פסוק א:וכאן פונה ירמיהו אל ה' בטענה כללית יותר: צַדִּיק אַתָּה, ה', כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, מלריב עמך. אני יודע שאתה צדיק וצודק, אַךְ בכל זאת מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ, ואני מבקש שתשמע את טענותי: מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, מצליחה, עולה יפה? ולמה שָׁלוּ, ישבו בשלוה כָּל־בֹּגְדֵי בָגֶד, בגידה, אף שלכאורה איש לא היה צריך לשמור להם אמונים?
פסוק ב:נְטַעְתָּם בארץ גַּם־שֹׁרָשׁוּ, הכו שורש, יֵלְכוּ, הולכים וגדלים וְגַּם־עָשׂוּ פֶרִי, למרות שקָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם, הם מדברים עליך, ואולי הם כהנים או נחשבים מקורביך, ובאמת אתה רָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם, מעומק מחשבותיהם.
פסוק ג:וְאַתָּה, ה', הלוא יְדַעְתָּנִי, תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ. אתה יודע שתוכי כברי, ולבי שלם אתך. אינני מתלונן על צדקת הנהגתך, ובכל זאת אני מבקש שהדברים יקרו באופן אחר – הַתִּקֵם, נתק את הרשעים והאויבים ממעמדם האיתן ושלח אותם כְּצֹאן הנשלח לְטִבְחָה, וְהַקְדִּשֵׁם, יעד אותם לְיוֹם הֲרֵגָה.
פסוק ד:שאלת הנביא ומשאלתו אינן נענות מיד. כאן נפתחת נבואה אחרת: עַד־מָתַי תֶּאֱבַל, תישום הָאָרֶץ, וְעֵשֶׂב כָּל־הַשָּׂדֶה יִיבָשׁ?! מֵרָעַת יֹשְׁבֵי־בָהּ לא רק הצומח כלה אלא סָפְתָה, כלו גם בְהֵמוֹת וָעוֹף, כִּי אָמְרוּ הכול בייאושם: "לֹא יִרְאֶה אֶת־אַחֲרִיתֵנוּ, אין לנו עתיד".
פסוק ה:כעת פונה ה' אל הנביא עצמו: כִּי אֶת, עם רַגְלִים, הולכי רגל רַצְתָּה, רצת וַיַּלְאוּךָ, הם עייפו אותך, וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה, תתיימר להתחרות אֶת־הַסּוּסִים?! וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ, נשען, ואף על פי כן קצרה רוחך, וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן, שבו שוכנות חיות רעות?! איך תתמודד עם סכנות קשות מאלו של יושבי ענתות, כאשר תעמוד מול שרי יהודה?!
פסוק ו:כִּי, כאשר גַם־אַחֶיךָ וּבֵית־אָבִיךָ גַּם־הֵמָּה בָּגְדוּ בָךְ, גַּם־הֵמָּה קָרְאוּ אַחֲרֶיךָ קריאות גנאי בפה מָלֵא – אַל־תַּאֲמֵן בָּם כִּי, גם כשהם יְדַבְּרוּ אֵלֶיךָ טוֹבוֹת. אל לך להתפעל מדברי האנשים שמסביבך. מכלל הדברים אפשר לשמוע תשובה לשאלת הנביא; אפילו את כוונתם ודעתם של קרוביך החיים אתך אינך מכיר. כיצד אפוא תצפה לדעת את דרכי ה' והנהגותיו?!
פסוק ז:עָזַבְתִּי אֶת־בֵּיתִי, נָטַשְׁתִּי אֶת־נַחֲלָתִי, ובעקבות זאת נָתַתִּי אֶת־יְדִדוּת נַפְשִׁי, אומתי האהובה בְּכַף אֹיְבֶיהָ.
פסוק ח:הָיְתָה־לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר. ציון נעשתה פראית. נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ – עַל־כֵּן שְׂנֵאתִיהָ ועזבתיה ביד אויבים.
פסוק ט:הַאם לעַיִט צָבוּעַ, עוף בעל אצבעות דורסות, נהפכה נַחֲלָתִי לִי?! היא דורסנית ורעבתנית. על כן הַעַיִט הדורס עט מכל צד סָבִיב עָלֶיהָ וקורא: לְכוּ אִסְפוּ את כָּל־חַיַּת הַשָּׂדֶה, הֵתָיוּ, הביאו את כולם לְאָכְלָה, לאכול. דימוי נוסף:
פסוק י:רֹעִים גזלנים רַבִּים שִׁחֲתוּ את כַרְמִי, בֹּסְסוּ, דרסו אֶת־חֶלְקָתִי, נָתְנוּ אֶת־חֶלְקַת חֶמְדָּתִי, חלקתי החביבה לְמִדְבַּר שְׁמָמָה.
פסוק יא:האויב שָׂמָהּ – את חלקתי לִשְׁמָמָה. אָבְלָה עָלַי שְׁמֵמָה, השוממה. הארץ קובלת על צערה או על שוממותה בפני. נָשַׁמָּה, נחרבה כָּל־הָאָרֶץ, כִּי אֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב. הכול אדישים. אין הנביא מדבר על חייו הפרטיים בלבד, אלא גם על החיים של כלל ישראל: הכול נעשה הפקר, ואנחנו הפכנו טרף.
פסוק יב:עַל־כָּל־שְׁפָיִם, מקומות מוגבהים בַּמִּדְבָּר בָּאוּ שֹׁדְדִים, כִּי החֶרֶב אשר לַה' אֹכְלָה, אוכלת מִקְצֵה אֶרֶץ וְעַד־קְצֵה הָאָרֶץ. יש הרג מכל צד. אֵין שָׁלוֹם לְכָל־בָּשָׂר.
פסוק יג:זָרְעוּ חִטִּים, ובמקומן קֹצִים קָצָרוּ. נֶחְלוּ, התאמצו להצליח עד כדי חולי, ולֹא יוֹעִלוּ. וּבֹשׁוּ, התביישו לכם מִתְּבוּאֹתֵיכֶם המאכזבות, מֵחֲרוֹן אַף־ה'.
פסוק יד:עד כה עסקה הנבואה בתיאור הפורענות מצדם של ישראל. כעת מופנים הדברים אל האויבים. כֹּה אָמַר ה' עַל־כָּל־שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר־הִנְחַלְתִּי אֶת־עַמִּי, אֶת־יִשְׂרָאֵל. כאשר המדינה חלשה והמושל הגדול מהצפון בא עליה, גם העמים השכנים מסביב מנצלים את ההזדמנות כדי להשחית ולבזוז את הארץ ככל יכולתם. הִנְנִי נֹתְשָׁם, מסלק אותם מֵעַל אַדְמָתָם, וְגם אֶת־בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם בעקבות הפיזור הכללי.
פסוק טו:וְהָיָה אַחֲרֵי נָתְשִׁי אוֹתָם, אָשׁוּב וְרִחַמְתִּים, וַהֲשִׁיבֹתִים אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ וְאִישׁ לְאַרְצוֹ.
פסוק טז:וְהָיָה באותה עת, אִם לאחר מפלתם לָמֹד יִלְמְדוּ העמים השכנים אֶת־דַּרְכֵי עַמִּי לְהִשָּׁבֵעַ בִּשְׁמִי: "חַי־ה'", כלומר, לקבל את מרותי, כַּאֲשֶׁר לִמְּדוּ אֶת־עַמִּי, כפי שהם עצמם השפיעו בשעתם על ישראל לְהִשָּׁבֵעַ בַּבָּעַל – וְנִבְנוּ, אותם העמים ישתקמו בְּתוֹךְ, יחד עם עַמִּי,
פסוק יז:וְאִם לֹא יִשְׁמָעוּ – וְנָתַשְׁתִּי אֶת־הַגּוֹי הַהוּא נָתוֹשׁ וְאַבֵּד, עד כדי אבדן גמור. נְאֻם־ה'.
