נחלתי וידידות נפשי
הקדמה
נאמר בפרקנו בפסוק ז':
עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי, נתתי את ידִדוּת נפשי בכף אֹיבֶיהָ.
יש לשאול: למה הכוונה בכל אחד מהביטויים "ביתי", "נחלתי", "ידדות נפשי"?
נראה פשוט ש"ביתי" הוא בית המקדש. אבל האם גם "נחלתי" ו"ידדות נפשי" הם כינויים לבית המקדש, או שהם מתיחסים לדברים אחרים?
בדבר זה נחלקו המפרשים.
א. הסבר תרגום יונתן ורש"י
כתב תרגום יונתן:
שבקית ית בית מקדשי, רטישית ית אחסנתי, ומסרית ית עמא דהוה חביב קדמי ביד סנאוהי.
תרגום יונתן הסביר ש"ביתי" הוא בית המקדש, את הביטוי "נחלתי" הוא רק תרגם מילולית, ולא הסביר למה הכוונה, את "ידדות נפשי" הוא הסביר שהכוונה לעם ישראל.
גם רש"י פירש: "ידידות נפשי - עם סגולתי", ולא פירש את שני הביטויים האחרים.
ב. הסבר הרד"ק
הרד"ק הסביר את כל שלושת הביטויים:
עזבתי את ביתי - אמר הא-ל כאדם הנוהם על אבדתו:
את ביתי - זה בית המקדש, נחלתי - זה ישראל, כמו שאמר: 'יעקב חבל נחלתו' (דברים לב, ט).
ידידות נפשי - אהבתיה אהבה עזה, ועתה בעונותיה נתתיה בכף אויביה.
לפי הרד"ק "ביתי" הוא בית המקדש. ו"נחלתי" ו"ידדות נפשי" הכוונה לעם ישראל.
בעקבותיו פירש כן גם ה"מצודת דוד".
ג. הסבר האלשיך הקדוש
הסבר אחר כתב האלשיך הקדוש:
עזבתי את נחלתי וביתי, הוא נחלת בית המקדש, והנחתיו לחרבה ביד גוים, ונטשתי את נחלתי ירושלים ביד גויים, להטיל הכעס על העצים ועל האבנים, כדי שעל ידי כן ינצלו מהרג, בני שהם ידידי נפשי, ויהיו בשביה למען השאירם בעולם, וזהו נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה, שהם כנסת ישראל.
מתחילת דבריו של האלשיך הקדוש נראה שגם "ביתי" וגם "נחלתי" הם בית המקדש, אבל בהמשך דבריו כתב האלשיך הקדוש ש"ביתי" הוא בית המקדש, "נחלתי" היא ירושלים, ו"ידדות נפשי" הכוונה לעם ישראל.
עוד הסביר האלשיך הקדוש שד' החריב את בית המקדש כדי להציל את עם ישראל.
מקור דבריו הוא במדרש איכה רבה (ד, ד), שם נאמר:
כתיב: 'מזמור לאסף, אלקים באו גוים בנחלתך' (תהלים עט, א), לא הוה קרא צריך למימר אלא: 'בכי לאסף'! 'נהי לאסף'! 'קינה לאסף'! ומה אומר: 'מזמור לאסף'?
אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו, וסיידה וכיידה וציירה, ויצא בנו לתרבות רעה.
מיד עלה המלך לחופה, וקרע את הוילאות, ושיבר את הקנים.
ונטל פדגוג שלו אבוב של קנים, והיה מזמר.
אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו, ואתה יושב ומזמר?!
אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו, ולא שפך חמתו על בנו.
כך אמרו לאסף: הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש, ואתה יושב ומזמר?!
אמר להם: מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל.
סיום
בגמרא במסכת מנחות (דף נג ע"א וע"ב) הביאו חז"ל את הפסוק שלנו וגם כן הסבירו אותו על עם ישראל, וכך אמרו שם:
יבא ידיד בן ידיד, ויבנה ידיד לידיד, בחלקו של ידיד, ויתכפרו בו ידידים.
יבא ידיד - זה שלמה המלך, דכתיב: 'וישלח ביד נתן הנביא, ויקרא שמו ידידיה בעבור ד'' (שמ"ב יב, כה),
בן ידיד - זה אברהם, דכתיב: 'מה לידידי בביתי' (ירמיהו יא, טו),
ויבנה ידיד - זה בית המקדש, דכתיב: 'מה ידידות משכנותיך' (תהלים פד, ב),
לידיד - זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב: 'אשירה נא לידידי' (ישעיהו ה, א),
בחלקו של ידיד - זה בנימין, שנאמר: 'לבנימין אמר ידיד ד' ישכן לבטח עליו' (דברים לג, יב),
ויתכפרו בו ידידים - אלו ישראל, דכתיב: 'נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה' (ירמיהו יב, ז).
במכילתא דרבי ישמעאל בפרשת בשלח (מסכתא דשירה פרשה י), על המלים "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" (שמות טו, יז), התיחסו חז"ל לביטוי "נחלה", ואמרו:
ארבעה נקראו נחלה:
בית המקדש נקרא 'נחלה', שנאמר: 'בהר נחלתך' (שמות טו, יז),
ארץ ישראל נקראת נחלה, שנאמר: 'בארץ אשר ד' אלקיך נותן לך נחלה' (דברים כה, יט),
וכן התורה נקראת נחלה, שנאמר: 'וממתנה נחליאל' (במדבר כא, יט),
וכן ישראל קרויין נחלה, שנאמר: 'עמי ונחלתי ישרא'ל (יואל ד, ב).
אמר הקדוש ברוך הוא: יבא ישראל שנקראו נחלה, לארץ ישראל שנקראת נחלה, ויבנו בית המקדש שנקרא נחלה, בזכות התורה שנקראת נחלה.
במהרה בימינו, אמן.