחרבה עד לא בא נ״נ ונשאר בה שארית:
פסוק כב:האי. קבוצת האיים אשר בפאת הים:
פסוק כג:קצוצי פאה. השוכנים בקצוות פאת עולם:
פסוק כד:מלכי ערב. שם אומה מה:
פסוק כד:מלכי הערב. הם הערביים:
פסוק כו:איש אל אחיו. כוס החמה ישתו זה אחר זה בסמוך לו ר״ל כולם ילקו זה אחר זה:
פסוק כו:ומלך ששך. הוא בבל בא״ת ב״ש וכן נקרא בסוף הספר:
פסוק כו:ישתה אחריהם. ר״ל הוא ילקה אחר כולם בסוף:
פסוק כז:שתו ושכרו. שתו יין החמה ותהיו שכורים ותקיאו ותפלו לארץ ולא תקומו כדרך השותה יין הרבה ור״ל קבלו עליכם עול השעבוד והצער מפני חרב האויב:
פסוק כח:כי ימאנו וכו׳. ר״ל אם יתעצמו להנצל מן הפורעניות:
פסוק כח:שתו תשתו. ר״ל בע״כ תשתו:
פסוק כט:אשר נקרא שמי עליה. להיות נקראה עיר ה׳:
פסוק כט:אנכי מחל. אני מתחיל להביא הרעה ואתם תהיו נקיים מהרעה בתמיה הנה לא תנקו:
פסוק ל:ממרום ישאג. וכפל הדבר ואמר וממעון קדשו וכו׳ וחזר ופירש שהוא ישאג על נוהו ור״ל הוא קרא גזירת חורבן על ירושלים:
פסוק ל:הידד. כדרך דורכי היין המרימים קול הידד לזרז זא״ז כן ירים קול על כל יושבי הארץ לגזור עליהם חורבן ואבדון:
פסוק לא:בא שאון. קול שאון המקום בא עד קצה הארץ ר״ל הגזירה היא על כולם:
פסוק לא:נשפט הוא. הוא יתווכח עם כל בשר והויכוח יהיה אשר יתן את הרשעים לחרב כי בזה מודיע להם פשעם ותחשב לויכוח וכן כי באש ה׳ נשפט (ישעיהו ס״ו:ט״ז):
פסוק לב:הנה רעה יוצאת. הרג ואבדון תצא מעם בבל אל כל עם ועם:
פסוק לב:וסער גדול. המיית מלחמה יתעורר מסוף הארץ והוא בבל:
פסוק לג:חללי ה׳. הנהרגים בגזירת המקום:
פסוק לג:לא יספדו. על כי יהיו רבים לא יספיקו להספידם ולהכניסם במקום מיוחד או לקברם אבל יהיו מונחים על פני האדמה כמו הזבל:
פסוק לד:הילילו הרועים. למלכי יהודה ושריו יאמר הילילו וזעקו אתם מנהיגי העם ואתם אדירי הצאן ר״ל אתם הגבורים שבעם התפלשו בעפר דרך צער ואבלות כי מלאו ימיכם להביא מקצתכם לטביחה ובא זמן תפוצותיכם להיות מקצתכם נפוצים בגולה:
פסוק לד:ונפלתם ככלי חמדה. ר״ל לא תהיה נפילתכם ככלי בזוי הנופל בארץ שאין היזק בנפילתו אלא היזק רב וקלון מתמיד יהיה לכם בהנפילה ההיא ככלי חמדה הנופל לארץ שההיזק רב במה שנפחת בנפילה:
פסוק לה:ואבד מנוס. לא יוכלו לברוח מיד האויב:
פסוק לה:ופליטה. מלת ואבד משמשת בשתים לומר שיאבד פליטה ושארית מה מאדירי הצאן המה הגבורים:
פסוק לו:קול צעקת. ר״ל הנה נשמע קול צעקת וכו׳:
פסוק לו:כי שודד ה׳. ר״ל מה׳ באה השדידה בגזירה:
פסוק לו:מרעיתם. מקום שהרועים רעו את הצאן והוא למשל על ירושלים:
פסוק לז:ונדמו. המדורות היושבות בשלום יהיו חרבים מפני חרון אף ה׳ שיחרה בהם:
פסוק לח:עזב ככפיר סוכו. כל מדור יהיה נעזב מבעליו ולא יזכר בו כמו כפיר אריות שאינו זוכר בסוכתו אחר שעזבה:
פסוק לח:חרון היונה. חרון האויב המאנה ואונס אותם לקחת ההון וזה בא מפני חרון אף ה׳ שחרה בם ולא במקרה: