שליחות נבוכדראצר ועונשו

הקדמה

נאמר בפרקנו:

ח. לכן כה אמר ד' צב-אות: יען אשר לא שמעתם את דברי.
ט. הנני שֹלֵח ולקחתי את כל משפחות צפון נאם ד', ואל נבוכדראצר מלך בבל עבדי, והבאתים על הארץ הזאת ועל יֹשביה ועל כל הגוים האלה סביב, והחרמתים, ושמתים לְשַמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עולם.
י. והאבדתי מהם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול רֵחַים ואור נר.
יא. והיתה כל הארץ הזאת לְחָרְבָּה לְשַמָּה, ועבדו הגוים האלה את מלך בבל שבעים שנה.

יש לשאול: האם כוונת פסוק ט' היא שד' שלח נביאים שאמרו במפורש לנבוכדראצר לבוא לירושלים ולהחריבה, או שכוונת הפסוק היא שד' יתן בלבו של נבוכדראצר לבוא לארץ ישראל, אך לא שד' שלח נביאים שיאמרו לו לבוא?

א. הסבר הרמב"ן

הרמב"ן כתב שנבוכדראצר נצטוה על ידי הנביאים להחריב את ירושלים!

כך כתב הרמב"ן בפירושו לבראשית (טו, יד):

והנה נבוכדראצר שמע כי הנביאים פה אחד קוראים אותו להחריב ירושלים, והוא וכל עמו נצטוו על כך מפי הנביא, כמו שכתוב: 'הנני שולח לך ולקחתי את כל משפחות צפון נאם ד' ואל נבוכדראצר מלך בבל עבדי והביאותים על הארץ הזאת ועל יושביה והחרמתים' (ירמיה כה, ט), וכתיב: 'הנני נותן את העיר הזאת ביד הכשדים וביד נבוכדראצר מלך בבל והציתו את העיר באש' (שם לב, כח), ואף על בית המקדש עצמו אמר: 'ונתתי את הבית הזה כשילה' (שם כו, ו). והם יודעים כי מצות ד' היא, כמו שאמר נבוזראדן לירמיהו: 'ד' אלקיך דבר את הרעה הזאת אל המקום הזה, ויבא ויעש ד' כאשר דבר, כי חטאתם לד'' (שם מ, ב).

ב. שאלת הרמב"ן

אלא שלפי זה קשה, שהרי הנביא ממשיך ואומר:

יב. והיה כמלאות שבעים שנה אפקד על מלך בבל ועל הגוי ההוא נאם ד' את עונם, ועל ארץ כשדים, ושמתי אתו לשממות עולם.
יג. והבאתי על הארץ ההיא את כל דברי אשר דברתי עליה, את כל הכתוב בספר הזה אשר נבא ירמיהו על כל הגוים.
יד. כי עבדו בם גם המה גוים רבים ומלכים גדולים, ושלמתי להם כפעלם וכמעשה ידיהם.

ואם ד' שלח את נבוכדראצר לבוא לירושלים ולהחריבה - מדוע מגיע לו להיענש?

גם שאלה זו שאל הרמב"ן שם.

ג. תשובת הרמב"ן

כתב הרמב"ן על כך:

ואף על פי כן נענשו הכשדים כולם בסוף. והיה זה מפני שני טעמים:
האחד שגם הוא נתכוון להשמיד כל הארץ להגדיל ממשלתו, כמו שכתוב בו: 'והשבתי גאון זדים וגאות עריצים אשפיל (ישעיה יג, יא), וכתיב: 'ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה' וגו' (שם יד, יג), וכתוב: 'אעלה על במתי עב אדמה לעליון', וכתיב באומתו: 'האומרת בלבבה אני ואפסי עוד' (שם מז, ח). ואמר בו חבקוק (ב, ט): 'הוי בוצע בצע רע לביתו לשום במרום קנו' וגו', והנה זה כענשו של סנחריב, ולכך אמר הכתוב: 'לכן כה אמר ד' הנני פוקד אל מלך בבל ואל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור' (ירמיה נ, יח).
אבל היה במלך בבל עונש אחר, שהוסיף על הגזרה והרע לישראל יותר מאד, כמו שאמר בו: 'קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך, לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עולך מאד' (ישעיה מז, ו), ועל כן בא עליהם עונש כפול ומכופל, שנשמד זרעו לגמרי, ולא יהיה לבבל שם ושאר נין ונכד (ישעיה יד, כב), ונשמדה עירו לעולמים, שנאמר: 'והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלקים את סדום ואת עמורה, לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור, ורבצו שם ציים, ושעירים ירקדו שם' (שם יג, יט), ואמר בו הכתוב: 'כי נקמת ד' היא נקמת היכלו' (ירמיה נא, יא), וכתיב: 'חמסי ושארי על בבל תאמר יושבת ציון ודמי אל יושבי כשדים תאמר ירושלים, לכן כה אמר ד' הנני רב את ריבך ונקמתי את נקמתך' (שם נא, לה -ו). ופסוקים רבים כאלה.

ד. מדוע נענשו מצרים ואשור?

עוד כתב הרמב"ן שם שזה פירוש הפסוק "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי" (בראשית טו, יד):

אף על פי שאני גזרתי על זרעך להיות גרים בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם, אף על פי כן אשפוט את הגוי אשר יעבודו על אשר יעשו להם, ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי.
והטעם כמו שאמר הכתוב: 'קנאתי לירושלם ולציון קנאה גדולה, וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים, אשר אני קצפתי מעט, והמה עזרו לרעה' (זכריה א, יד-טו). ואומר: 'קצפתי על עמי, חללתי נחלתי' וגו' (ישעיה מז, ו). וכן היה במצרים שהוסיפו להרע, כי השליכו בניהם ליאור, וימררו את חייהם וחשבו למחות את שמם, וזה טעם 'דן אנכי' - שאביא אותם במשפט, אם עשו כנגזר עליהם, או הוסיפו להרע להם. וזהו מה שאמר יתרו: 'כי בדבר אשר זדו עליהם' (שמות יח, יא), כי הזדון הוא שהביא עליהם העונש הגדול שאבדם מן העולם. וכן 'כי ידעת כי הזידו עליהם' (נחמיה ט, י).

עוד כתב הרמב"ן שם:

וכן הכתוב אומר בסנחריב: 'הוי אשור שבט אפי וגו' בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו' (ישעיה י, ה). ואמר הכתוב: 'והוא לא כן ידמה, ולבבו לא כן יחשוב, כי להשמיד בלבבו', ועל כן הענישו בסוף, כמו שנאמר: 'והיה כי יבצע ד' את כל מעשהו, אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור, ועל תפארת רום עיניו' וגו' (שם י, יב). ואמר בו: 'שה פזורה ישראל, אריות הדיחו, הראשון אכלו מלך אשור, וזה האחרון עצמו נבוכדראצר מלך בבל, לכן כה אמר ד' [וגו'] הנני פוקד אל מלך בבל ואל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור' (ירמיה נ, יז). והנה זו ראיה שנענש מלך אשור על הרעה שעשה לישראל.

יהי רצון שנזכה לגאולה השלמה בקרוב, כדברי הנביא זכריה שם בהמשך אותה נבואה שהובאה בפרק זה:

לכן כה אמר ד': שבתי לירושלם ברחמים, ביתי יבנה בה, נאם ד' צב-אות, וקו ינטה על ירושלם. עוד קרא לאמר: כה אמר ד' צב-אות: עוד תפוצינה ערי מטוב, ונִחַם ד' עוד את ציון, ובחר עוד בירושלם.