פסוק א:וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים, מאז שב שר המשקים לתפקידו, וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה בחלומו הוא עֹמֵד עַל יד הַיְאֹר, הנילוס. ביאור המצרי היו תלויים כל חייה של מצרים.
פסוק ב:וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר, שמנות, וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ, בשטח המרעה.
פסוק ג:וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר, והן רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר, רזות, וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר.
פסוק ד:וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת. וַיִּיקַץ פַּרְעֹה. פרעה התעורר משנתו, כנראה בגלל הזעזוע ממראה הפרות האוכלות פרות.
פסוק ה:וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית באותו לילה, וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד, מתוך גבעול אחד. בשנים דשנות במיוחד עולות לפעמים שתיים או שלוש שיבולים מקנה אחד. המראה שחוזה פרעה בחלומו חריג ביותר. שיבולים אלה הן בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת.
פסוק ו:וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים, מוכות מהרוח המזרחית המייבשת. שיבולים עלובות אלה צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן.
פסוק ז:וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת. וַיִּיקַץ פַּרְעֹה, חלום זה מוזר יותר, שכן אם בחלום הקודם פרות אכלו – כאן שיבולים אוכלות. וְהִנֵּה אף זה רק חֲלוֹם.
פסוק ח:וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ. פרעה נסער מן הרושם העז שהותירו בו חלומותיו, וַיִּשְׁלַח, וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, כהני מצרים ומכשפיה שעסקו גם במדע ורפואה. וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ. וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ, וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה. לא נמצא שום פתרון. היו שדרשו שהם הציעו פתרונות, אך פתרונותיהם לא נראו לפרעה הולמים.
פסוק ט:וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר: אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם. אמנם בדברים שאני עומד לומר אצטרך להזכיר את חטאי, ובכל זאת חשוב שאומר אותם:
פסוק י:פַּרְעֹה קָצַף, כעס עַל עֲבָדָיו, וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים – אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים.
פסוק יא:וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד, אֲנִי וָהוּא, אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ. חלמנו חלומות שהתאמתו.
פסוק יב:וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים. וַנְּסַפֶּר לוֹ את החלומות, וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ, אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ באופן שהחלום והפתרון התאימו זה לזה פָּתָר,
פסוק יג:ומעבר לכך – וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה. כך אכן קרה. הפתרון לא היה רק יפה, אלא גם אמתי – אֹתִי הֵשִׁיב פרעה עַל כַּנִּי, וְאֹתוֹ תָלָה.
פסוק יד:מכיוון שפרעה היה להוט למצוא פתרון לחלומו – וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וַיְגַלַּח, כדי שלא ייראה פרוע בעמדו לפני המלך, שהרי היה אסור זמן רב בבית הסוהר. וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, החליף את בגדיו לבגדים מהוגנים, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ, וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע, אתה מבין חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ.
פסוק טז:וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר: בִּלְעָדָי, לא אני הפותר, לא לי אתה נזקק. אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה, הוא שיעזור לפרעה. לכל היותר אוכל לשמש מתווך.
פסוק יז:וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: בַּחֲלֹמִי, הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר.
פסוק יח:וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר, וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ.
פסוק יט:וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן, דַּלּוֹת, רזות, עלובות וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר, שבשרן ריק. על מה שסופר תחילה, הוסיף פרעה כאן את התרשמותו – לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ.
פסוק כ:וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת, המרוקנות וְהָרָעוֹת, אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת.
פסוק כא:פרעה מוסיף גם את ההערה הבאה: וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה, וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה. לא נראה בהן כל שינוי. וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה, וָאִיקָץ.
פסוק כב:וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי, וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד, מְלֵאֹת וְטֹבוֹת.
פסוק כג:וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת, יבשות דַּקּוֹת, שְׁדֻפוֹת קָדִים, צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם.
פסוק כד:וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת. וָאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים, וְאֵין מַגִּיד לִי. ומאחר שהחרטומים לא השיבו לי תשובה מספקת, אני מצפה לתשובתך.
פסוק כה:וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה: אמנם ראית שני חלומות שונים, אך חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא. אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה. זהו חלום נבואי המבשר לך את העתיד להתרחש.
פסוק כו:שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת – שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה, וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת – שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה. חֲלוֹם אֶחָד הוּא. העובדה שהחלום אחד – משמעותית, שכן הוא כורך את השיבולים והפרות יחד. הפרות מדגישות את הגידול, החיים והשפע, ואילו השיבולים – את מחזורי הצמיחה; משום שהפרות אינן קשורות לזמן מסוים, ואילו יבול השיבולים מתחדש מדי שנה. שבע השיבולים מגדירות את משמעות הזמן של שבע הפרות.
פסוק כז:וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן – שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה, וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי, שנות רָעָב. אחרי ההסתייגות הנימוסית שבה פתח יוסף את דיבורו אל פרעה, כאן הוא מתנסח בפוסקנות ובדרמטיות כמעט פיוטית.
פסוק כח:הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה – אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה, יעשה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה.
פסוק כט:הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת, שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. אלה הן הפרות הבריאות והשיבולים הטובות.
פסוק ל:וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן, אלה הן הפרות רקות הבשר והשיבולים השדופות, וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְכִלָּה הָרָעָב אֶת הָאָרֶץ.
פסוק לא:וְלֹא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי כֵן, כִּי כָבֵד הוּא מְאֹד. את תיאורו של פרעה, שלא ניכר בגופן של הפרות הרזות שהפרות הבריאות באו אל קרביהן, פתר יוסף כך שהשנים הרעות יבלעו את כל תנובתן של השנים הטובות, ולא יישאר ממנה דבר.
פסוק לב:וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם, אף על פי שזהו חלום אחד, משום שכאמור החלומות משלימים ומסבירים זה את זה, אך פרעה חלם אותם בנפרד, כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים, וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ. פשר החזרה הוא שהדבר נחרץ, וכן שאין מדובר בעתיד הרחוק אלא בזמן קרוב. המסר נכפל בדומה לקריאה כפולה שמשמיעים בעת סכנה.
פסוק לג:אלוקים מגלה לך את העתיד להתרחש. מאחר שמופנה אליך מסר מעשי – וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן, מי שבכוחו לראות את העתיד מתוך מה שעיניו רואות, וְחָכָם, מי שראה ושמע הרבה וצבר ידע, וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. יוסף הדגיש שמדובר בתפקיד שלשם ביצועו נדרשת אישיות יוצאת דופן. לכן לא כדאי שפרעה ימנה לו את אחד מנושאי התפקידים המוכָּרים.
פסוק לד:יַעֲשֶׂה פַרְעֹה, וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ, וְחִמֵּשׁ, ויצייד אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע.
פסוק לה:וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה, וְיִצְבְּרוּ בָר, תבואה תַּחַת יַד פַּרְעֹה, אֹכֶל בֶּעָרִים יצברו, וְשָׁמָרוּ.
פסוק לו:וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ, לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב.
פסוק לז:וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה. הפתרון מצא חן בעיניו, מפני שכל פרט מפרטיו הלם פרט מפרטי החלום; ועצתו של יוסף מצאה חן בעיניו, משום שהיה בה פוטנציאל כלכלי עצום, ומשום שהשאירה בידי המלך כוח רב בשנות הרעב. וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו, אולי משום שכל אחד מהם חשב שהוא האיש החכם והנבון, שעליו יוטל לנהל את כלכלת מצרים בשנים הקרובות.
פסוק לח:וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?
פסוק לט:וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת – אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. פרעה התרשם מיוסף עמוקות. אולי תרמה לכך גם הופעתו של יוסף, שהתייצב לפניו בבגדים אזרחיים, ומן הסתם כבר דיבר מצרית רהוטה. כרוב הסובבים את יוסף, אף פרעה עמד על חכמתו והצלחתו וראה שהוא זוכה אף לחזונות אלוקיים.
פסוק מ:על כן מינה אותו לפעול לאור פתרונו והצעותיו – אַתָּה תִּהְיֶה ממונה עַל בֵּיתִי, וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי, הכול יבואו לנשק אותך, הכול יכבדו ויעריצו אותך, כלומר יהיו נחותים ממך. אמנם מינויך מוגבל לנושא מסוים, אבל זהו עניין מכריע, ולפיכך רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. לא אוותר על המלוכה, אבל אייפה את כוחך בכל היתר.
פסוק מא:וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם. אתה מופקד על כל ארץ מצרים לעניינים אלה.
פסוק מב:וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, בטבעת היה מוטבע חותם, ועל כן משמעות נתינתה היא ייפוי כוח ממשי, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף. משקיבל יוסף את תפקידו – וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ, בגדי פשתן רשמיים, כמקובל במצרים. וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ, תכשיט הדומה לענק.
פסוק מג:וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ, במרכבה ששימשה בשעת הדחק, כאשר היה צריך למלא את מקומה של מרכבתו הקבועה של המלך. את מרכבתו האישית השאיר לעצמו. וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו: אַבְרֵךְ, כריעת ברך. כאשר יוסף יצא במרכבתו, הכול יצטרכו לכרוע לפניו. וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם. הודיעו רשמית ופומבית, שהוא המושל בכל מצרים.
פסוק מד:ופרעה מסכם: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אֲנִי פַרְעֹה, אני הוא צאצא האלים, השליט והמושל, אך מעבר לכך – וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. בידך הסמכות המלאה לגבי מה שייעשה במדינה.
פסוק מה:וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ. הכינוי התפרש בעברית כמפענח הצפונות, מגלה הנסתרות, אולם כיוון שהשורש פ, ע, נ, ח, יחידאי במקרא, סביר שזהו שמו המצרי של יוסף. במקרא מופיעים שמות מצריים נוספים שניתנו לאנשים. הסיומת ‘ענח׳ במצרית מבטאת את סמל החיים. שמו החדש של יוסף היווה גם תואר וכינוי כבוד לרגל תפקידו. ומשעה שיוסף הפך לדמות חשובה, פרעה דאג לו גם לאשה – וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה. נראה כי למרות הדמיון בשם לא היתה זו בתו של פוטיפר, שכן אביה לא היה שר טבחים בבית האסורים, אלא הכהן הראשי בעיר הבירה און, שבה עמד מקדש. במעשה זה פרעה לא רק גמל חסד עם יוסף אלא העצים אותו. כיוון שלכהני מצרים היתה תמיד השפעה על המתחולל במצרים, פרעה קשר אותו באופן ישיר אל מקורות הכוח והשלטון האחרים במדינה. וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, הוא התהלך בה כשליט והתחיל לארגן אותה.
פסוק מו:וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם. עברו שלוש עשרה שנים מאז חלם את חלומותיו הראשונים, שבעקבותיהם נמכר וגלה מארצו. במשך שנים אלו השתנה מעמדו לבלי הכר. וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה, וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, כדי ליישם את עצתו לפרעה.
פסוק מז:וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים, כדי לצבור באוצרות, או: גרעיני שיבולת אחת הכילה קומץ יד או כמה קמצים. הארץ הניבה יבול גדול.
פסוק מח:וַיִּקְבֹּץ יוסף אֶת כָּל אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּתֶּן אֹכֶל בֶּעָרִים. אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ. בכל עיר אחסן יוסף את התבואה שצמחה סביבה, הן משום שהתבואה רגילה לאקלים המקומי, הן משום שבכל עיר אפשר לאמוד את כמות התבואה שתספיק למספר אזרחיה.
פסוק מט:וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד, עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר. בכל שנה גדלה כמות עצומה של תבואה. ייתכן שיש להבין באופן מילולי: בתחילה ניסו לנהל את החשבונות, אך נוכח הכמות העצומה התייאשו מכך.
פסוק נ:וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב, במשך שנות השבע, אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן.
פסוק נא:וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה, כִּי חש: נַשַּׁנִי, השכיחני, אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי, סבלי ועבודתי הקשה וְאֵת כָּל צרות בֵּית אָבִי, שמהן סבלתי שנים רבות, ועתה אני אדם חדש.
פסוק נב:וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם, כִּי חש: אכן, שכחתי את צרותי, ולא זו בלבד, כעת הִפְרַנִי, הצליח את דרכי וגידל אותי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי.
פסוק נג:וַתִּכְלֶינָה, הסתיימו שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
פסוק נד:וַתְּחִלֶּינָה, התחילו שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא, כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף. במצרים, שאינה תלויה בגשמים אלא בעיקר במערכת ההשקיה שמקורה במי הנילוס, בולט מעבר זה מאוד. אם מסיבה כלשהי מפלס המים בנילוס נמוך מהדרוש, הארץ אינה מוציאה את פֵּרותיה, ומגיע רעב. יתר על כן, וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת. לא היתה זאת רק בעיה מקומית בהרי אפריקה, שלא סיפקו את כמות המים; גם הארצות האחרות סבלו מבצורת בעקבות תמורות אקלימיות. וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם.
פסוק נה:לאחר שחוסלו מאגרי המזון הביתיים, והתברר שנקצרה כמות זעומה של תבואה בקיץ – וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם. צעקתם הישירה והעקיפה של האזרחים הופנתה אל פרעה לא רק בתור מלכם, אלא גם משום שייחסו לו תכונות אלוהיות. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם: לְכוּ אֶל יוֹסֵף, הוא הממונה על הטיפול בבעיית הרעב שלכם. אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ. פרעה ביקש לחסוך מעצמו, מפקידיו או ממקורביו את הצרות. משעה שהמערכת נדרשה לארגן את חלוקת האוכל, הוא הפנה הכול ליוסף.
פסוק נו:וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ, גם מחוץ למצרים, ועל כן אי אפשר היה לייבא אוכל. וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם, מה שבמחסנים, וַיִּשְׁבֹּר, מכר תבואה לְמִצְרַיִם. לא ברור אם בשלב הראשון יוסף קנה את התבואה או שמא גבה אותה כמסים. מכל מקום עתה מכר אותה. וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, שכן מֵעבר לתבואה במאגרים של יוסף לא נותר להם במה להזין את עצמם.
פסוק נז:וְכָל הָאָרֶץ, הארצות השכנות בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר, לקנות תבואה אֶל יוֹסֵף, כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ. עד לנקודה זו התגשם פתרון החלום שפתר יוסף במלואו.
