פסוק א:צדיק אתה ה' כי אריב אליך וכו' עד עזבתי את ביתי נטשתי. אמר הנביא ידעתי ה' ידעתי כי צדיק אתה וישר משפטיך, ועם היות שאני אריב אליך אני מודה קודם כל דברי כי צדיק אתה ה' אבל עכ"ז משפטים אדבר אותך ר"ל הטענות הגוברות בדבר המשפט אדבר אותם לפניך לדעת סבתם לא להיותי מסופק אם אתה צדיק בדיניך, והנה המשפטים הם מדוע דרך רשעים צלחה וגם בזה נתדמה ירמיהו למרע"ה כי הוא שאל ממנו יתברך הודיעני נא את דרכיך וגם ירמיהו שאל ע"ז מדוע דרך רשעים צלחה ולא אמר זה על הרשעים שהיו בדורו כמ"ש ה"ר דוד קמחי אלא על נבוכדנצר וחיל הכשדים שראה אותם הנביא מצליחים במעשיהם וכובשים כל מלכיות, (ב) ואמר נטעתם גם שורשו לפי שלא היה נבוכד נצר בן מלך ולא ירש המלכות מאבותיו אבל הוא קם מעצמו וכאילו השם נטעו ומיד שורש בארץ גזעו ולכן בגידולם גם עשו פרי בנים ובני בנים יורשים מלכותו, ואף על פי שהם מראים עצמם בעלי משפט וצדקה ויראים את האל עושה שמים וארץ הוא מן השפה ולחוץ אבל רחוק אתה מכליותיהם כי אין במחשבותיהם יראת שמים בדבר מן הדברים כמו שימצא פעמים רבות בחסידי אומות העולם, (ג) ואין לך שתאמר שמה שיש במחשבותיהם ולבותם הוא נעלם ממך כי אתה ה' ידעתני תראני ובחנת לבי, ולא אמר הנביא זה על עצמו בלבד אלא כאומר אתה רואה מחשבות ולב כל אדם ואני מכיר זה בעצמי ולכן ה' אלקים אל תתן הצלחה לכשדיים הרשעים האלה התקם כצאן לטבחה והקדישם ליום הרגה שיהרגו כולם, והתקם כמו העתיקם על דרך אומרו התקינו אותם מן העיר כלומר העתיקם מהצלחתם לטבחה ולהרג, ולפי שהיו המשפטים האלה שהיה מדבר הנביא על ענין נבוכדנצר, לכן השיבו יתברך עם רשעת ישראל ומעשיהם הרעים שהקיא אותם הארץ ושלכן היתה הצלחת נבוכד נצר כדי שיהיה כלי זעמו של הקדוש ברוך הוא וכלי מפצו להעניש בו את ישראל, והנה תשובת הש"י התחיל באומרו (ד) עד מתי תאבל הארץ רוצה לומר האם היית רוצה שאמתין עוד לדור הרע הזה בהשחתת הארץ אשר בידיהם עד מתי תהיה הארץ הקדושה אבלה, ועשב כל השדה ייבש בסבת רשעת יושבי בה עד שבסבת עונותיהם ופשעיהם אף הבהמות ועוף השמים ספו תמו כי לא תרבינה הבהמות בארצם מפני קללת פשעיהם באומרם שאני איני רואה אחריתם ולא צופה מעשיהם אם כן בעבור פשעם להוציא הארץ מידיהם הוצרך שיצלח נבוכדנצר ויבא לכובשה.
פסוק א:ולפי שירמיהו לא היה עדיין מכיר בפועל רשעת בני יהודה וירושלם הביא לו הקב"ה משל מענין עצמו עם קרוביו אנשי ענתות ואמר (ה) כי את רגלים רצת וילאוך רוצה לומר אם עם אנשי ענתות שהם שכניך וקרוביך התחברת לרוץ עמהם כדרך האנשים הרצים לראות מי הוא היותר קל מהם וילאוך ופחדת מרשעתם שהיו רוצים להרגך איך תתחרה את הסוסים שהם אנשי ירושל' המלך והשרים כשתתחבר אליהם כי הנה באמת תכיר ברשעתם כפלי כפלים מבני ענתות, ואומרו ובארץ שלום אתה בוטח פרש"י כי את רגלים רצת וילאוך וזה בארץ שלום אשר אתה בוטח ואיך תעשה בגאון הירדן. ולי נראה שהוא בתמיה' כי הוא לא היה בוטח שם אבל אמר ובארץ שלום שהוא ענתות אתה בוטח באמת אינך בוטח שם ואם כן איך תעשה בטחון בגאון הירדן ששם מעונות אריות והררי נמרים, (ו) וביאר לו המשל באומרו כי גם אחיך ובית אביך גם המה בגדו בך קראו אחריך מלא שהוא קבוץ אנשים להרגך, או נאמר שרצה במלא דברים רעים כמו שת"י, ובל תאמן בם כי ידברו אליך טובות ומשם תקח ראייה לרשעת כל העם הזה שבעבורו יבא נבוכד נצר עליהם ולכן הוא מצליח במעשיו כדי שיענשו על ידו במשפט אלקי, והמשיך פרשת עזבתי את ביתי אשר יספר בה הרעות והחרבן איך יהיה, ואחריה הביא פרשת כה אמר ה' על כל שכני הרעים נוגעים בנחלה אשר הנחלתי וכו' שייעד בו חרבן נבוכד נצר על אשר הרע לישראל כמו שיתבאר, ובזה כולו נשלמה תשובת המשפטים ששאל הנביא והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הרביעית:
פסוק ז:עזבתי את ביתי וכו' עד כה אמר ה' אלי הלוך וקנית לך אזור פשתים אמר ה' לנביא שמפני רשעת יושבי הארץ תבוא החרבן ויקונן על שלש אבדות גדולות שנאבדו שמה. הראשונה, בית קדשנו ותפארתנו ועל זאת אמר עזבתי את ביתי. והשנייה, הארץ הקדושה שתמיד היו עיני ה' בה ועל זה אמר נטשתי את נחלתי. והשליש', הוא עם ה' ידידו ועם סגולתו שהלכו בגולה ועליו אמר נתתי את ידידות נפשי וגומר. ויותר נכון לפרש ביתי על בית המקדש ונחלתי על העם יעקב חבל נחלתו וידידות נפשי היא הארץ הנבחרת שתמיד ה' דורש אותה ועליה אמר נתתי את ידידות נפשי שהיא הארץ הקדושה בכף אויביה.
פסוק ח:ואומרו היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה עניינו כפי הפי' הראשון בנחלה שארץ ישראל שהיא נחלתו היתה לפניו כאריה ביער שטורף וחומס כל בשר כן היתה ארץ ישראל מלאה עול חמס ושוד, והיותר רע הוא שקוראים אליו בעת צרתם והוא אומרו נתנה עלי בקולה שאושיע אותה ועל כן שנאתיה, ועם היות הפשעים האלה ראוי שיתיחסו ליושבי הארץ לא לארץ נחלת השם הנה ייחס אותם אליה להגיד שכולה היתה מלאה דמים ויוחס לארץ מה שימצא באנשיה כמו שאמר וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף (בראשית מא, כז), כי מלאה הארץ חמס (שם ו, יג). וכפי הפירוש השני שנאמר נחלתי על ישראל כי היה יעקב חבל נחלתו והוא היותר נכון יהיה פירושו שהיה ישראל כאריה ביער מעוול וחומץ ונותן עליו בקולו כלומר בזדון וגודל לב.
פסוק ט:ואומרו העיט צבוע נחלתי אמרו על נובכדנצר ואינו בתמיהה אלא כאומר העיט צבוע בדם חללים שהוא נבוכד נצר הוא יהיה בנחלתי לי רוצה לומר הוא יבא על נחלתי בסבתי ובגזרתי והעיט ההוא יהיה סביב עליה, ומאחרי שימלא כרסו מנחלתי יצאו כל חית השדה לאכול שהעיט יצוה לעופות אחרי שתאכלו אספו כל חית השדה שיבאו לאכלה משם כי כן במלחמות העופות יבאו על החללי' ראשונה ויבואו החיות אחר כך לאכול, והיה זה משל על שאר האומות שיבואו עם נבוכדנצר במצותו להחריב את ירושלם. ופירש רש"י שיש עוף אחד והוא העיט צבוע שיאספו עליו כל שאר העופות לאוכלו ושלכן אמר בתמיהה העיט צבוע נחלתי לי כלומר לפני שהעיט סביב עליה והוא שם לכלל העופות הנאספים עלה לאכלה עד שגם הם יאמרו לאסוף כל חית השדה שתבא עליה גם כן, (י) ביאר מהו הנמשל בחיות השדה שזכר באומרו רועים רבים שהם המלכים שבאו עם נבוכד נצר על ירושלם הם שהשחיתו כרמים כי כרם ה' צבאות בית ישראל, בוססו את חלקתי שהיא ארץ ישראל בכלל נתנו את חלקת חמדתי שהיא ירושלם ידידות נפשי למדבר שממה מאין יושב, (יא) ויותר מכל אותם הרועים שמה לשממה רוצה לומר הנזכר למעלה שהוא נבוכדנצר הוא בפרט שם את חלקת חמדתי לשממה, ואומרו אבלה עלי שממה הוא נאמר בתמיהה יאמר האם תחשוב שהחלקה אבלה והתאבלה עלי על שממותה לאמר ולהתחנן לפני שלא אשומם אותה באמת לא עשתה דבר מזה כי נשמה תהיה כל הארץ לפי שאין איש שם על לב, (יב) כי הנה על כל שפיים והם המקומות הגבוהי' והגבעות יבאו שודדים מהכשדים לא בכחם וגבורתם אלא מפני שחרב השם אכלה מקצה הארץ ועד קצה הארץ ירמוז לא לבד לארץ ישראל כי אם גם כן ליתר האומות שאז החריב גם כן נבוכד נצר באופן שלא יהיה שלום לכל בשר, ועם תוקף המלחמה והחרב (יג) עוד יתחברו אליהם הרעב והחסרון כי כאשר יזרעו חטים יקצרו קוצים ומתוך הרעב נחלו לא יועילו רוצה לומר יקבלו מחלה וכאב וצער גדול ולא יועילו למאכלם, ואמר הנביא כנגדם ראוי היה לכם שתבושו מתבואותיכ' שהדבר מבואר בהם שהם במארה מחרון אף ה'. והרד"ק פירש זרעו חטים וקוצים קצרו על תוכחות הנביאים שזורעים בישראל שנקראו חלקת השם דברי שלום ואמת וקוצים קצרו שלא יצמחו ולא יצא תועלת מדבריהם לכן נחלו ונכאבו לא יועילו הנביאים רק שיקבלו כאב ומחלה בעבור שלא יועילו. ובשם אביו פירש זרעו חטים על הממון הרב שהיו שולחים למצרים כדי שיבואו בעזרתם מפני מלך בבל ובטחו על משענת קנה רצוץ וזהו וקוצים קצרו ושלכן נחלו ונכאבו בעבור הממון שנתנו ולא הועיל דבר, הנה ביאר בזה סבת הצלחת נבוכד נצר שהיה כדי להעניש את ישראל על ידו.
פסוק יד:האמנם אמר ה' לנביא לא תחשוב שתתמיד לנצח הצלחת נבוכדנצר ובניו (יד) כי כה אמר ה' על כל שכני הרעים שהם מצרים ועמון ואדום וצור וצידון ושאר העמים ובבל מכללם והם הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל רוצה לומר שהחריבו ארץ ישראל ונתנו למשסה יעקב וישראל לבוססים, ושהנה גזר עליהם מפני זה לנתוש אותם מעל אדמתם כי כמו שהם הגלו את ישראל מארצם כן הם יסחו מאדמת' ואת בית יהודה אתוש מתוכם ובזה הודיעו שיפקוד גלות בבל וישיבם לירושלם, ולפי שעמון ומואב ומצרים החריבם גם כן נבוכדנצר הודיע השם לנביא שכאשר ישובו בני יהודה לירושלם בפקיד' בית שני ישובו ג"כ משאר האומות ההם לארצותם וזהו שאמר (טו) והיה אחרי נטשי אותם אשוב ורחמתים והשיבותים איש לנחלתו ואיש אל ארצו כי כמו שהיה הגלות כולל לכולם כן תהיה הפקידה כוללת לכולם ולא נכלל בזה בבל והיתה פקידה על הנחרבים לא למחריבים אותם, ואמר שאותם האומות שיופקדו עם פקידת בית יהודה (טז) אם למוד ילמדו את דרכי ישראל ויתגיירו בתוכם וכמו שישראל קבלו מהם דרכי העבודה זרה שהיו עובדים כמו הם כן המה יקבלו דרכי ישראל ותורתו הנה אז אותם האומות יהיה נבנים ומתקייצים בתוך עם ישראל וזהו ונבנו בתוך עמי (יז) אבל אם אותם האומות לא ישמעו לי להתגייר וללמוד מדרכי התורה הנה אז יתוץ השם את הגוי ההוא נתוש ואבד רצה לומר נתישה ועזיבה בגלות נצח ולא יגאלו עוד. ולאומר שיאמר איך נתקיים הייעוד הזה והרי בנבואת בני עמון נאמר ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון וידוע שלא נתגיירו נחלקו רבי יהושע ורבן גמליאל בתשובתו והיה דעת רבי יהושע שאותו הייעוד הנאמר בבני עמון הוא תנאי אם ילמדו דרכי התורה ואם לא שלא ישובו עוד לארצם והוא הדעת היותר נכון בעיני כי דבר אלקינו יקום לעולם, ועמון ומואב עם היות שנבא הנביא שישוב השם את שבותם היה בתנאי שיתגיירו וילמדו דרכי עם ה' אבל הם לא רצו להתגייר וללמוד דרכי השם ולכן נמחו שמותם מן הארץ, ואין היום זכר האומות ההמה בעולם אמנם אדום מפני שלמדו דרכי התורה בימי בית שני והכניסם המלך הורקנוס בברית מילה לכן שב השם את שבותם ונתקיי' שמו של אדום עד היום הזה, וכן בבל שלא למד דרכי השם ותורתו לא שב השם את שבותו ונשחתה בבל ונהפכה כמהפכת סדום ועמורה כי הנה מדינת בבל הנקראת היום אינה בבל הקדומה כי אם מדינה אחרת נעשית קרוב אליה, הנה בזה השלים הקב"ה תשובתו למשפטים שדבר ירמיהו מהצלחת נבוכדנצר:
